דברי מלכיאל ד ח

סימן א

נשאלתי ע"ד חבית יין שעמדה מגולה בלי מגופה כשש שעות בלילה בשעה שבנ"א ישינים. אם יקדש על יין זה בשבת

הנה בטוש"ע ר"ס רע"ב מפורש דיין מגולה אסור לקדש עליו אף בזה"ז שאין נוהגים איסור בגילוי. ובטור הוא בשם הרי"צ גיאות. ומקור הדין הוא מהא דאיתא בב"ב (צ"ז ע"ב) דיין מגולה אסור לקדש עליו ופריך פשיטא סכנתא הוא ל"צ דסנניה במסננת וכדר' נחמיה דס"ל דשרי מ"מ אסור לקידוש משום הקריבהו נא לפחתך. הרי דאף שאין בו משום גילוי מ"מ אסור לקידוש. א"כ ה"ה לדידן במגולה אסור לקידוש משום הקריבהו נא וגו'. והנה המג"א כתב שם דאפשר דבמגולה שעה מועטת אין קפידא ובפרט במדינות אלו שאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו עכ"ד. והעתיקו כל האחרונים דבריו לדינא בהחלט ולא בלשון אפשר. ולכאורה קשה טובא מנ"ל להמג"א לחדש דבר כזה נגד הטוש"ע. וגם למה החליטו האחרונים כן. דהא המג"א כתב זה בלשון אפשר. ועו"ק דשעה מועטת משמע רק שעה קטנה וכמבואר באחרונים ובמהרי"ט חאה"ע סימן כ"ו כתב דשעה קלה הוא כעשרים מינוט שליש שעה ובח"ס חא"ח סימן קצ"ט קרי לה שעה מועטת ע"ש. ומשמע דרק בכשיעור כזה מצדד להתיר. ולבסוף כתב כל שלא נמר ריחו וטעמו. וזה הוי שיעור גדול. כי אף בשלש שעות לא יופגם ריחו וטעמו. ובאמת יש להסתפק בכוונת המג"א במ"ש שיהא נמר רו"ט אי קאי על קפידת הפחות והסגנים. או קאי על ראש דבריו דבשעה מועטת אין קפידא. ולפמש"ל בשיעור שעה מועטת עכצ"ל דקאי על קפידת הפחות דהא ודאי דאף ביותר משעה מועטת לא יופגם רו"ט כמש"ל

והנה במקור הדין קשה טובא דאי יש איזה שיעור בזמן שיהא מגולה לענין איסור לקידוש. א"כ למה סתם הש"ס בב"ב שם דמגולה פסול הו"ל לפרש שיעור זמן הגילוי ופשטות הש"ס משמע דאף ברגע ג"כ אסור וכמו לענין סכנה כדאיתא בחולין (י'). ועו"ק לשיטת הרי"צ גיאות שאסור במגולה אף היכא דליכא חשש גילוי משום סכנה דל"ל להש"ס בב"ב שם לאוקמא כר' נחמי' דרבנן פליגי עליה. הול"ל כפשוטו כגון שאדם ראה אותו בשעה שהיה מגולה ואין כאן חשש סכנה. ורק משום הקריבהו נא אסור לקידוש כי נמר רו"ט, ועכצ"ל שטעם איסור יין מגולה הוא משום נקיות שמא נפל בו איזה דבר. וכעין דאיתא בע"ז (ל' ע"א) דשמואל שתי מיא מבי ארמאה דנהי דלא קפדי אגילויא אמנקיותא מיהא קפדי פירש"י שמכסין המים שלא תפול בהם פסולת. וכן פירשב"ם בב"ב שם גבי יין שריחו רע דבעינן לקידוש יין נקי ע"ש ולזה לא אוקמא כשנמצא אדם שם. דאז הוא משגיח ג"כ שלא יפול בו שום דבר. ואף דבע"ז שם מבואר בסוגיא שאם יש שם אדם אין בו משום גילוי אף שאינו משגיח על היין דמ"מ ירא הנחש. ורק בישן אינו ירא ע"ש. וא"כ היה אפשר לאוקמא שם בכה"ג שיש שם אדם ולא השגיח על היין. י"ל דזה הוי אריכות דברים. לזה תירץ בקיצור דסנניה במסננת. וגם י"ל דהא גופא קמ"ל דאף שסיננו. וא"כ אף אם נפל בו דבר הרי נשאר מלמעלה. בכ"ז אסור לקידוש משום הקריבהו נא. [ועוי"ל לפי מה דמבואר ביו"ד סי' ק"ד בט"ז וש"פ דבדבר האסור אסור ג"כ למצוה משום הקריבהו נא ע"ש. א"כ ה"ה הכא י"ל הכוונה בש"ס דאף לר"נ שמתיר בסיננו משום גילוי מ"מ אסור לקידוש כיון שחכמים אוסרים אותו אף בחול הרי הוא מאוס לקידוש אף לר"נ. אך באמת ז"א מכמה טעמים וע"ל סימן צ"א בזה. וגם דהא אין בו איסור רק משום סכנה. וגם דהא דעת רוב הפוסקים שמה שמותר לאכילה מצד ביטול אינו מאוס ע' מג"א סימן קנ"ד סקי"ט. ויו"ד סימן ק"ד ס"ב וט"ז שם. ויש לחלק וע' ח"ס חא"ח ס"ס ס"ה. וכיון דר"נ ס"ל שהארס יוצא ע"י הסינון. א"כ אין שייך לומר שהוא מאוס משום חשש האיסור]

והנה בשאלתות פ' יתרו מייתי סוגיא דב"ב בלשון זה. ואבע"א למעוטי מגולה ושל שמרים ואף דעבריה במסננת וכדר"נ דאמר הכי הקריבהו נא וגו'. והנה הוסיף ושל שמרים. וכבר הרגיש בזה בהעמק שאלה שם ונדחק מאוד וכתב למחוק ושל שמרים. והוא דוחק כמש"ש בעצמו. ולבד זה ק"ל דל"ל לאתויי הא דמגולה הא ודאי קיי"ל כרבנן לגבי ר"נ ע' סוכה דף נ'. וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' רוצח ובטי"ד סימן קט"ז. וכן קשה על הבה"ג בה' קידוש והטור ר"ס רע"ב שהביאו דין זה דעברה במסננת. וכבר הרגיש בזה על הטור בב"ח ופרישה שם ובט"ז יו"ד סימן קט"ז ע"ש. והנראה בזה דס"ל להבה"ג ושאילתות שטעם איסור יין מסונן הוא דכיון שכבר היה בו הארס א"כ לא היה היין נקי. ואף שסיננו אח"כ. מ"מ נעשה מאוס כי אין דרך נכבדים לשתות יין שנפל בו דבר נמאס וניקוהו ע"י סינון. והנה בב"ב שם איתא מקודם דיין שמפי החבית ומשוליה וכן של שמרים מותר לקידוש. ופירשב"ם שם דלהכי אסור לכתחילה לנסכים מפיה מפני הקמחים ומשוליה מפני השמרים. והב"י סימן רע"ב הביא בשם א"ת שכתב בשם התוס' דיין שיש בו קמחים אסור לקידוש ואם עברו הקמחים ע"י סינון מותר. והובא ברמ"א סימן רע"ב ס"ב להלכה. ובד"מ כתב ע"ז שכ"כ בהג"מ פ' המוכר פירות. ובאמת לא דמי להדדי. דבהג"מ לא הוזכר ההיתר ע"י סינון כלל. ורק הביא מהא דאיתא במנחות (דף פ"ז) שפסול לנסכים. וכבר ביאר דבריו הגר"א שם בסק"ד דס"ל כר"י בר"י במנחות שם מדבעי שם ר' יוחנן אליבי' ונלע"ד דההג"מ והא"ח פליגי אהדדי. דהנה לפמש"ל דלתירוצא דיין מסונן אסור לקידוש משום הקריבהו נא. היינו משום שלא היה נקי מקודם. א"כ גם יין שיש בו קמחים אי נימא דאסור לקידוש. לא מהני ליה סינון. דהקריבהו נא וגו'. אבל לתירוץ קמא דבש"ס שם או אם נפרש דסברת הקריבהו נא הוא מפני שהיה אסור מקודם משום גילוי. אזי י"ל שמותר ע"י סינון והנה על הא"ח קשה איך פסק כן בהחלט הא בב"ב (דף צ"ז) מפורש דמפי החבית מותר לקידוש אף שאיסורו לנסכים הוא מפני הקמחים כנ"ל. ונ' דהא"ח מפרש דר"י בר"י במנחות שם לא פליג על ת"ק בהא דמפי החבית. דשם אסור רק לכתחילה כדמפרש לה ר' חייא בברייתא בב"ב שם. וא"כ הול"ל יין שבפי החבית פסול כלשון הת"ק שם. ולזה פירש הא"ח דמפי החבית הוי רק חשש קמחים שמצוי שם. ולזה מותר בדיעבד דאפשר לברר ע"י סינון אם היו בו קמחים או לא. וגם דהא ע"פ רוב אין בו קמחים כיון שלא נראו לעין אבל היכא שיש ודאי קמחים ס"ל שהוא פסול. ובזה לא פליג הת"ק. ולזה כתבו הא"ח וההג"מ שיין שיש בו קמחים אסור לקידוש. ולא כתבו דמפי החבית אסור לקידוש. משום דמפי החבית הוי רק משום חשש קמחים דלזה כשר בדיעבד לנסכים וממילא מותר לכתחילה לקידוש. ורק ההיתר ע"י סינון לא הזכיר ההג"מ משום דס"ל כתירוץ בתרא דש"ס דמגולה שסיננו אסור ומפרש לה משום שמקודם לא היה נקי. וממילא ה"ה ביש בו קמחים לא מהני סינון לקידוש. והטוש"ע שכתבו יין מפי החבית שיש בו קמחים. נראה שכתבו זה לרבותא משום דס"ל דלת"ק דר"י בר"י יין שיש בו קמחים כשר לנסכים בדיעבד. ולא ס"ל לחלק בין מפי החבית ליש בו קמחים. והא"ח בשם התוס' שכתב להתיר ע"י סינון. י"ל דס"ל דהא דמגולה שסיננו אסור הוי משום דארס של נחש מאוס טפי. דידוע שמה שמקיא בעל חי מפיו הוא מאוס טפי. או מפני שהי' עליו חשש איסור גילוי. ולזה כתב דבקמחים מהני סינון כי אינו מאוס כ"כ כיון שהקמחים נעשו מעצמו בטבע: