דברי מלכיאל ד י

אין שייך לחלק בין המקומות. והא דכושי ס"ל דכיון דשם גידולו שאני. ועפ"ז י"ל ג"כ בהא דבכורים שהזכרנו דעניים מביאים בכלי נצרים ועשירים בקלתות כסף וזהב. היינו משום דעניים מחזיקים כל דבר בסלי נצרים. ואף אם צריכים לשאת דבר לאיש נכבד ישאו ג"כ בהם. לזה לא שייך בהו בזה סברא דהקריבהו נא. משא"כ בעשירים. אבל ז"א וכמש"ל דכיון שעושים זה מחמת ענים. הרי א"כ אסור משום הקריבהו. דהפחות והסגנים הם עשירים. וגם דעל כגון זה אמרו חז"ל בזבחים (דף פ"ח) אין עניות במקום עשירות

ובסוכה (דף ל"ו ע"ב) איתא דאתרוג שנקבוהו עכברים פליגי אי מיקרי הדר לצאת בו בי"ט שני. והובא להלכה בסימן תרמ"ט ס"ה. וקשה דהא מ"מ יפסל משום הקריבהו נא. וכמו דפסלינן באו"ח סימן קנ"ד שמן שנפל בו עכבר. והרמב"ן במלחמות שם כתב להדיא דלא שייך באתרוג זה סברא דהקריבהו נא. וכן קשה בהא דאיתא באו"ח סימן תנ"ג ס"ג ותס"ו ס"ב באחרונים שם שקצתם הכשירו לפסח נשיכת עכבר. וקשה דהא אסור משום הקריבהו נא. ודוחק לומר דשם איירי לשאר ימי הפסח ולא למצת מצוה. דכל כה"ג הו"ל לפרושי. ולהאחרונים שכתבו ביו"ד סימן ק"ד שאם השמן מותר באכילה כגון שטעם העכבר בטל בס'. ליכא בו סברא דהקריבהו נא. י"ל גם בזה דהכא איירי שעכ"פ בטלו החטים והקמח נשוכי העכבר בכל החטים והקמח דהא מב"מ בטל ברוב. תו ליכא בזה סברא דהקריבהו נא. ומצאתי בכפ"ת בסוכה (דף ל"ו) שהקשה ג"כ מהא דשמן. אך לא הביא דברי הרמב"ן הנ"ל. ותירץ שם דכיון שהעכבר נכבש בשמן גרע טפי. ולפלא שלא הביא דעת הפוסקים בסי' ק"ד ואו"ח סימן קנ"ד דהיכא שמותר באכילה שרי לביהכ"נ. וא"כ ה"ה הכא כשחותך מקום נשיכת העכבר שרי. וצ"ל דבא ליישב דאף להסוברים שם שאסור אף דאיכא ס' היינו רק כשנבלע טעם העכבר בכל השמן. אבל בנשיכה לחוד כיון שחתך מקום הנשיכה ליכא סברא דהקריבהו נא. ולדעת בה"ג ור"נ גאון הובאו בטור סימן תרמ"ט שאסור באתרוג אף בנשיכה קשה מהא דחטים. ובפרט לפמש"ש הט"ז לפסוק כהבה"ג. וצ"ל דבחטים שאין ניכר איזה הם וגם כי משתנים באפיה לא הוי מאיס כ"כ. וכעין זה איתא בב"ק (דף צ"ד ע"א) וע"ז (דף מ"ז ע"א) דלא מאיס בכה"ג ע"ש. ועפמש"ל יש לבאר סוגיא (דדף ל"ו) שם דאמר רב דלא הוי הדר ופריך הא ר"ח מטביל ונפיק ביה ומוקי לה בי"ט שני. ועכברים דמאיסי אסור גם בי"ט שני. ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר"ח מטביל ונפיק ומקשה ממתניתין ומשני דאיירי בי"ט שני. והרי"ף ורא"ש הביאו רק את לשון ראשון ולא הביאו שינויא דעכברים מאיסי. והקשה הב"י סימן תרמ"ט דלפ"ז הו"ל טפי לפסוק כלישנא בתרא. ונראה דהנה בסוגיא שם קשה מה מקשה על רב מדר"ח. אטו ר"ח תנא הוא. וגם הלא פשוט דלהכי נקיט רב נקבוהו עכברים ולא סתם אתרוג חסר משום דעכברים מאיסי. ומצאתי שכן הקשה הכפ"ת ונדחק מאוד. ועו"ק למה מקשה הש"ס על ר"ח מהא דתנן החסר פסול. הו"ל להקשות גם לרב מאי קמ"ל הא תנן החסר פסול. וביותר קשה בלשון שני דמקשה הש"ס על ר"ח ולא על רב והוא תמוה ע"ש. ונראה שפירשו הרי"ף ורא"ש סוגיא זו דהמקשן היה סבור דנקיט נקבוהו עכברים. ולא שאכלו ממנו. משום דאי אכלו ממנו הרי הוא פסול משום חסר. להכי נקיט ניקבו דנקב שאין בו חסרון כשר כשאינו מפולש כדתנן במשנה שם. וקאמר רב דמ"מ לא הוי הדר מפני שניקב ע"י עכברים דמאיסי ופריך הא ר"ח מטביל בה ונפיק ביה. פירוש באתרוג שנקבוהו עכברים היה מטביל בו כי לא היה מאוס עליו וגם היה יוצא בו ומקשה מזה על רב דהא חזינן דלא שייך בו הקריבהו נא. דהלא ר"ח היה אדם חשוב ואכלו [ועכצ"ל שהיה חותך מקום נשיכת העכבר. דהא בלא"ה אסור לאכול מקום נשיכתם מפני שמשכח כדאיתא שילהי הוריות. ועוברים בזה על פן תשכח ע' מנחות (דף צ"ט). וכ"כ הט"ז סימן תרמ"ט דלכ"ע צריך לחתוך מקום נשיכתם. והפלוגתא הוא רק על שאר האתרוג ע"ש] ומקשה הש"ס על ר"ח דכיון שאכל ממנו וגם דע"כ חתך מקום נשיכתם כנ"ל והרי הוא חסר והתנן דחסר פסול. ומשני בי"ט שני. אבל לרב לא קשה די"ל דס"ל דאיירי בניקב ולא חסר כנ"ל. והרי"ף והרא"ש לא גרסי שינויא דשאני עכברים דמאיסי. וגרסתם בש"ס ולא היא דהא ר"ח מטביל ונפיק ביה ע"ש. ורב צ"ל דס"ל שהוא מאוס לכל אדם. ומי שאינו מאוס עליו בטלה דעתו אצל כל אדם. וכן איתא בע"ז (דף ס"ח ע"ב) דרב ס"ל דעכבר מאיס טובא עד דקרי שם חידוש מה שאסרתו תורה. ונתישבו בע"ה דברי הרי"ף והרא"ש דתמוהים לכאורה. עכ"פ נתבאר דשפיר י"ל דבמקום שאין הדבר מאוס לאנשים נכבדים. אינו אסור משום הקריבהו נא. אף שבשארי מקומות אינו ראוי לפחות וסגנים וע' תב"ש סימן י"ג סק"א וב' לענין בל תשקצו אי שרי כשאינו מאוס עליו וע"ש בשאר אחרונים. וע' ט"ז ופר"ח ר"ס פ"ד שכתבו ג"כ שתלוי אם מאוס עליו ואקצר

עכ"פ בנ"ד דודאי במשך ה' או ו' שעות שהיתה המגופה פתוחה לא נמר ריחו וטעמו. וגם כי היה עומד במקום גבוה שאין לחוש כ"כ שיפול בו דבר מאוס. וגם כי זה היה בחורף שאין מצויים זבובים וכדומה שנחוש שיפלו בהיין וגם דיש מקום לחלק בין אם גלוי כל הכלי של היין או שגלוי רק מקום המגופה שבאופן כזה אינו מפיג במהרה את ריחו וטעמו. נראה פשוט שיש להתיר לקידוש וכדעת המג"א. והאחרונים שכתבו שעה מועטת כבר כתבנו שלא דקדקו בלשונם כי סוף דברי המג"א איירי אף באיזה שעות. ואף ביין מגולה גמור נראה דאינו אסור רק לקידוש הלילה אבל בשחרית שרי. דאף שפג ריחו וטעמו. מ"מ לא גרע משאר משקין שמותר לקדש בשחרית כשאין לו יין וכן להבדלה. אכן אם יש לחוש שנפל בו דבר מאוס י"ל דאסור גם בשחרית ולהבדלה. כיון שהוא מאוס לאנשים נקיי הדעת. ויש בו משום הקריבהו נא. ולפי"ז גם שארי משקין שנפל שם איזה דבר שעי"ז נמנעים נקיי הדעת לשתותו. יש לאסרם לקידוש ולהבדלה. וכן לשארי כוסות של ברכת מצוה. וכעין זה כתב הפמ"ג באו"ח סימן קנ"ד בא"א סקי"ט גבי נר ביהכ"נ דה"ה לשארי נרות של מצוה. וע' אחרונים ר"ס תרע"ג ובפמ"ג יו"ד סימן צ"ט ויש לצדד בשאר משקין וההכרח לקצר

סימן ב כבוד ידידי הה"ג וכו' מו"ה בצלאל נ"י הרב דק' וויזנא

ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי כשבא עכו"ם בשבת לקחת ש"ש או בגד למת אם מותר להרשות שיקח הסחורה בעצמו משום איבה. הנה בגוף דין איבה איתא בע"ז (דף כ"ו) דלא שייך בכה"ג כיון שידוע להם שנאסר לנו בשבת מו"מ. ואף בפקו"נ שהותר לישראל איתא שם שיודעים העכו"ם שלא הותר השבת רק בשביל מי ששומר שבת. אכן איתא במרדכי פ"ק דשבת בשם א"ז שאם עכו"ם חולה שלח בשבת לקחת איזה מאכל מישראל מותר לתת לו. ובהג"מ פ"ו מה"ש כתב בשם א"ז דמשום דרכי שלום או עכו"ם אלם מותר לתת לו או לשלוח ע"י עכו"ם אחר לדידן דלית לן ר"ה. והובא זה בב"י סימן שכ"ה וכתב דהך דדרכי שלום היינו כי ההוא שחולה שלת לקחת מאכל. ובש"ע סימן שכ"ה ס"ב סתם דמפני ד"ש או אלם מותר. ובאמת מהא דמאכל יש לחלק דמאכל שאני שיוכל לאכלו במקומו וליכא משום מראית העין כולי האי וכמ"ש במרדכי שם. אכן באו"ז ה'