דברי מלכיאל ד פט

וזהו שהוזהרנו להיות נקיים מד' ומישראל. אכן אם עושה הדבר כתיקונו בלי שום שינוי ורק הלה חושדו על לא דבר ונגד הדין שצריך לדונו לכף זכות ושלא לישא חטא על חבירו. בזה אין מוטל עליו להזהר. רק יש בזה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו

והנה בב"ג וב"ר הצריכם מרע"ה שילכו חלוצים בראש מחנה ישראל ולא ביחד עמם. באשר אם לא ילכו בראש המחנה יזדמן אשר קצתם ילכו בסוף המחנה או יהיו יושבים על הכלים וכדומה. ווחשדום שהשתמטו מללכת בעצם המלחמה באשר כבר יש להם נחלה בעבר הירדן. ולז"א מרע"ה שעי"ז יהיו נקיים מד' ומישראל. ומה שכלל גם את ד' בזה. דרשו מזה בשקלים פ"ג שכשם שצריך אדם לצאת ידי המקום צריך לצאת ידי הבריות. ובפשוטו י"ל כי אם ילכו ביחד עם המלחמה אפשר שיסית היצה"ר את אחדים מהם להשתמט מגוף המלחמה כידוע שלא כל המחנה נלחמים יחד אבל כשהולכים בראש המחנה ונתונים אל פני המלחמה. א"א להם להשתמט. וגם לנוס א"א כי היו מאחוריהם זקפי המלחמה כדאיתא בסוטה (דף מ"ג) ונלמד מזה שכשעושה אדם אף דבר מצוה מחויב להשתדל לעשות' באופן שלא יבוא לידי חשד. ומוכח מזה שצריך לעשותה אף יותר מן המוטל עליו כדי שלא יחשדוהו ולזה מייתי לה ביומא (דף ל"ח) שלא היתה פת נקיה ביד בני בית גרמו ואשה מבושמת מבני בית אבטינס שזה היה יותר מן המוטל עליהם. וכן בפסחים (דף י"ג) שהטילו על גבאי צדקה הטורח למכור לאחרים. ולא יקבלו לעצמם משום והייתם נקיים. וזה שייך היכא שעושה כראוי לעשות ורק שאפשר שיחשדוהו. מצריכים אותו לעשות ביתרון הכשר כדי שלא יחשדוהו. אכן אם עושה באופן שיש מקום לחשדו. בזה יש איסור גמור מפני החשד. ולזה כשנכנס בפרגוד חפות שדרך אנשים ללכת בבגד חפות וכדאיתא ביומא (דף ע"ז) מתחת חפת חלוקו וכדמייתי לה רש"י ע"ז ביבמות (דף ק"ב ע"ב) וע' ב"ק (דף קי"ט) ופכ"ז דכלים מ"י וכן באנפיליא דמייתי לה ביבמות שם. ע"ז נקיט קרא והייתם נקיים לפי שעושה שינוי מכפי הרגיל כדי להזהר מן החשד. ובירושלמי שם איתא דקווץ לא יתרום מפני החשד. ונראה דס"ל דקווץ הוי שינוי מכפי הרגיל. כי בכהנים כתיב שלא יגדלו פרע ל' יום. ואין רגילות בכהן שיהי' קווץ. וע"פ רוב ודאי תרמו הכהנים. ולזה שייך בזה חשד טפי וכן בשבת (דף כ"ג) כשנותן פיאה קודם שגמר קצירת השדה הרי הוא משנה מכפי הרגיל להניח לבסוף כפשטות לשון פאת שדך ונותן מקום לחשדו שלא נתן פיאה. וכן בנ"ח שם שהניח הנר בצד אחד. נותן מקום לחשדו. כי לא כ"ע ידעי שיש לו שני פתחים בחצר ובריש ברכות ג"כ אין רגיל שיכנס אדם לחורבה אכן הרמב"ם ספ"ב מה' שקלים כתב בכולהו מפני החשד שנ' והייתם נקיים. נראה דס"ל שמקור הסברא דחיישינן לחשדא הוא מקרא דוהייתם נקיים. וביבמות (דף ק"ב ע"ב) איתא וכ"ש במנעל וסנדל שאין נכנסים בהם למקדש ונראה ביאור לשון כ"ש כמש"ל דכיון שאין נכנסים למקדש במנעל. אם יכנס הוא הוי שינוי ונותן מקום לחשדו וזה ודאי אסור. ולפמ"ש הרמב"ם הנ"ל י"ל שכל מקום שאסרו משום חשדא הוי דאורייתא משום והייתם נקיים. וכ"כ הרד"ך דחשד הוי דאורייתא והביא ראיה מהא דשבת (דף כ"ג) שטעם שפיאה הוי בסוף השדה הוא משום חשד והמקור צ"ל שהוא משום והייתם נקיים כנ"ל

והנה האחרונים נחלקו ביו"ד סימן י"ג אם צריך לברך על שחיטת בן פקועה כיון דהוי רק משום מראית העין והפר"ח כתב שם דאף דגזרו רבנן רק משום שיחשדוהו שאוכל בלי שחיטה. מ"מ צריך לברך. וכתב דגם בנ"ח בחצר שיש לה ב' פתחים צריך ג"כ לברך. ולפמש"ל יש מקום לומר דהוי דאו' משום והייתם נקיים. ואף במילתא דרבנן י"ל דמ"מ חייב מה"ת לעשות באופן שלא יחשדוהו שעבר על איסור דרבנן. אך י"ל דא"כ תהא הברכה על קיום מצות והייתם נקיים ולא על הדבר שעוסק בו כגון שחיטת הב"פ או הדלקת נ"ח בפתח השני. וזה יקשה גם על הפר"ת דהא זה תקנה כללית בכל הש"ס לאסור כל דבר שאפשר שיסברו שעושה איסור. ואסור משום מראית העין וגם שחיטת ב"פ הוא בכלל זה וכן הדלקת נ"ח. וא"כ אין שייך לברך על השחיטה או ההדלקה. ורק על תקנת חז"ל להנצל מחשד וכנ"ל דמ"מ הרי הפרט הוא מצוה דרבנן ואכמ"ל בזה וע' ראנ"ח ח"ב סימן מ"א שכתב דחשד הוי מה"ת מהא דב"מ (דף קט"ו) דאלמנה עניה אסור למשכנה שלא ישיאנה ש"ר בשכינותיה. ונראה שכל זה מקור אחד מהא דוהייתם נקיים

והנה מ"ש הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך הוא כפל לשון. ונראה הכוונה דקאי כשעושה מעשה שעי"ז יתחזק החשד שהיה עליו מקודם וכעין הא דיבמות (דף כ"ד) שהיה נטען על הנכרית ואיירי שלא היה יכול להנצל מהקול הזה. ומ"מ כשנתגיירה אסור לו לישאנה כי עי"ז יתחזק החשד הקודם. ולזה מייתי שם קרא דהסר ממך וגו'. שהכוונה שיסיר ממנו העקשות פה שחשדו אותו מכבר. כי עי"ז שיראו שלא נשאה משנתגיירה. יתברר להם שהחשד היה שקר. וגם ירחיק ממנו לזות שפתים מה שהיו מליזים עליו אם היה נושאה שהיו אומרים שזה הוכחה שהקול הקודם הוא אמת. ולז"א הרחק ממך היינו שלא יתחילו לדבר כלל וקרא זה לזות שפתים הוא לשון ריבוי כי עי"ז היה הלעז מתחזק ומתאמת בפי כל. ובהא דכתובות (דף כ"ב) דמייתי האי קרא י"ל משום שאם ישאנה תצטרך לומר שחושדת את העד שאומר לא מת. והעד הזה יפרסם שלא מת. ויהי' לזות שפתים שיאמרו שמאמנת להאומר שמת כדי להנשא לז"א שתסיר ממנה עקשות פה שלא תבוא לדבר על העד. וממילא תרחק ממנה לזות שפתים של רבים. אבל על העד כבר נפל קצת חשד. כי הלא בע"כ אחד משקר. ובזה מיושב הא דאיתא שם דרב אסי קאמר לה והקשו התוס' הא קרא הוא ותרצו שר"א היה רגיל לומר פסוק זה. והוא דוחק. אבל לפמש"ל א"ש דמייתי דר"א הי' מפרש פסוק זה באופן שיש כאן ב' ענינים עקשות פה וגם לזות שפתים כנ"ל. ואפשר לומר דלהכי לא מייתי ביבמות הא דוהייתם נקיים. כיון שמה שיצא הקול בתחילה הוא לא היה אשם בדבר. ואדרבא מוציאי הקול חטאו לחשדו במה שאין בו א"כ אין לו לחוש לישא אותה אף שגורם לחזק את הקול. לזה מייתי האי קרא דאף שמקודם היתה רק עקשות פה. היינו חשד שלא כדין. בכ"ז צריך להשתדל להסירו ממנו וכן בכתובות החשד יהא נגד הדין כיון שעפ"י דין נאמן העד האומר שמת. מ"מ צריך להשתדל שלא יבוא לידי חשד. וגם י"ל דוהייתם נקיים שייך רק כשחושדו האיש שאליו נוגע הענין וכמו בב"ג וב"ר שהיה נוגע זה לכל ישראל. וכן בשקלים וביומא (דף ל"ח) ובפסחים (דף י"ב) נוגע ג"כ לכל הציבור המשותפים באותה הצדקה. אבל ביבמות וכתובות אין זה נוגע לאחרים. אך י"ל שנוגע ג"כ לכל ישראל שערבים זה בזה על דבר עבירה

וכל היכא דאיתא בש"ס שאסור משום מראית העין צ"ל דהתם לא שייך והייתם נקיים כיון שהוא עושה כדין. והלה שיחשדנו עושה עול כי היה לו לשאלו ויתברר לו. וכגון הרואה אוכל דם דגים וחגבים וסובר שהוא דם בהמה. היה לו לשאלו וכן בשבת (דף קמ"ז) שחושדים שכבס בגדיו בשבת ע"ש. ובכ"ז אסרו חז"ל מפני שטבע בנ"א לחשוד ולא לשאול. ואף כי עוברים על לא תשא עליו חטא. ולזה הוי רק מדרבנן ולא מדאורייתא וצריך לבאר כל המקומות שהוזכר בש"ס מפני מראית העין או מפני החשד. אבל אין לי פנאי לזה. והעיקר לענ"ד דמפני החשד הוי רק מדרבנן אם הוא עושה מעשהו כראוי בלי שום שינוי שיגרום לחשדו ובאופן כזה אמרו חז"ל בברכות (דף ל"א) שהנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיע. כי לכאורה היינו אומרים שא"צ להודיע כיון שהחושד עושה שלא כדין. וגם כי זכות הוא להנחשד כדאיתא בשבת (דף קי"ח ע"ב). לזה קמ"ל דמ"מ צריך להודיע כי כשההמון חושבים שנמצאים הרבה אנשים העוברים על ד"ת. יקילו גם הם לעבור על ד"ת לעת מצוא. כי ההמון שומרים התורה מפני הבושה יותר מאשר בשביל מורא שמים. וכדאי' בברכות (דף כ"ח) שכשאדם חוטא אומר שלא יראני אדם