דברי מלכיאל ד פח

עירם לנסותם אשר זה דרוש טורח גדול והוצאה וגם הוא בזיון גדול. לא מיקרי בכה"ג שלח ואחוי. וכ"כ הפוסקים לענין אפשר לברר ולענין דשיל"מ שאם דרוש טורח והוצאה לא מיקרי אפשר לברורי. ולפני ב"ד שבעיר בודאי הם מראים סכיניהם דזה מחויבים ע"פ ד"ת. ואף שכתבו הפוסקים שחכמים מחלו על כבודם להשו"ב הממונים מהקהל. מ"מ כשאינם מוחלים על כבודם ודאי שצריכים להראות. ועוד דלא מאלו רק שלא יצריכו להראות בכל עת. אבל לפרקים קרובים לא מחלו כלל ואדרבא זה מוטל על חכם שבעיר להשגיח על השו"ב. וגם גוף דין דשלח ואחוי אינו ברור והפוסקים לא הביאוהו ונראה הטעם משום דבסוגיא שם איתא זה אליבא דאביי אבל לרבא אינו מוכרח ע"ש. ואף שביש"ש שם כתב דרבא מודה ג"כ לדין זה. מ"מ מדלא הובא בפוסקים משמע דס"ל שאין הלכה כן. אך י"ל דזה הוי בכלל הא דקיי"ל בבכורות (דף ל"ו) ובכ"ד דבמילתא דעבידא לגלויי נאמן ע"א וע' נו"ב חאה"ע סי' ל"ג בזה, ויש להוכיח מכתובות (דכ"ב ע"ב) דאף בשלח ואחוי אין ע"א נאמן דאיתא שם דאף בנתגרשה עכשיו שאפשר לומר לה שתראה הגט צריך שני עדים ע"ש. ויש לדחות דמ"מ אפשר שקרעה הגט וע"ש ברש"י. ועוד דהא כתב הש"ך ביו"ד סי' פ"ג סקי"א דהיכא שאין לנו מקום לחוש שיבוא איסור לשם א"צ לברר אף ע"י טרחא קלה אם יש שם איסור. וה"ה הכא מהיכא תיתי ששכחו אומנתם בעוד שעוסקים בה כל שעה וגם מראים סכיניהם להרב ולהשו"ב חביריהם ויש לדחות ואכמ"ל אחרי דבלא"ה לא שייך זה בנ"ד כיון שמראין סכיניהם לב"ד שבעיר וכמש"ל. ומ"ש כת"ר שהעידו על אחד שאינו רואה בעיניו. באו דבריו סתומים דאם אינו רואה לגמרי הרי הוא סומא וע"ז לא היו צריכים עדים. ועכצ"ל הכוונה שאינו רואה כראוי. והיה צריך לברר הדבר במדריגת חוש ראייתו ואולי רואה הוא ע"י בתי עינים. ולזה לא אוכל לדון בזה עד שיבררו הדבר וע"ל סי' ל"ב בזה

וע"ד שמצאו מחט בריאה. לא נתברר בלשון מעכ"ת אם היה נקוב קרום הריאה. וסביב המחט היה קרום מחמת מכה. או שהמחט היה מכוסה בקרום הריאה. ואם המקום היה לקוי או לא. ועכ"פ זה אין שייך לחשש הרגשה. רק לדין טבח שנמצא טריפה אחר בדיקתו. וכבר כתבו הפוסקים שבזה צריך לשמוע אמתלא של הבודק אם היה שוגג או אונס בזה וע' יו"ד סי' קי"ט סי"ז וסי"ח. רק אם ריאה זו בדק השו"ב שהועד עליו שאינו רואה כראוי. יש לחוש שהסיבה היתה בשביל שאינו רואה כראוי. וג"ז נפלא דודאי נהוג אצלם ששו"ב יעמוד ע"ג בשעת הבדיקה וכמו שהנהגתי בע"ה בפ"ק. והיה להשו"ב השני לראות זה. ולזה צריך לברר הדבר אם היתה טריפה ומי בדק הריאה ומה משיב השו"ב ע"ז ואז נחכם לה אי"ה

ומ"ש מעכ"ת דכיון שיש עליהם רינון שאינם מרגישים איתרע רובא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כי רוב שו"ב שיש עליהם רינון אינם מומחים. ומדמה לה להא דכתובות (דף ט"ז) שהואיל ואין לה קול איתרע רובא דבתולות נישאות. לדעתי לא דמי כלל. דהכא לא אתינן עלה מצד רוב מצויין רק מצד שכל שנתקבלו בקביעות לשו"ב בעיר כבודה בודאי מומחים הם. ומוכח מזה שהרינון הוא שקר. וכדאמרינן בכתובות שם דכיון דכל הנישאת בתולה יש לה קול הני סהדי שיקרא נינהו וכן דייק הש"ס ביבמות (דף ל"ז) וע"ש בתוס' ובחולין (דף נ"ג ע"א). ואם נבוא להוציא מחזקת כשרות ע"י רינון אין לדבר סוף ובפרט בעתים הללו. ובמקום שחוששים לקול יש גבול לזה באיזה אופן יהי הקול ע' גיטין (דף פ"ט) וכתובות (דף כ"ו) ואה"ע סי' ו' וע' מהרי"ט ח"א סי' קי"ב בדיני הקול. ומ"ש כת"ר שבעתים הללו מתקבלים השו"ב ע"י שיש להם קבלה מאבותם והרבנים סומכים ע"ז. לא ניחא למרייהו דנימא הכי. חלילה לומר על כלל ישראל שסומכים זה על זה כעדת עורים. ומכ"ש על ת"ח שבעיר. ואנכי מבשרי אחזה אשר בעת קבלת שו"ב אני בוחנו בע"ה ובודקו כפי האפשר הן באומנתו הן ביראת שמים וכל המידות הדרושים לזה ואינני סומך על כתבים שלו. ואם אולי יש יוצאים מן הכלל בעוה"ר אבל חלילה להוציא לעז כזה על הכלל כולו. ובפרט בעירות כבודות ודאי שאין שייך זה

ומ"ש הרבנים בפס"ד שלהם משום והייתם נקיים. לכאורה צדקו בדבריהם וכ"כ המהרי"ט ח"א סי' קי"ב דכיון שהיה לו לפרוע בפני עדים משום והייתם נקיים והוא לא עשה כן מוכח שלא פרע. וה"ה בנ"ד כיון שלא רצו לעמוד לנסיון מוכח שאינם מרגישים. אבל דין זה צריך בירור דהנה מצינו בפ"ג דשקלים ופסחים י"ג ויומא ל"ח דנקטינן קרא דוהייתם נקיים. ובכתובות (דף כ"ב ע"ב) וביבמות (דף כ"ד) מייתי הקרא הסר ממך עקשות פה וגו'. ובחולין (דף מ"ד ע"ב) איתא הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובברכות (דף ל"א ע"א) יליף מקראי דחנה שהנחשד בדבר צריך להודיעו שאין בו. ולא מייתי קרא דוהייתם נקיים. ובאדר"נ פ"ב כולל הא דהרחק מן הכיעור בהדי הא שצריך לעשות סייג לדבריו. ונראה שהוא בכלל עשיית משמרת למשמרת עי' יבמות (דף כ"א). ובכ"מ בש"ס איתא שתקנו דבר מפני החשד שלא יחשדוהו שעושה איסור ע' שבת (דף כ"ג ע"א) וברכות (דף ג' ע"ב) ובירושלמי פ"ג דשקלים איתא ג"כ מפני החשד ובמשנה שם מייתי הא דוהייתם נקיים. ויש שאסרו חז"ל מפני מראית העין ע' שבת (דף נ"ג וקמ"ז) וכתובות (דף ס') וביצה (דף ט') וע"ז (דף י"ב) ופסחים (דף פ"ב) ועוד הרבה. וכ"ז צריך ביאור למה נקטו בכל מקום לשון אחר ופסוק אחר. ויש שאסרו באיסור מוחלט ויש שהביאו רק בתורת מנהג טוב. ובפ"ג דשקלים מייתי במשנה שם גם קרא ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם (משלי ג') ובירושלמי שם מייתי ג"כ קרא דיהושע אלקים יודע וישראל גם הוא ידע. ואיתא שם גמליאל זוגא שאל את ר"י ב"ר בון איזהו המחוור שבכולן א"ל והייתם נקיים וגו'. ופירש הפ"מ שם דנקי משמע לגמרי מכל חשד. ובתוי"ט שם כתב דלהכי מייתי אח"כ קרא דומצא משום דהוי לשון ציווי. אבל והייתם נקיים כתיב גבי ב"ג וב"ר שהוצרכו לברר דבריהם לפני ישראל. וכתב לפרש הירושלמי דוהייתם נקיים הוי רבותא דאפילו נקיון בעלמא מחויב לעשות ודבריו קשים דלשון מחוור משמע שהלימוד יותר מבורר וכ"ה הלשון בירושלמי בכ"ד וע' פסחים (דף פ"א ע"ב) ורש"י שם. וכן איתא בכ"מ מחוורתא כדשנינן מעיקרא. והכוונה שזהו עיקר. והא דמייתי במשנה ד"ת ואח"כ ד"ק ע' תו' ריש חולין. וע"ק מהא דשבת (דף קכ"ז) דמייתי שדנוהו לכף זכות דמ"מ קשה למה הביא את עצמו לידי כך שיהי מקום לחשדו והנה לבאר את כל דברי הש"ס ופוסקים בזה דרוש אריכות גדול ואין לי פנאי כעת. לזה ארשום בקצרה מה שנ"ל בזה

הנה יש בזה ששה פרטים. אחד כשעושה איזה דבר ישתדל לעשותו באופן שלא יהי מקום לחשדו שעושה בזה איזה דבר עבירה לתועלתו. והשני כשעושה דבר אשר עי"ז יתן מקום לחשדו למפרע שעשה מקודם דבר עבירה. או שעשה דבר עבירה בגדר הכנה שיוכל לבוא למעשה זה. השלישי שנמנע מלעשות איזה דבר כדי שלא יחשדוהו. הרביעי שיפרסם בעצמו שהחשד שחושדים אותו הוא שקר ויביא הוכחות לברר דבריו כפי האפשר. החמישי במקום שאפשר שע"י שיחשדוהו שעושה דבר איסור יחשבו שיש מקום להקל בזה ויקילו בזה גם אחרים הששי להרחיק אף את זולתו הקרובים אליו לעשות דבר שאפשר שעי"ז יגרמו איזה חשד עליו

ונראה הסברא בזה דכמו באדם המזיק או גורם להזיק אינו חייב רק בששינה באיזה דבר וכדאיתא בב"ק (דף ל"ב) כשזה רץ וזה מהלך חייב הרץ מפני ששינה. כן בגורם לחבירו שיחשדנו הרי הוא כמכשיל את חבירו. וקיי"ל דהמחטיא חבירו חמור מן ההורגו. ולזה אם שינה במעשיו ועי"ז גורם שיחשדוהו. הוי כמזיק בידים וחייב. ולזה מחויב להזהר מזה