דברי מלכיאל ד פז

כמו הגעלה כמ"ש הפוסקים בסי' תנ"א. וא"כ נשאר משהו בליבון קל. ולזה אסור בדשיל"מ. אבל בליבון גמור שפיר שרי אף לפי מנהגינו. ועפ"ז מיושבים דברי המג"א שם שכתב דמכאן משמע שמותר להגעיל מחלב לבשר. וקשה דמנ"ל דמותר להגעיל. דילמא רק ליבון שרי ולא הגעלה. אבל לפמ"ש א"ש דליבון קל דאיירי ביה הכא דינו כהגעלה. אכן הפמ"ג בסי' תנ"א ותנ"ב החליט דאסור אף בליבון גמור. ונראה הטעם שיש לחוש שלא ילבן יפה כיון דמעיקר הדין שרי בליבון קל. וכעין הא דגזרו בשבת (דף ט"ז ע"ב) שמא לא יקבנו כדי טהרתו ע"ש. ושם הטעם משום שיהא הדבר מעשים בכל יום שכל כלי שיטמא ינקבוהו. לזה יש לחוש שיקילו בזה. וכ"ה בנ"ד יהא הדבר מעשים בכל יום כמ"ש המג"א. אכן אם צריך ליבון בשביל איסור אחר פשוט דשרי. דהא אף בצריך הגעלה בשביל איסור אחר שרי וכמ"ש הפמ"ג סי' תק"ט

ובפמ"ג סי' תנ"ב בא"א סקי"ג כתב דבשעה"ד שרי להגעיל מבשר לחלב והביא דברי הטור סי' קכ"א שהובא בט"ז שם סק"ב. נראה מזה שהבין שהמנהג היה גם מכבר. ולזה הוכרח ליישב דבשעה"ד שרי ובזה איירי הטור והט"ז שם. וכ"נ במג"א סי' תק"ט שהביא מנהג זה בשם הר"מ יפה שהיה בדורו של הרמ"א. אכן לענד"נ דהט"ז לא איירי בזה. רק איירי מעיקר הדין. וגם אולי אז לא נתפשט מנהג זה במקומו של הט"ז

סימן סא

ע"ד השו"ב אשר כמה רבנים וצדיקים ראו את סכיניהם ולא הוטבו בעיניהם. וגם השו"ב בעצמם מדברים סרה אחד על חבירו ואחד אין אוכל משחיטת חבירו ועל אחד העידו שאינו רואה בעיניו ועוד כמה ריעותות. ופעם אחד נמצא מחט בריאה וראש המחט יצא לחוץ סמוך לקרום וסביב המחט היה קרום. והנה עברו דרך עירם שני רבנים ודרשו מנהיגי העיר שהשו"ב יעמדו לפניהם לנסיון. ולא רצו באמרם שזה בזיון להם באשר הם בחזקת כשרות. והרבנים הנ"ל וכן ב"ד שבעיר עשו פס"ד בכתב שהשו"ב מחויבים לעמוד לנסיון משום והייתם נקיים וגו' ולהסיר מהם הרינון. והשו"ב אין שומעים להם באמרם לפי שהרבנים הם אינם מהמפורסמים אין סומכים עליהם. וחפץ מעכ"ת ומנהיגי העיר לדעת את דעתי בזה. ומעכ"ת האריך בזה בדברי חכמה

הנה לכאורה הצדק עם השו"ב כי הלא הם מוחזקים בכשרות. ובלי ספק כאשר קבלום לשו"ב בעירם עמדו לנסיון כראוי וגם במשך היותם הראו את סכיניהם לרב העיר ובלי ספק השגיח עליהם הרב כאשר מוטל על כל רב ומורה להשגיח על השו"ב שיעמדו באומנותם ובהנהגתם ביראת שמים כראוי. ואין שייך כאן להעמידם על חזקתם שלא ידעו בילדותם שו"ב וההלכות השייך לזה. אחרי שידוע אשר אח"כ למדו וקבלו כתב קבלה ע"ז. ודמי לאשת איש דלא שייך לומר שיש לה חזקת פנויה שהיתה פנויה קודם נישואיה. דכיון שנישאת לפני עדים בטלה חזקתה הקודמת ויש לה חזקת א"א. ומ"ש האחרונים ביו"ד סי' א' ששו"ב ששכח לימודו דמי למקוה דאמרינן חסר ואתאי. זה רק כשנתברר עתה ששכח חיישינן ששכח מכבר וכמו במקוה שנמצאת חסירה. אבל כל שלא נתברר ששכח מוקמינן ליה על חזקתו. ומ"ש כת"ר עפמ"ש הב"ח באו"ח סי' ח' דחזקה הבאה ע"י מעשה אינה חזקה וצריך לבררה וכמו דל"א בתר רוב התלוי במעשה. וה"ה הכא בא לו הקבלה על שו"ב ע"י לימוד. הנה לבד שכבר תמה עליו המג"א שם ושאר אחרונים דלא דמי כלל לרוב. הנה בנ"ד א"צ לחזקה שלא שכח רק אמרינן אוקמא בחזקת כשרות שודאי יודע בעצמו שלא שכח. כי הלא כל שו"ב יודע שמוטל עליו לדעת הלכות שחיטה וכן ההרגשה הוא חוש באדם להרגיש פגימה. וכיון שמקודם ודאי היה מרגיש בעת שנתנו לו כתב קבלה ונתקבל לשו"ב. יש להעמידו בחזקת הגוף שלא נתקלקל אצלו חוש ההרגשה ולדברי מעכ"ת יצטרך כל שו"ב לעמוד לנסיון בכל עת שירצה לשחוט כמו שבודקים ציצית בכל פעם שרוצה ללבוש. ועוד דכיון שיש לו חזקת כשרות יש לנו לומר שבכל עת ששוחט הוא יודע בנפשו שעדיין הוא מרגיש ובודק סכינו כראוי ושיודפ הלכות שחיטה. ולא דמי לציצית דלא שייך זה. ואף שיש כאן חזקת אינו זבוח וחזקת סכין שאינו בדוק מ"מ הרי כבר האמינו חז"ל להשו"ב על זה וכמו שמאמינים לכל אדם על כל דבר איסור. ובאמת חזקת אינו זבוח אין כאן כ"כ לפמ"ש הרשב"א והתוס' בכתובות (דף כ"ג) שאם ראינו שנתעסקו לשנות החזקה איתרע חזקתה. וה"נ הרי לפנינו נתעסק בשחיטה ואיתרע חזקה דאינו זבוח. ועפ"ז מובן סברת הש"ס בחולין (דף י') סכין איתרעאי בהמה לא איתרעאי והרי היא שחוטה לפניך שנתחבטו הראשונים בסברא זו. ולפמ"ש א"ש דכיון שנתעסקו בשחיטה ולא ראינו בזה ריעותא. איתרע חזקת אינו זבוח וע' בכתובות (דף ט"ו) שור שחוט לפניך. אכן הפנ"י בקדושין (דף ע"ט) כתב דסברת התוס' הנ"ל הוי רק מדרבנן ואכמ"ל בזה. וכן חזקת סכין שאינו בדוק איתרע כיון שידענו שעסק השו"ב לתקנו ולהעביר ממנו הפגימות. והנה שלא יהיו דברי הב"ח מוקשים כ"כ נראה כוונתו דכל דבר שבא ע"י מעשה יש לחוש שנתבטל ג"כ ע"י מעשה וכמו בציצית דכמו שתלאן אדם כן אפשר שנפסקו ע"י אדם. ולפ"ז בשו"ב לא שייך זה. ועדיין קשה ע"ז מחזקת א"א שבאה ע"י קדושין ואפשר שגירשה. וצ"ל דכיון שאינה מתגרשת בלא עדים לא שייך זה וע' תוס' גיטין (דף ד' ע"א). ויש לחלק דשם אין אנו דנין מצד קבלת הקדושין רק מצד שהיתה קנויה לו בקנין אישות ואקצר

עכ"פ בנ"ד אין לחוש כלל שמא נתקלקל השו"ב בהרגשה או בלימודו. ובפרט בעיר כבודה אשר בודאי הנהיגו הרבנים שלא ישחוט אחד לבדו רק שיעמוד עוד שו"ב ע"ג ויראה סכינו ובדיקתו וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' מ"א שהיא תקנה מוכרחת. והרבנים ודאי השגיחו על השו"ב וראו סכיניהם ובדיקתם לפרקים קרובים כמוטל על כל רב ומורה. ואלו נתקלקל אחד בהרגשה היו יודעים תיכף. ואף ששו"ב אחד אומר שאינו אוכל משחיטת השני. הנה השו"ב הזה לא טוב עשה כי אם אמת דבריו היה לו להודיע תיכף לב"ד ולמנהיגי העיר. וניכר מזה כי רק מצד שנאה פרטית עושה כן. וכבר כתבו המהרש"ק והשו"מ ועוד אחרונים שאין שו"ב נאמן על חבירו כשהם שותפים וכידוע טבע הענין שע"פ רוב הם שונאים זה לזה מצד קנאה וכדומה ומ"ש מעכ"ת ראי' ממ"ש הריב"ש סי' תצ"ח שכיון שלא רצה להראות סכינו והמחאתו לפני הנבררים מוכח מזה שאינו מומחה לשחיטה ויצא מכלל רוב מצויין. לא דמי כלל לנ"ד דהתם איירי שהוא לא היה שו"ב קבוע לרבים באותו מקום. ולזה לא היה לו לשחוט עד שיראה המחאתו לפני נבררי הקהל. וע"ש שהריב"ש כתב בפירוש הטעם בשביל שלא היה שו"ב ממונה מהציבור. אבל בנ"ד שהם שו"ב ממונים מכמה שנים לא שייכא סברא זו. ואטו מחוייבים להראות בכל יום את סכיניהם

ואשר הביא מעכ"ת מסוגיא דקדושין (דף ס"ו) דבשלח ואחוי נאמן אף ע"א. הנה בנ"ד לא כתב כת"ר שהעיד ע"א בפירוש על זה ורק כתב שלא הוטבו סכיניהם בעיני כמה רבנים אורחים. משמע שלא היו פגומים רק שלא הוטבו וכגון שלא היו חלקים או חדים כראוי. כי אלו מצאום פגומים. היה להם לפרסם תיכף אשר השו"ב אינם מרגישים ועכ"פ להודיע זאת לב"ד שבעיר ולהמנהיגים. ומה ששו"ב אחד אומר על חבירו. כבר כתבתי שע"ז אין להעמיד כלל. ואם נשמע למה שמדברים זע"ז יהיו ידי ב"ד מליאות תמיד עבודה לשלוח השו"ב לבחינות. ועוד דשלח ואחוי שייך רק בדבר שדורשים להראות תיכף. אבל בנ"ד שדורשים שיבואו ב"ד