דברי מלכיאל ד פו

וגם איתא שם בש"ס שיש חילוק מאיזה עפר נעשה הכלי. וגם בודאי יש חילוק בין כלי חרס דאיירי שם לכלי מתכות או נחושת. וגם יש חילוק בין יין לשמן ע"ש. לזה נראה שאין ללמוד מסוגיא דהתם להא דנ"ד. וכ"כ הח"צ סי' ע"ה שיש חילוק בזה בין צונן לבישול. אכן הפמ"א ח"א סי' כ"ג הסכים עם הש"ך סי' קל"ה סקל"ג דכבוש דינו כמבושל בפרט זה. ורק ביין יש חילוק שנקלש טעמו. וע' נו"ב חי"ד סי' כ"ו שכתב דלא אמרינן כבוש כמבושל רק לדברים המבוארים בש"ס ולא לכל דבר. והיינו משום שאינו כמבושל ממש. וע' ט"ז סי' צ"ג סק"ב ור"ס ק"ה ובפמ"ג ושאר אחרונים שם ויש להאריך בזה ואכ"מ. והמורים צריכים לשים לב שיש חילוק לענין בליעת הכלי בין כבוש למבושל. והפרישה דאיירי שם בצונן שפיר כתב דעכ"פ יש ששה פעמים נגד הבלוע. רק שעדיין קשה עליו דהא איתא שם שהכלים שנעשו במקומו של ר' יהודה היו בולעים חומש. וא"כ מנ"ל שהכלים שלנו אינם כאותם של ר"י ואפשר דכיון שהפוסקים פסקו סתם בסי' רצ"ב סי"ג שמוציא שתות ליין ולא כתבו שיש חילוק בין כלי לכלי. לזה מוכיח דהלכה כלישנא קמא שם. ובכ"ז נראה שאין ללמוד מזה לאיסור והיתר בבישול. וגם לענין כבוש כמבושל יש לדון שלא ללמוד מזה וע' באחרונים סי' ק"ה ואכמ"ל בזה. וגם דהא הפרישה כתב רק נגד מה שנבלע בכלי. ואנו נוהגים להצריך נגד כל הכלי כדקיי"ל ר"ס צ"ג וע' פרישה ס"ס ק"ג

ומ"ש כת"ר בשם מהרש"ק. הנה אין ת"י הגהותיו. ואין אחריות דבריו עלינו. ולמעשה פשוט שתלוי לפי עובי הכלי. וכן מצינו שחילקו האחרונים בין קליפת קדירה לקליפת קערה כנ"ל. ומה שלא נזכר בב"מ (דף מ') חילוק לענין עובי הכלי. י"ל שבימיהם היה ידוע ערך עובי הכלים כפי שהיו נעשים אז. ואצלינו שמשתמשים ע"פ רוב בקדירות של ברזל מדדתי ומצאתי ששיעור גוף הקדירה הוא קרוב לחלק ששית ממה שנמצא בתוך הקדירה. והוא פחות מהא דאיתא בב"מ (דף מ'). דהתם אמרינן שמה שבולע הוי חלק ששית. וא"כ כל עובי הכלי מחזיק יותר. ואין במה שבתוך הכלי ששה פעמים נגד כל הכלי. ואצלינו מחזיק ששה פעמים נגד כל הכלי. ואולי גם קדירות של ברזל אינן שוין בכל המקומות. וכלי נחושת וכלים הצבועים הם דקים משל ברזל. ויש לשערם בערך פחות מעט. וקדירת חרס הנקראים פאליווענע מדדתי וראיתי שהכלי מחזיק ערך שתי שביעיות ממה שנמצא בתוך הכלי. וכלי חרס פשוט לא מדדתי לפי שבעתים הללו אינו מצוי שישתמשו בהם. ואולי גם הפאליווענע אינם שוים בכל המקומות ובכ"ז יש לשער בערך שהזכרנו כי ראיתי שהוא עב יותר מדא. ורחוק שיעשו אותם יותר עב מכפי זה. את זה ראיתי להשיבו בקוצר נמרץ מרוב טרדותי

סימן ס

ע"ד אשר כתב לדון שאם נפלו לאחד בירושה כלי בשר שיוכל להגעילם ולהשתמש בהם בחלב. דהא המג"א כתב הטעם בסי' תק"ט שאין מגעילין מבשר לחלב כדי שלא יעשו להם רק כלי אחד ויגעילוהו בכל פעם. והשעה"מ פ"ד מהי"ט כתב הטעם שמא יגעילו בעודו בן יומו. ולזה ירושה דהוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו. וגם תמה על גוף דין זה דהרי מפורש בתשובת הרא"ש כלל כ' ובטור בסי' קכ"א הובא בט"ז שם שמותר להגעיל. ועוד רצה לומר דכיון שהוא לא השתמש בכלים הללו. רק בירושה נפלו לו. לא אתי למיטעי ורק בשלו חיישינן שיטעה להשתמש בו כמו שהורגל להשתמש בו מקודם

והנה בגוף הדבר אין כאן קושיא. דהא גם המג"א כתב שם שמדינא שרי ורק העולם נהגו שלא להגעיל ונראה שמנהג זה נתחדש אחר זמן הרמ"א. ולחלק בזה מצד סברות כרסיות מה שלא מצינו קשה לדעתי, ובפרט כי באמת ירושה מיקרי שכיח משום דמיתה שכיחא כדאיתא בכתובות (דף פ"ג ע"ב). ואני תמה על השעה"מ שהקשה מהסמ"ק על מנהג שהביא המג"א שנהגו בזמנו. ומ"ש המג"א שם בסוף דבריו דלהכי שרי שם להשתמש בליבון משום שא"א להשתמש בלא ליבון אין כוונתו ליישב דברי השו"ע לפי מנהג זה. דהא בלא"ה עכצ"ל שלא נהגו כן עדיין בזמן השו"ע. וכ"נ מלשון המג"א שם בתחילת דבריו שכתב מכאן משמע שמותר בחול להגעיל כלי חלב לאכול בו בשר או איפכא והעולם נוהגין איסור בדבר משמע מזה שכוונתו דאף דמשמע מהכא שמותר. בכ"ז נוהגין איסור. וא"כ קשה הא בסוף דבריו מיישב דין זה אף לפי המנהג. ואין לומר דזה הוי באמת קושיא על המנהג. דא"כ הול"ל אבל העולם וכו'. או וקשה על מה שנוהגין. ועכצ"ל הכוונה כמש"ל. ובסוף דבריו מיישב דאף לפי מנהגינו קיים דין זה שמותר להשתמש בכלי ברזל ע"י ליבון. לפי שא"א בלא ליבון. ובכ"ז שפיר מוכח מדברי המרדכי והשו"ע שם דשרי להגעיל בחול מחלב לבשר. דאי תימא דאסור ורק הכא שרי משום שא"א בלא ליבון. הו"ל להמרדכי והשו"ע לבאר זה שיש בזה חידוש דין גם בחול. ולא דווקא ביו"ט. ולזה שפיר כתב המג"א דמשמע מכאן דבחול שרי להגעיל

ובאמת טעמי המג"א והשעה"מ על מנהג זה הם דחוקים. ועי' שבת (דף ט"ז ע"ב) שיש כעין זה טעמים על טומאה ישינה. ולענ"ד י"ל הטעם בזה שחששו לשיטת הרי"ף פ' גה"נ והר"ן בנדרים (דף נ"ב) שכתבו דפת שאפאה עם הצלי אסור לאכלו בכותח. דאף דריחא לאו מילתא והוי רק משהו. מ"מ כיון דאפשר לאכלו עם בשר הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטל בס' יעו"ש. ונהי דרוב הפוסקים חולקים על הרי"ף בזה ומקשים עליו מהא דיבמות (דף פ"ב ע"א). מ"מ באשר ענין כזה הוא מעשים בכל יום להגעיל מבשר לחלב או להיפוך לזה נהגו לחוש להחמיר כדעת הרי"ף. ולזה לא מהני הגעלה אף בששים. דהא בהגעלה ידוע שנשאר בכלי עכ"פ משהו. ובדשיל"מ לא בטל. ואף באינו ב"י חששו לשיטת הפוסקים דס"ל דנטל"פ הוי כמשהו כמ"ש התו' בפסחים (דף ל') וכן נהגו להחמיר בפסח כשיטה זו ע' או"ח סי' תמ"ז ס"ה. ואף להסוברים דלא הוי כמשהו. מ"מ י"ל שחששו שאם יראו שמועיל הגעלה באב"י. לא ידעו להבחין ויגעילו גם ב"י. וע' בשעה"מ פט"ו מהמ"א. ואף דבאיסור בלוע קיי"ל בסי' ק"ב דל"א דשיל"מ. מ"מ הרי הרי"ף איירי ג"כ רק בבלוע ומ"מ כתב דהוי דשיל"מ. ועפ"ז א"ש מ"ש הפוסקים דלפסח מותר לשנות דכיון שצריך הגעלה בשביל פסח. ממילא מהני ההגעלה גם לזה. כי היכי דלא ליהוי כי חוכא ואיטלולא. שלענין איסור חמץ הועילה ההגעלה ולא לענין בב"ח. ואי נימא שנחמיר בשביל זה שלא תועיל ההגעלה גם לענין חמץ. א"כ תו לא הוי דשיל"מ דהא יהא אסור להשתמש בו בפסח גם בבשר. ומה שיהא מותר אחר פסח לא מיקרי דשיל"מ וכמ"ש הפוסקים גבי חמץ עיין אחרונים ביו"ד סי' ק"ב ס"ד ואו"ח סימן תמ"ז. ובלא"ה כבר פלפלו האחרונים אם יש שני איסורים ואחד הוא דשיל"מ אי מהני ביטול. וכן בספק אם הכלי הוא של בשר או של חלב שרי להגעיל דהא לא הוי דשיל"מ. וכן ליבון י"ל דשרי משום דבליבון אין נשאר כלום ושרי גם בדשיל"מ. ולפ"ז יש לדון דאף דקיי"ל בסי' תנ"א ס"ד וע"ש באחרונים דהיכא דבלע התירא סגי בליבון קל שהקש נשרף עליו. וא"צ שיהו ניצוצות ניתזין. מ"מ י"ל דזה רק היכא שאח"כ הוא איסור גמור כמו חמץ. ולזה אף שישאר משהו בכלי יובטל אח"כ בס'. ולזה לא חשו אם אינו מלובן כראוי. דהא משמע דליבון קל הוי כהגעלה שנשאר בכלי משהו אבל בנ"ד שהחשש הוא משום דשיל"מ וצריך שלא ישאר אף משהו. י"ל דבעינן ליבון גמור. וממילא אזדא סברת כבודו לחלק בין מילתא דלא שכיחא. כיון שאין הטעם כלל משום גזירה

אכן במג"א סי' תק"ט ובפמ"ג סי' תנ"א מפורש שגם בליבון נהגו לאסור. ונראה דהנה במג"א שם איירי בליבון קל כמש"ש בסק"י משום דהתירא בלע. וידוע שזה הוי