דברי מלכיאל ד פה

כבודו לחלק דשם שפכו מים בשפע רב. לא מצינו חילוק בזה בנו"ב. וגם דבנ"ד שהיה מונח זמן ארוך על הקרח נתלחלח הבשר הרבה. כי בכל שעה נפשר הקרח יותר ומתלחלח הבשר בכל שעה. ומ"ש להעיר מצד קרירות הקרח. כבר הביא כבודו שביד אפרים התיר בכה"ג. ורק שכתב כבודו דשם הוי עובדא שנתלחלח בשני הצדדים. וא"כ בנ"ד נסמוך על הנו"ב כנ"ל. ואף שיש לדחות שהי"א איירי שהכניסו הבשר למקום חם ונפשר. מ"מ הו"ל לבאר זה. ואין הי"א ת"י

ואשר העיר בח"ב סי' נ"ג שכתבתי דהא דשומר מצוה לא שייך בדבר המזיק בטבע. והקשה כבודו ממים שבשכונת המת דהוי דבר טבעי שמה"מ זורק טיפה, ובכ"ז אמרינן שומר מצוה בא"ח סי' תנ"ה. לא ידעתי איך לא ראה שהבאתי זה בחיבורי וכתבתי שאינו דבר המזיק בטבע. והוא ברור למבין שענין טיפת הדם אינו דבר טבעי. ומ"ש שמש"ש שומר מצוה הוא רק כשבא קודם שחל החשש סכנה. הוא נגד המבואר בסי' תנ"ה שאין לשפוך מים שלנו בשביל מת. תמהני דהא שם איירי שכבר ייחדו המים לאפיית מצה ונשאבו מבעו"י לשם זה. וא"כ באה המצוה קודם שמת המת. ומה שהביא מהפ"ת סי' של"ט שהתיר אם בשלו לשבת ממים שבשכונת המת, הנה הפ"ת אינו פוסק מכריע להקשות ממנו. ולסברתו הול"ל בפשיטות שאם אין לו מים אחרים לתבשיל שבת מותר לבשל ממים אלו. וכמו במים שלנו שמותר לאפות לכתחילה. ונראה שעיקר התירו הוא דבדיעבד יש לדון שמותר בבישלו. ורק משום שיש מחמירים בדיעבד. לזה צירף סברא דשומר מצוה. ובעיקרי הד"ט חי"ד סי' מ"ד מפורש כדברי ששומר מצוה שייך רק כשנתיחדו המים לשם מצוה מקודם. ובהא דברכות (דף ג') וחולין (דף ט"ז) לא אאריך אחרי כי כבר כתבתי שם שיש להאריך בזה

סימן נח כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מרדכי נ"י הרב דק' פעסטשאנקא

ע"ד מ"ש הפ"ת בר"ס ק"י בשם התשובה מאהבה לדון ע"פ פירש"י בזבחים (דף ע"ב) שאם מוכרים במנין ומוסיפים יתירה לא מיקרי את שדרכן למנות ולא הוי דבר שבמנין. והקשה כת"ר דבערכין (דף י"ט ע"א) איתא שאם אמר משקלי עלי ובמקומו המנהג לשקול בצלים יכול לתת בצלים במשקלו ואף שדרכם להוסיף על המשקל שנים או שלשה בצלים. מ"מ לא בטל תורת משקל מינייהו. כבר הקשה כן בספר דלתי תשובה בסי' ק"י. ולדעתי לא דמי דגבי מנין הסברא שכיון שנמכר במנין הוי דבר חשוב. ולזה כשדרכם להוסיף יתירה על המנין. תו לא הוי דבר חשוב. אבל בערכין אין הטעם משום חשיבות. רק מה שדרך בנ"א לקראו משקל. ולזה אף שמוסיפין על המשקל. מ"מ הרי דרכם לשקול ושפיר קרי לה בלשון בנ"א משקל. ועוי"ל דהנה הרמב"ם השמיט דין זה בפ"ב מה' ערכין וכבר הקשה זה הלח"מ שם ונשאר בקושיא. וי"ל דהנה בזבחים בסוגיא שם איתא דר"מ ס"ל כל שדרכו למנות כר"ל שם ואף אם מוסיפים יתירה מיקרי דבר שבמנין ע"ש. ובערכין שם קאי על סתם משנה דהוי ר"מ וגם דפליג שם ר' יהודה וסתם בר פלוגתא שלו הוא ר"מ. ולזה קאמר הש"ס עלה דאפי' אם מוסיפים תרי או תלתא הוי דבר שבמשקל אבל הרמב"ם פסק בפט"ו מהמ"א דרק שבעה דברים אינם בטלים ולא כל דבר שבמנין. ולזה ס"ל כר' יוחנן דס"ל שם דמה שמוסיפין יתירה לא מיקרי דבר שבמנין. ולזה השמיט בה' ערכין הא דרב פפא דמשקל בצלים. וגם דר"פ מוקי בזבחים שם סתם משנה דזבחים כר"מ בזה דכל שדרכו למנות. ורב אשי פליג עליה. וקיי"ל שם להלכה כרב אשי ע"ש. וכ"ז לפלפולא אבל בסברא נראה עיקר כמש"ל

סימן נט כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה בצלאל נ"י הרב דק' וויזנא

ע"ד מ"ש הפרמ"ג בהנהגת הוראת או"ה סדר ב' אות ה' שיש שלשים במה שבתוך הקדירה נגד גוף הקדירה. והפרישה בסי' קל"ה כתב שיש ששה פעמים נגד מה שבלוע בדופני הכלי. ובשם הגהות מהרש"ק ביו"ד לפמ"ג סי' צ"ה הביא שיש בו עשרים פעמים נגד הכל. וראייתו דכיון דקיי"ל בסי' ס"ט שיש בכלי ס' נגד קליפתו. אמרינן דקליפה הוי שליש הכלי. ולזה הוי עשרים כנגד כולו. וחפץ מעכ"ת לדעת מנא להו כל השיעורים הללו, ואיך צריך לנהוג למעשה בזה. רק מ"ש הפרישה י"ל שמקורו מהא דב"מ (דף מ') שכלי בולע שתות. ומוכח שיש בכלי ששה פעמים נגד מה שיש בדופניו עכת"ד. ומקוצר הפנאי אשיבנו בקוצר

הנה בפרמ"ג יש ט"ס שם. והרבה מורים טעו עי"ז לתפוס שיש ל' נגד הכלי. ובאמת הוא נגד החוש כמובן ובפמ"ג שם איתא שהשתמשו איסור בקדירה ע"י עירוי ואח"כ חממו בה מים ונתנו קצת מים לתבשיל. וכתב דכיון דעירוי אוסר רק כדי קליפה. א"כ יש במים שחממו בקדירה ס' נגד הקליפה. ועוד אף חת אירע כזה בקערה שאין במה שבתוכה ס' נגד הקליפה כמש"ש אות ג' ובסי' ס"ט בש"ך סקס"ה. מ"מ הא קיי"ל בסי' צ"ב דבלח בלח לא אמרינן חנ"נ בהפ"מ בשאר איסורים. והכא פליטת הקדירה למים הוי לח בלח. וכשנתערב ברוטב חזר להתירו דעכ"פ שלשים יש במים נגד דופן הקדירה ואין מדמע אלא לפי חשבון ויש ברוטב ס' נגד זה עכ"ד. והוא תמוה שפתח בקליפה של קערה וסיים בדופן קדירה. ועכצ"ל שהוא ט"ס. וצ"ל שיש שלשים בהמים נגד קליפת דופן הקערה. והיינו דאף שאין בקערה ס' נגד הקליפה מ"מ יש בה שלשים אבל ודאי שאין בקדירה שלשים נגד כל הדופן וז"ב. והנה במחצית השקל סי' תנ"א סק"מ כתב ג"כ שיש בתוך הכלי ל' נגד הכלי. ונראה שהבין כן בפמ"ג הנ"ל. וכן ראיתי בכמה אחרונים. ולדעתי ברור שהוא ט"ס בפמ"ג כנ"ל. ובשואל ומשיב מ"ק ח"ג סי' כ"ט הקשו לו על הפמ"ג מהא דב"מ (דף מ') שבולע שתות ונדחק שם בזה. ולדעתי אי מהא לא איריא דשם איירי בחבית שמחזיקים בה יין שהיא סתומה מכל הצדדים. ולזה מחזיק גוף הכלי יותר. וגם עשו אז דופני החבית עבים כדי לשמור את היין

ומ"ש הפרישה בסי' קל"ה. הנה מהא דב"מ (דף מ') יש לדחות דהתם איירי בצונן ואפשר דקים להו דבכה"ג אינו בולע רק שתות. אבל בבישול בולע הרבה. ואף דקיי"ל כבוש כמבושל. מ"מ י"ל דרק על דבר הכבוש אמרינן דהוי כמבושל. אבל לענין בליעת הכלי אפשר שע"י בישול בולע יותר. וכמו דקיי"ל שע"י האור בולע יותר מכפי שבולע ע"י בישול. וכ"כ הפוסקים ר"ס צ"ג שמשערין בכל הקדירה ולא סגי בששית מדבר שנתבשל בו. וכן איתא בחולין (דף צ"ז ע"ב) לחד לישנא. ואף לאידך לישנא משמע שם דמודה שאין להגביל כמה בלעה הקדירה אם לא ע"י מדידת הדבר שנתבשל בה לדעת כמה חסר. וע' יו"ד סי' צ"ט ס"ד ובאחרונים שם. ועוד דבב"מ שם איתא דבקנקנים ישינים אינו מוציא בליעה משום שכבר בלעו כל מה שאפשר. וגבי בישול קיי"ל דאין חילוק בין ישינים לחדשים כמבואר בפוסקים בסי' צ"ב. וא"ל שהכוונה בב"מ שם שהכלי פולט כנגד מה שבולע. דז"א דמה שפולט הוא רק טעם פגום לאחר מעל"ע. וכבר התעורר בזה הט"ז יו"ד סי' צ"ג בפרמ"ג ובסי' קל"ה בש"ך סק"י ורסק"ה בט"ז ופמ"ג