דברי מלכיאל ד פג

ר"ח רק בתרייתא ע"ש. והיינו להתיר. ור"ה אסר שם משום חזקת איסור של הבהמה. ולכאורה קשה ל"ל לרש"י להאריך בזה. דהלא הש"ס מלא מדיני חזקה. ונראה כוונתו דבאמת נהי דילפינן שם מקרא דנגעים חזקת הגוף. מ"מ מנ"ל לדון שארי חזקות כמו חזקת איסור וחזקת היתר וכדומה. וכן חזקה בדבר שמשתמש בו שאפשר שישתנה ע"י השימוש. וכמו בסכין שאפשר שיפגם בעור או בתחילת שחיטת הסימנים. ועי' כתובות (דף ע"ה ע"ב) ובתוס' שם דחזקת הגוף עדיפא משאר חזקות. וצ"ל דחכמים למדו זה מחזקת הגוף דנגעים. וא"כ הוי זה רק מדברי סופרים שדימו מילתא למילתא. וכידוע שאף דאורייתא קרי הרמב"ם דברי סופרים כשנלמד רק ע"י דרשות חז"ל. ויש חזקות שהם באמת רק מדרבנן. ולזה קאמר מנה"מ דאמור רבנן. ולזה דקדק רש"י לפרש לאסור ולהתיר כי ההיא דלעיל. לישב דלהכי אמר בלשון אמור רבנן וכנ"ל. ומיושב בזה לשון הש"ס אוקי מילתא אחזקיה. ולא אמר זיל בתר חזקה. וכדאמר (בדף י"א) זיל בתר רובא. אבל הכוונה כנ"ל דקאי על חזקת איסור והיתר ולא על חזקת הגוף. ואפשר דלהכי ציין רש"י (בדף י' ע"ב) הא דאמור רבנן. לפי שבא לישב לשון זה וכנ"ל

סימן נה כבוד הרה"ג וכו' מו"ה משה נ"י הרב דק' קוניב

ע"ד הקיבה שנמלחה בעוד החלב עליה ונמלחה ביחד עם הדקין. ולא הי' בקיבה נגד החלב אף שלשים פעמים ובהדקין לא היה ס' נגד הקיבה. והשאלה היתה מאיש עשיר והורה מעכ"ת לאסור וחפץ לדעת דעתי בזה. ומטרדותי אשיבנו בקוצר כי עלי להשיב כעת כמה שאלות נחוצות

הנה לא ביאר כ"ת אם היה החלב על היתר או על הקשת כי על היתר דעת רוב הפוסקים דהוי רק מנהג וכ"פ בשו"ע סימן ס"ד סי"ד. וגם לא ביאר אם נגע החלב בהדקין או רק הקיבה נגעה. ובאשר כתב כ"ת שהי' חלב על הקיבה נראה שהיה בו חלב גמור שעל הקשת. ולפ"ז יפה הורה כ"ת דהא מפורש בסימן ק"ה ס"ט להחמיר באיסור שמן אף בהפ"מ דבעינן ס' במליחה. רק הש"ך כתב בסימן צ"ב סקט"ז דבהפ"מ יש להקל דלא נימא חנ"נ במליחה ומכ"ש באיסור דבוק ואף באיסור שמן. ומקורו מהתו"ח כלל ל"ח ס"ב. ושם כתב שאין להתיר רק בהפסד גדול או לעני בדבר חשוב. ובנ"ד אין כאן הפסד גדול ולא לעני. ויפה הביא כת"ר דברי הפמ"ג ס"ס ע"ה דבבני מעים ליכא הפ"מ. ובלא"ה הרי כתב שם המ"י סק"ה שבאיסור שמן אין להקל אף בהפ"מ. וכ"כ שם בספר ויכוח מים חיים ע"ש. והנה יסוד הקולא במליחה הוא משום דכמה פוסקים ס"ל דמליחה אינה אוסרת רק כדי קליפה. וכמה פוסקים ס"ל דל"א חנ"נ רק בבב"ח. ולזה בהפ"מ לא מחמרינן כולי האי. ונראה דהוי כעין ס"ס שמא קיי"ל דאין חנ"נ רק בבב"ח. ואף אי חנ"נ בשאר איסורים. שמא אין אוסר רק כ"ק. והנה בנ"ד בדקין הרי כל עוביין אין בו רק כדי קליפה. ובפרט לפמ"ש הפוסקים בסימן ק"ה דבאיסור שמן צריך קליפה עבה כעין נטילה וצ"ל דכיון שאין ידוע באיזה מקום נגע החלב. בטל ברוב. כמ"ש הש"ך סי' ק"ה סקל"ה בשם התו"ח. ולפ"ז כל חתיכה מן הדקין שיבשל יש בה ס"ס לאיסור. שמא היא אסורה שנגע במקום זה החלב. ואף שלא נגע במקום זה. מ"מ שמא הלכה דמליחה צריכה ס'. וס"ס אמרינן אף במקום רוב כמ"ש התו' בכתובות (דף ט'). אך ז"א מכמה טעמים. ואין להאריך בזה כי הדין כמ"ש כת"ר להחמיר בנ"ד. ובטוסו"ד מהדו"ג סימן רס"ג שלא הזכיר שצריך ס' נגד הכרכשתא. משמע דאיירי שהכרכשתא היתה מחוברת להדקין. דאלת"ה הו"ל להזכיר מזה עכ"פ. ושם נסתפק אם נגעה ברוב הדקין ולדעתי אין לחוש לזה דבשעת מליחה מונח הבשר במקום אחד. ועוד דבנ"ד אם נגע החלב בהדקין כ"ע מודו דצריך ס'. דהא הטעם שהקילו הוא משום דלא מחמרינן תרי חומרי. והיינו רק היכא שנגעה החתיכה הדבוקה באיסור אל שאר החתיכות. אבל אם נגע גוף החלב דבזה מודו רוב הפוסקים דצריך ס' במליחה וכמבואר בפוסקים שאף הרמב"ן שהיקל בתחילה חזר בו אח"כ. א"כ ליכא כאן רק חומרא דאיסור דבוק. בזה שפיר יש להחמיר. ויש לדחות

סימן נו להרה"ג וכו' מוה"ר דוב מנחם נ"י הרב דק' זעמבראוואה

ע"ד הבר אוזות שראשי חרטומן שחורים אשר יש אחרונים שאוסרים אותם לפי שחוששים שבאים מבר אוזא הבר שאנו נוהגים לאוסרם. ויש מתירים. והאריך מעכ"ת בדברים ישרים וחפץ לדעת דעתי בזה. הנה באשר כבר האריכו בזה בכמה ספרים לא אאריך. וגם כי ספר בית אברהם אינו ת"י אשר הוא ראש המדברים בזה

ובגוף הדבר למעשה. המנהג פה לאכלם וכדעת המתירים וכ"נ עיקר דכיון שאין שינוי רק במראה קצה החרטום אין לדון בזה שהוא מין טמא. דהא מפורש בב"ק (דף נ"ה) דמה שהחרטום קצר או ארוך אין זה סימן שהוא מין אחר. ומכ"ש דבשינוי מראה אין סי'. ואף דבחולין (דע"ט ע"א) איתא דרברבן אודניה וזוטרא גנובתיה הוי סימן להכיר בין בן סוסיא לבן חמורה נראה דהיינו רק בפרדה שאנו יודעים בודאי שבאה מן הכלאים. רק כדי לברר אם אמה סוסיא או חמורה סגי בסימן גודל אבר אחד. אבל לומר שהוא מין אחר. אין זה סימן. ובפרט דבלא"ה דעת רוב הפוסקים בהני סימנים דחולין (דע"ט ע"א) שהם דרבנן והנה בחולין (דף ס"ג ע"א) איתא שקיטנא אריכי שקי וסומקי שריא וגוצי וסומקי אסירי וסימניך ננוס פסול אריכי שקי וירוקי אסירי וסימניך ירוקין פסולין. הרי נתבאר שיש חילוק בין מין למין באריכות הרגלים וכן במראיתו. וכן מצינו בב"ק (דף פ') חילוק בגובה הרגלים בשרצא חרצא ע"ש בתו' ונראה דמשם אין ראיה. כי גובה השוקים הוא עיקר בנין הגוף וכדאיתא בבכורות (דף מ"ה ע"א) שהשוקים הם מרוב בנין הגוף. ובאמת בחולין נראה הכוונה גוצי שכל הגוף הוא קטן. ולא על השוקים. וראיה לזה מדלא קאמר גוצי שקי. וא"ל דסמיך אדלעיל דקאי על שקי דא"כ למה הדר קאמר אריכי שקי וירוקי. ול"ק סתם אריכי וירוקי. ועכצ"ל דגוצי קאי על כל העוף. וכן הסימן ננוס פסול משמע דקאי על כל הגוף. והא דאיתא שם שיש חילוק במראית העוף וכן פירש"י בחולין (דף ס"ה ע"א) נדמה במראיתו י"ל דהיינו רק במראה כל העוף ולא במראה חלק ממנה. והא דבחולין (דף ס"ב) איתא לחלק גבי סנונית בין כריסה לבן לכריסה ירוק. ושם הכוונה שכולה לבינה ורק אם כריסה ירוק אסורה ולהכי קרי לה סנונית לבינה דמשום הכרס לבד לא הוי קרי לה לבינה. וכן מוכח מדאיתא שם דפריך למ"ד דפליגי בכריסה ירוק למה קאמר זהו סנונית לבינה. ומשני לאפוקי דבתי דאוכמתי וקשה דמ"מ הול"ל סנונית ירוקה. אבל הכוונה שכל גופה לבן ולזה ס"ל דמכשיר כל סנונית לבינה אף שכריסה ירוק. ומפיק את שכולה שחורה. וכן פירש"י שם ששחורות הן. מבואר דקאי על כל הגוף ולא על כריסה לבד. ונראה דכרס שאני שעובר על כל הגוף ושם מונחים אברים הפנימים שחיי העוף תלוים בם וכן מצינו בחולין (דף ס"ג ע"א) שעורב שראשו דומה ליונה מ"מ הוא טמא. ולא אמרינן שאפשר בא מעורב ויונה ונימא דזה וזה גורם. אלמא דמיון באבר אחד אינה הוכחה. אך זה יש לדחות דהא איתא במדרש שה"ש ד' א' שיונה אינה נזקקת אלא לבן זוגה

ועוד נראה דודאי יש מינים שחלוקים רק בשינוי מראה באבר אחד. אבל זה רק כשידוע שכן הוא מראה מין