דברי מלכיאל ד פא

לעכו"ם. וזה לא עלה ע"ד הקצב שיצטרך לבדקה בשביל החלב שהשתמשו ממנה. והוי כאומר מותר דלדעת הט"ז בסימן צ"ט מותר אף להמבטל. ומכ"ש לאחרים דשרי לכ"ע ע"ש בפמ"ג וע' חיבורי ח"ב סי' נ' בזה. ועוי"ל דתקנת חז"ל לבדוק הריאה נתקנה רק בשביל אכילת הבשר. ולא בשביל החלב. משום דחלב הוא מילתא דלא שכיחא כ"כ שיהי' חלב תוך ג"י לשחיטת הפרה. ואוקמוה אדינא שאם יש הריאה לפנינו צריך לברר ולבדוק. ואם אין הריאה לפנינו סומכים על רוב כשירות כמו שסומכים בחיי הבהמה על הרוב. וכ"כ הכרו"פ בסימן ל"ט סק"ב שאם נאבדה הריאה מותר החלב שנחלב בתוך ג"י. רק שכתב שם מטעם ס"ס. וכבר הקשה עליו הפמ"ג שם במשבצות דלא הוי ס"ס גמור. אבל גם הפמ"ג הסכים שם שהחלב מותר. וצידד דאף אם איבד את הריאה במזיד יהא החלב מותר ע"ש. ומכ"ש בנ"ד דלא מיקרי מזיד כמש"ל. שוב ראיתי בשבות יעקב ח"ג סי' נ"ח שכתב ג"כ דתקנת בדיקת הריאה היתה רק על הבשר ולא על החלב ע"ש. ושמחתי שכוונתי לדעתו הק'

והנה בשו"ת ב"ח הישינות סימן קכ"ז כתב שאם ראו בצלעות מכה ישינה ונסרכה שם הריאה ולא בדקו הריאה אסור החלב אף מקודם ג"י. כי מכה ישינה בודאי נעשתה מזמן רב והכלים שנשתמשו בחלבה מותרים כל שאינן בני יומן. וקודם שראה שום ריעותא בריאה מותר לאבד הריאה ולמכור הבשר לעכו"ם. והחלב יהא אסור מה שנחלב תוך ג"י. והובא זה בבה"ט ובפמ"ג ר"ס ל"ט. הרי דבנ"ד החלב שבתוך ג"י אסור מתרי טעמי אם מצד שלא בדקו הריאה. או מצד שנמצא סירכא לדופן עם מכה ונהי דבהא דנאבדה הריאה חלקו עליו הכרו"פ והפמ"ג. אבל בהא דנסרכה לדופן משמע בפמ"ג שם דמודה להב"ח ע"ש. ואף שכתב הב"ח דהכלים מותרים לאחר מעל"ע הנה הפמ"ג פקפק שם בזה משום דעיקר הספק הוא בשל תורה וע"י גלגול בא לדרבנן

אבל באמת קשים דברי הפמ"ג שכתב דזה הוי ספק דאו' דהא סירכא לדופן הוי רק חומרא כמבואר בפוסקים. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט דהנהו דסי' ל"ט מסעיף י"ח ואילך יש להתיר החלב אף תוך ג"י. והרי בזה נכלל סירכא מאונא לדופן ומאומא למכה שבדופן. ולענין זה אין חילוק בין סתם מכה למכה ישינה כיון שמתיר גם בתוך ג"י. ואף שי"ל דמ"ש הפמ"ג דהוי סד"א הוא לדברי הב"ח שכתב בסימן ל"ט סכ"ו שאנו תופסים כהפוסקים שמחמירים בזה. מ"מ עדיין קשה דהא נראה שם שמסכים עם הב"ח שהחלב אסור תוך ג"י. וא"כ סותר דברי עצמו. וגם דברי הב"ח קשים דהא בשו"ת גאוני בתראי סי' ל"ג כתב להקל בזה אם נקרעה הסירכא משום דהוי ס"ס וכמש"ל וא"כ הוא סותר דברי עצמו. ומה שהמכה ישינה אינו מוסיף חומרא לענין הסירכא

ונראה בדעת הב"ח דבתשובה סימן קכ"ז איירי שהסירכא היתה להאומא מקמא ולא מגבה דזה טריפה לכל הפוסקים ע' סי' ל"ט ס"כ וב"ח שם. ועכ"פ היה ספק אם הי' סרוך לגבה או מקמא. וכדאיתא שם שזרקו הריאה ואח"כ ראו בצלעות מכה ישינה שהיתה הריאה סרוכה שם. וא"ל דהוי ס"ס דשמא היה סרוך מגבה ואף אם מקמא שמא היתה עוברת במיעוך דהא אם לא היתה עוברת במיעוך אזי אסור לדידן אף בסרוכה מגבה. וא"כ אין כאן רק ספק אחד. ורק שבספק זה יש ספק אם הוא מקמא שהכל מודים דאסור. או מגבה שיש מחלוקת בזה וא"ל דזה הוי ס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן כמ"ש הש"ך בסימן פ"ג. דז"א דהכא הוי ספק אחד אם הוא סירכא או לא וע' שו"ת רעק"א סי' ע"ט שכתב ג"כ דלא הוי ס"ס בכגון זה ואף להרשב"א שכתב דס"ס הוי מטעם רוב. וא"כ גם הכא יש רוב להיתר. ולהרמב"ם דס"ל סד"א לקולא מה"ת א"כ הוי סד"ר מ"מ בנ"ד יש להחמיר דהא גם אם היתה מגבה. יש פוסקים דס"ל דאף בדיקה לא מהני וכמ"ש הב"ח סי' ל"ט סכ"ו שאנו מחמירים כשיטה זו. והרבה פוסקים ס"ל דעכ"פ בעי בדיקה וגם יש פוסקים דס"ל דדוקא דבוקה כשירה במכה בדופן ולא סרוכה ע' בטור סימן ל"ט ובב"י שם. וא"כ איכא הכא רוב לאיסורא ויש להחמיר לכל הפוסקים. וא"ל דהוי ס"ס שמא היא מן הדופן ושמא היתה עוברת במיעוך כמ"ש הב"ח בשו"ת גאוני בתראי. כבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' כ' דמעיקר הדין אין זה ס"ס גמור. רק הב"ח כתבו לסניף בעלמא וכמ"ש הפמ"ג ר"ס ל"ט. וכ"כ בשו"ת רעק"א סי' ע"ט דזה לא הוי ס"ס. ובדברי הפמ"ג נראה דבס"ס ל"ט כ' לדברי הב"ח שבסי' ל"ט סכ"ו שבמכה לדופן אנו תופסים להחמיר כדעת הפוסקים דלא מהני בדיקה. ובפתיחה שם כתב לדינא לפי דעת האחרונים דהא שמחמירים בסירכא לדופן הוא רק חומרא בעלמא ולא מצד הדין. וע' בסי' ל"ט בשפ"ד סקמ"ז שכתב דבהפ"מ כשר החלב תוך ג"י בסירכא למכה בדופן ע"ש. וראיתי בב"א סי' ל"ט סקכ"א שכתב שהב"ח לא אסרה מצד ספק דאורייתא דהא שמא לא היתה סרוכה כלל. רק כיון שיש רגלים לדבר שהי' שם סירכא והריאה לא נבדקה. חוששין שהיתה סרוכה. ורק הכלים התיר שיש כמה ספיקות שמא לא היתה סרוכה ושמא היתה סרוכה למקום המותר מדינא ושמא נעשה תוך ג"י. ודבריו תמוהים דבב"ח שם מפורש שהיתה סרוכה. וגם בב"ח שם מבואר דבסירכא ודאי שנעשה קודם ג"י. ומטרדותי ההכרח לקצר

והנה בנ"ד יש עוד חשש דאפשר היתה הסירכא רובה חוץ למכה דהוי טריפה לכו"ע כדקיי"ל בסי' ל"ט סכ"ה. ולזה אף אי נימא ושאין לאסור החלב בשביל החשש שמא היו בה סירכות שלא כסדרן וכמש"ל. מ"מ הכא שאנו רואים ריעותא שיש סירכא לדופן. יש לחוש שמא היתה הסירכא חוץ למכה. וכמ"ש הרשב"א בחידושיו בחולין (דף מ"ו) דהיכא שהוחל דבר המטריף יש לאסור מספק וע' חיבורי ח"א סי' נ' בזה. ונראה דזה לא מיקרי הוחל המטריף. דהא אם הסירכא הוא רק להמכה אין כאן מטריף כלל. ואדרבא מסתבר טפי שהסירכא היא רק נגד המכה כי זה שכיח שע"י המכה נקלטת הריאה להדופן. וע' חיבורי שם בזה. אכן בנ"ד כתב כ"ת בשאלה שהיתה הריאה דבוקה הרבה בדופן. נראה מלשון זה שהיתה רובה חוץ למכה. כי אם היתה דבוקה רק למקום הנשבר לא נקרא זה הרבה כי הצלע אינו רחב כ"כ. ולפלא שלא חקר כבודו על זה

והנה לא אאריך בזה באשר כתב כת"ר שהכלים נשתמשו בהם עם החלב מעל"ע קודם שחיטת הבהמה. וא"כ כשנשחטה הבהמה ונולד הספק בריאה היה כבר אחר מעל"ע והוי ספיקא דרבנן דהא אפשר שהיתה הסירכא עוברת במיעוך. ואף לפמש"ל מהפמ"ג לדון להחמיר מצד שהספק בא לדרבנן ע"י גלגול. הנה כבר כתבו האחרונים שאם בשעה שנולד הספק הי' הספק רק בדרבנן יש להקל לכ"ע. וכ"כ הרעק"א בתשובה סימן ע"ט להכשיר הכלים בכגון זה

סימן נב

ע"ד ריאה שהי' כל צד ימין מחובר בלי הפרש. רק הי' ניכר סדקים וסמפונות לכל אחד. אבל מה שאפשר לחשוב לארו"ע היתה קטנה מאונא האמצעית. ומתחתיה יצאה אונא שתוארה ממש כארו"ע. ולא היתה בדרי. רק תחת בליטת האונות מהריאה. ועמדה בשורש אחד עם הורדא. ולא היתה בגובה בשורש אחד. רק במשך הריאה נראה שיוצאים ממקום אחד. וכידוע שמצוי כן

הנה מה שאין הפרש בין האונות מפורש בר"ס ל"ה שמנהגינו לסמוך על סדקים או על סמפונות. ומה שהארו"ע תהי' קטנה לפי מצב הסדקים. מפורש בש"ך סימן ל"ה סק"ה שהמהרש"ל ועוד אחרונים כתבו שאין להחמיר בחליף זה. והב"ח כתב להקל בהפ"מ. ועוד נהי דבסדקים נראה שהארו"ע קטנה אבל אם נלך אחר הסמפונות נוכל לומר שהארו"ע גדולה כראוי דהא קיי"ל בסימן ל"ה ס"ה שאין הולכים אחר סדקים להחמיר וע"ש בש"ך סקל"ב. ואף אם יש עוד סמפון סמוך לסמפון שחושבין