דברי מלכיאל ד פ

להחזיק ריעותא. ובפרט דבלא"ה הרבה מקילים וכנ"ל

סימן נא

ע"ד ששחטו פרה ולא הניח הקצב לבדוק הריאה באשר הוצרך למכור הבשר לא"י. ואמר הקצב שהיתה הריאה סרוכה ודבוקה הרבה לדופן ושהיה שם נשבר הצלע ונקשר ולא היה שם עוקץ. ונשאל כת"ר על הכלים שנשתמשו בהם החלב שחלבו מהפרה תוך ג' ימים קודם השחיטה. וכבר עבר מעל"ע על הכלים משעה שהשתמשו בם עד השחיטה. והורה כ"ת להיתר וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה כת"ר לא הזכיר אם הסירכא היתה מהאונא או מהאומא. ואם היתה מהאונא הרי היא כשירה לדעת רוב הראשונים והטוש"ע אף בלא מכה בדופן. ובנ"ד שיש מכה בדופן כשירה אף באומא וא"צ בדיקה וכדקיי"ל בסי' ל"ט סכ"ג דנשבר הצלע ונקשר מיקרי מכה בדופן. ואף שהרמ"א כתב בסי"ח שמנהגינו להחמיר בכל סירכא לדופן כמו בסירכא שלא כסדרן וכתב השמ"ח והב"א דלמנהגינו אם יש מכה בדופן אין מועיל אף מיעוך לפי שהמכה מרככת את מקום הריאה שכנגדה ע"ש. אכן כבר בארנו בחיבורי ח"ב סי' כ' דסירכא לדופן הוי מנהג להחמיר וספיקו לקולא. וא"כ החלב מותר. דקיי"ל בסימן פ"א ס"ג שאם נטרפה מחמת סירכא מותר החלב לפי דהוי רק ספק טריפה. והוי ס"ס דשמא נתהוה הסירכא אחר שלקחו החלב ממנה. ורק הרמ"א הביא שם דעת הפוסקים דאין סירכא נעשית בפחות מג' ימים. והש"ך כתב שם דכל הפוסקים ס"ל שאין סירכא בפחות מג"י. וגם דסרכא שלא כסדרן הוי ודאי טריפה ולא ספק. ובפמ"ג הביא דעת הרא"ש והרשב"א במה"ב שיש סרכא בפחות מג"י ע"ש בפמ"ג ובכרו"פ בזה. וא"כ בנ"ד שיש ספק שמא היתה עוברת במיעוך. יש להתיר דהוי ספק דרבנן כמש"ל. וכמ"ש הב"ח בשו"ת גאוני בתראי להקל אם נקרעה סרכא לדופן דהוי רק ספק במנהג. אף שבארתי בחיבורי שם דבמכה בדופן דעת הב"ח דאסור לדידן מדינא. ושם עיקר סמיכתו על מש"ש אח"כ דהוי ס"ס שמא הוא מן הדופן. ואף אם הוא מהריאה שמא היתה עוברת ע"י מיעוך. מ"מ הרי גם בנ"ד יש ס"ס זה. ואף שיש לדחות ס"ס זה. מ"מ נראה דמשום דבלא"ה רוב הפוסקים מכשירים להכי סומך על ס"ס זה וכמ"ש בחיבורי שם. וגם דהכא לשיטת הסוברים שיש סירכא תוך ג"י. יש ג"כ ספק שמא נעשתה הסירכא אחר החליבה

ועוד יש לדון בזה דלשיטת התוס' דטריפות הסירכא הוא משום שסופה להתפרק. אף אי נימא שאין סירכא בפחות מג' ימים. מ"מ י"ל שבראשית הוית הסירכא היתה קלה והיתה עוברת במיעוך. וכ"כ הפוסקים בשם ר"י הלבן הובאו בב"י סימן ל"ט דסירכא בת יומא אינה סירכא וע' סי' ל"ט סי"א רק במשך ג"י נתקשה ואינה עוברת ועפ"ז מיושב הרמ"א סי' פ"א ס"ב שהבין בדעת הפוסקים דסירכא הויא בפחות מג"י. והש"ך שם סק"ט הביא הרבה פוסקים שכתבו לענין מקח וממכר דאין סירכא בפחות מג"י ושכ"כ בשו"ע ח"מ סי' רל"ב לענין אי הוי מקח טעות ולפמש"ל א"ש לשיטת התוס' דודאי נעשתה הסירכא קודם ג"י. וא"כ הוי מקח טעות ואף שאם שחטה אז אפשר שהיתה הסירכא עוברת במיעוך. מ"מ כיון שסופה להתקשות ותהי' טריפה. והוא לא ידע מזה שישחטנה תיכף, הוי מום וכעין מי שמכר לאחד האם ולהשני בנה ולא הגיד לו מזה קיי"ל בסי' ט"ז דהוי מקח טעות. ואף דשם הוי רק בד' פרקים. היינו משום דבלא"ה סתם אנשים אין שוחטים תיכף. וה"ה הכא כיון שצריך דוקא לשחוט תיכף. הוי מקח טעות. כי סתם בנ"א אין ם לשחוט תיכף. ולזה כתבו הפוסקים בסימן רל"ב דסירכא אינה בפחות מג"י. ומ"מ בסימן פ"א לענין החלב יש ספק שמא נתקשית הסירכא אחר שחלבו את החלב וקודם שחלבו היתה עדיין רכה ולא היתה טריפה כי היתה אז עוברת במיעוך וכמ"ש בחיבורי ח"א סימן נ' ע"ש. והכרו"פ כתב בסי' פ"א דלשיטת התוס' לא שייך סברא דג"י כיון שאין כאן מכה ונקב. ולענ"ד א"א לומר כן דהא הרבה פוסקים כתבו סברא זו אף דס"ל שיש סירכא בלא נקב. וכ"כ הרמ"א בדעת הרשב"א שסירכא הוא בג"י. וע"ש בב"י סימן פ"א ובש"ך. אף שדעתו בתה"א בטעם סרכא שסופה להתפרק כהתוס'. ורק במה"ב כתב שישנה תוך ג"י. ועוד דכיון דחזינן שא"א שיעלה קרום ע"ג מכה בפחות מג"י. אף שידוע שטבע המכה להוציא ליחות ולהעלות קרום וכמ"ש הראשונים דלהכי ריאה הסרוכה לדופן כשירה כשיש מכה בדופן לפי שטבע המכה להמשיך בקרום את הדבר הסמוך לו וזהו סברת הפוסקים דאין סירכא בלא נקב לפי שמהנקב יוצא ליחות ונעשה מזה קרום ע' ברש"י חולין (דף מ"ו ע"ב). וא"כ מכ"ש במקום שאין נקב בודאי יעברו ג"י עד שיתהוה קרום גמור כראוי. ובראשיתו הוא רק ליחות בעלמא. ואח"כ הוא מתחזק והולך עד שנעשה קרום וסרכא גמורה. ולזה כתבו הפוסקים סתם דסירכא הויא אחר ג"י. ונתישבו בזה הרבה סתירות שהקשה הש"ך שם. שוב ראיתי שהפמ"ג בפתיחה לסימן ל"ט חולק ג"כ על הכרו"פ בזה. וכתב דסירכא גם לתוס' לא גרע מהוולד פי המכה דנאמר קודם ג"י הוה עכ"ל. רק דבריו אינם מבוררים ולפמ"ש נתבאר הסברא בזה. ולכאורה י"ל דרק במכה הוא זה כמו שמצינו גבי מילה שאחר יום ג' מתחיל להתרפאות. אף דהכא גבי טריפות אינה רפואה גמורה. מ"מ מתחיל להגליד אבל מסתבר דה"ה בשארי קרומים. וכן מצינו גבי קליטת זרע וכן בקליסת זריעה בקרקע ששיעורן ג"י כי אז מתחיל הזרע להתפשט לשרשים. ובנ"ד בלא"ה צ"ל שנעשה קודם ג"י דהא יש כאן נשבר ונקשר דהוי מכה. ואמרינן שמזה נעשתה הסירכא שהרי בשביל זה אנו מקילים בזה לדעת רוב הפוסקים

ובנ"ד יש עוד לדון דאף דכל סרכות שלכ"ס להש"ך סי' פ"א סק"ט הוי ודאי טריפה וכמ"ש הפמ"ג בפתיחה שם. ואף בסירכא לשומן כתב שם די"ל דהוי ודאי משום דשכיח טפי שהסירכא באה מן הריאה. אכן בסירכא מדופן קיי"ל דכשירה רק שכתב הד"מ סימן ל"ט סכ"ה שנהגו להחמיר בסרכא מדופן לחוש לשיטת הסוברים שצריך בדיקה המוזכרת בש"ס אם הסירכא מהדופן או מהריאה ע"י נקב. ואנן לא בקיאינן בבדיקה ע"ש. ולפ"ז מוכח שיש סירכות לדופן שאינן מטריפות אף לשיטת רש"י דסרכא מחמת נקב. וא"כ הוי ס"ס שמא הלכה כהתו' וכמש"ל ואף אי הלכה כרש"י שמא סרכא זו כשירה היא. ואף דהוי ספק חסרון ידיעה כיון שאין בקיאים לברר זה כנ"ל. מ"מ הא כתב הט"ז דזה מיקרי ספק לכל העולם. וע' ב"ח סימן פ"א ס"ה דזה לא הוי מחסרון ידיעה. וגם דעכ"פ יש לצרפו לס"ס בנ"ד דבלא"ה רוב הפוסקים מכשירים בלא בדיקה. ואף שכתבו קצת אחרונים דלדידן לא מהני מיעוך כשיש מכה בדופן לפי שהמכה מרככת את הריאה כמש"ל. מ"מ הרי כתב הב"א ס"ק קפ"ד שאם נקשר הצלע אזי לא שייך זה. וכ"כ בחיבורי ח"ב סי' קכ"ט. ובלא"ה כתב הג"ש סימן נ"ז וח"ס סימן מ"א שאין להחמיר בזה

אך בנ"ד י"ל דכיון שהיה יכול לברר ע"י בדיקת הריאה ולא בירר. נאסר החלב והכלים שנשתמשו בחלב וכדקיי"ל ר"ס ל"ט באיבד הריאה במזיד שהבשר אסור. ומ"ש חלב מבשר ואף שבחיי הבהמה אכלו החלב. הוא כמ"ש הפוסקים שם שסומכים על הרוב לפי שא"א לברר. אבל אחר שחיטה שאפשר לברר אסור החלב. ומכ"ש בנ"ד שמצא הקצב סירכא לדופן. ואולי היה שם נקב בפועל. ואפשר שהיו שם עוד ריעותות המצויות בריאה. ובר"ס ל"ט קיי"ל דאף בנאבדה הריאה אין להקל רק בהפ"מ. ונראה שז"א דהא כתבו שם האחרונים דהמאבד את הריאה דינו כמבטל איסור לכתחילה. וגבי מבטל איסור קיי"ל דבעינן שיהא כוונתו לבטל ע' יו"ד סי' פ"ד סי"ג וסי' צ"ט וע' חיבורי ח"ב סי' מ"ב. והכא מה שלא בדק הריאה לא היה בשביל שרצה שתתכשר הבהמה בלא בדיקה. רק שרצה למכרה