דברי מלכיאל ד עט

זא"ז מלמעלה כי עיקר חשש נקב הוא למעלה. וכמש"ל דבנקב שבפנים אין חשש כלל דהוי כחסרון מבפנים דכשר. והבה"ג ה' טריפות כתב דתרתי בועי דסמיכי להדדי חזי למקום חיבור דביני ביני כמאן דנקוב דמי ולא תכשירה. ואי חדא ומתחזיא כתרתי בדקינן לה בסילוא אי שפיך מוגלא להדדי חדא נינהו וכשירה ותרתי אסור איכא נוקבא מעילוי דסרכא ועבד תרתי בועי וחדא מינייהו נקיבא מכה היא ואסרתה לה וחבירתה דסותמתה וטריפה עכ"ד. וצ"ל דמ"ש דחזינן המקום שבינתים כאלו הוא נקוב. כוונתו המקום שלמעלה בין הבועות. דאי קאי על נקב שבפנים הול"ל קרום שבינתים ולא מקום. וגם דהא אינו רק חסרון מבפנים כמש"ל. ולפ"ז מוכח דס"ל דאף כשיש איזה הפסק בין הבועות ג"כ טריפה. ודלא כהפוסקים הסוברים שצריך שיהיו מחוברים ממש ולכאורה דבריו סותרים זא"ז. שכ' אח"כ שבועא אחת נקובה. משמע שהחשש הוא על גוף מקום הבועא שהיה נקוב ולא על המקום שבינתים. אבל באמת א"ש דגבי ב' בועות דסמיכי דאיירי שיש ביניהם איזה הפרש. אמרינן שהנקב היה בינתים והעלה שני בועות משני צדדיו: אכן בחדא דמתחזיא כתרתי הרי אין כאן שום הפסק דהא מספקינן לה בחדא ורק כדחזינן דלא שפכי אהדדי. אמרינן דתרתי נינהו. ולזה הוכרח הבה"ג לומר דהכא חיישינן שאחת מהן ניקבה והעלתה קרום מחמת מכה והבועא השניה סותמתה. הכוונה שע"י הנקב נעשו ב' בועות ועי"ז עלה קרום מחמת מכה וכמ"ש רש"י ושאר ראשונים. ומוכח מזה דגם מעיקרא אין כוונת הבה"ג על הקרום שבינתים בפנים. דאי נימא הכי א"כ גם גבי חדא ומתחזיא כתרתי הומ"ל שהקרום המפסיק בפנים היה נקוב ואח"כ נסתם ע"י בועא השנית. ועכצ"ל כמש"ל. ומ"ש מעילוי דסרכא. צ"ל שט"ס הוא. וצ"ל מעילוי דבועא. או דקרי להבועא סרכא לפי שתופס שהקרום עלה מחמת מכה. ואקצר באשר כבר האריכו בזה התב"ש וב"א

עכ"פ בנ"ד לכאורה י"ל דכיון שיש סמפון המפסיק בינתים א"כ הוי בועא אחת. דלא שייך לומר שהסמפון הוי קרום מחמת מכה. וגם די"ל דהוי חדא בועא ורק הסמפון הפסיק בינתים. ואף לדעת הר"ן וש"פ שכתבו הטעם משום שדוחקות זא"ז וסופן לינקב. מ"מ הכא שיש הפסק גדול יותר משתי שערות. הרי לא ידחקו זא"ז. ואף שהזכירו קצת פוסקים בלשונם שיהא הפסק מבשר הריאה. נראה דלאו דוקא נקטו זה. ורק כיון שיש הפסק בין בועא לבועא. ע"כ יש שם בשר הריאה. שאם אין שם בשר הרי יתמלא המקום ההוא במוגלא שבבועות. וכשיש שם סמפון הוי ג"כ הפסק וכשירה. ואף אם מראה הקרום שעל הסמפון הוא מראה מוגלא. הרי יש מקילים בזה ועוד דהא כתבו קצת אחרונים להקל כשיש הפסק בפנים אף שמלמעלה לא ניכר הפסק. ולזה יש לדון להקל בזה

אכן הרי קיי"ל בריאה שנשפכה כקיתון שחוששין למיחוי הסמפונות. וכתבו הפוסקים דלהכי מטריפים בבועא מעבר לעבר במקום סמפונות שחוששים לנקיבת הסמפון וכ"כ הרבה אחרונים ר"ס ל"ז שאם נמצא סמפון בתוך הבועא וסביב הסמפון יש מוגלא. חיישינן לנקיבת הסמפון. ואף בדיקה לא מהני שאין אנו בקיאים בבדיקה אם ניקב. ואף דגבי נשפכה כקיתון סגי בבדיקה לשפוך לקערה ולראות אם יש שם שורייקי כבר כתב הרשב"א הובא בשפ"ד סי' ל"ז ס"ק כ"ו דכיון דנשפכה כקיתון אמרינן דאם היו שם סמפונות היו נימוחים והי' נעשה מהם שורייקי. אבל בבועא עם מוגלא אפשר שהסימפון ניקב מחמת לקותא ולא נימוח עדיין. ולזה לא מהני לבדוק אם יש שורייקי בתוך המוגלא. וא"כ בנ"ד יש להטריף. דאף אי נימא דבועא אחת היא. או שני בועות עם הפסק בינתים. מ"מ הרי יש מוגלא סביב הסמפון ויש לחוש שניקב ואף שכבר נתקשו הפוסקים בזה דמנ"ל לחדש טריפות מה שלא נזכר בש"ס. ורק בנשפכה כקיתון חששו שנימוחו הסמפונות. אבל בבועא לא מצינו לחוש. וכ"נ פשטות לשון הש"ס (דף מ"ט דחזי צמחי צמחי כנדי כנדי ולא א"ל מידי. אלמא שלא הצריך לראות אם יש שם סמפון ולבדוק הסמפון. והלא בריאה מצוי סמפונות ואיתא בפירש"י שם שהיו הרבה צמחים גדולים וצמחים היינו מוגלא ע"ש. וכ"נ שם בסוגיא דקאי על מליא מוגלא. והש"ך בסימן ל"ז סקכ"ח כתב לחלק בין בועא שבין עור לבשר לבועא שבפנים הריאה. וכתב התב"ש והובא בפמ"ג שם הסברא דכיון שהבועא סמוכה לעור אמרינן שהבשר שלם ורק שנדחק לצדדין וא"כ גם בנ"ד י"ל כן. ובאמת גוף הסברא צ"ע דכיון דחיישינן שהמוגלא קלקלה את הסמפונות. א"כ גם בכה"ג יש לחוש לזה כיון דחזינן שיש סמפון בתוך המוגלא. ואפשר הטעם דכל זמן דלא חזינן ששלט הרקבון בבשר הריאה. אין חוששין ששלטה בסמפונות. אבל רוב האחרונים החמירו בכגון זה. וראש לכולם הוא דעת הרמב"ם שהחמיר בבועא לחוש לסמפון. ורק בהפ"מ יש להקל עכ"פ בבדיקה ועיון יפה אם הסמפון שלם. ולסמוך על הסוברים שאנו בקיאים בבדיקה בכה"ג. אכן בנ"ד שיש ג"כ חשש בועי דסמיכי יש להחמיר בזה. ונהי דבנ"ד שכבר הכשיר כבודו ונאכל הבשר אין להטריף הכלים ויש לסמוך על החולקים דס"ל שאין לחוש בבועות לסימפון. אבל לימים שיבואו לא יקל בזה

סימן

ע"ד שהארו"ע קטנה מהאמצעית. והיא צמקה במקצת. אכן ניכר אשר גם אם לא היתה צמקה היתה ג"כ קטנה מהאמצעית. ולזה כתב כבודו שאין כאן היתר מצד שצמקה. ורק נסתפק אם יש לצרף ההר שבאומא

הנה מ"ש האחרונים להקל בצמקה משום דאי לא נצמקה היתה גדולה כראוי. אין הכוונה שמחמת הצימוק נכווצה האונא ונתקטנה. רק די"ל הסברא שהצימוק מעכב שלא תגדל האונא כראוי. וכיון שסיבת קטנותה הוא מחמת צימוק וחולי לא מיקרי זה חליף. דחליף מיקרי רק כשהריאה גדולה כראוי ובכ"ז הארו"ע קטנה מהאמצעית. ואף אם אולי ימצאון איזה אחרונים שלשונם לא משמע כן. אבל לדינא מסתבר כמ"ש. ואין לי פנאי כעת לחפש באחרונים. ובחיבורי ח"א ר"ס מ"ה כתבתי שהצימוק גורם ג"כ שלא תתפשט האונא באורך ע"ש. הכוונה ג"כ כנ"ל שהצימוק מעכב שלא תגדל האונא כראוי וע"פ רוב כשהארו"ע צמוקה וקטנה. אזי האמצעית גדולה יותר מכדרכה. ונראה שזה בא באשר הצימוק מעכב את כח גידול הריאה באונא ארו"ע. ומתפשט כח זה להאמצעית. וכעין זה ידוע בטבע בנ"א אשר אדם שחסר לו חוש הראות. מתחזקים אצלו שארי החושים

ובנ"ד בלא"ה הרי הצימוק הזה מחובר עם האומא. ושפיר יש לחשוב חלק מן האומא שזהו הארו"ע. וההר שיש שם מוכיח על זה. וכידוע שהארו"ע יש לה הר ואף שאין בהאומא סדק שיוכלו לחלק אותה. בכ"ז הרי יש שם לפנינו סמפון מיוחד שהוא מהארו"ע. והסמפון הולך להורדא כעין סגול וכמוזכר באחרונים סימן זה ורציתי ג"כ לדון שהאמצעית היא הארו"ע. באשר שהיא גדולה מאוד ויש בה ג"כ סדק לצד אונא העליונה שיש לחשוב שזהו האמצעית. וצורת חתיכה ההיא מהסדק עד קצה האונא. מוכיח ג"כ שהוא כצורת האמצעית הרגילה. אבל בנ"ד א"א לומר כן. כי לפ"ז יהא שינוי מקום הורדא. כי הורדא עומדת במקום אשר דרכה לעמוד אם נחשוב את הצמקה וקצה האומא שזהו הארו"ע וכמש"ל. עכ"פ יש להכשיר בנ"ד. ובפרט דבלא"ה כתב המהרש"ל וכמה אחרונים דבכה"ג לא מיקרי חליף. וע' ש"ך ר"ס ל"ה וש"פ שם שיש להכשיר בזה בהפ"מ. ועוד דהא הריאה היא ספוגית. וכשנצמקת אזי אינה ספוגית והבשר מתכויץ ונאסף למקום אחד. וא"כ מי יוכל לשער כמה נתכווצה האונא. וכמה הית' גודל האונא אם לא נצמקה ולזה יש להכשיר ולומר שלולא הצימוק היתה גדולה כראוי. ואין