דברי מלכיאל ד ז

השמטות

לסימן כ"א אות כ"ח. וע' שו"ת זכר יהוסף סי' קל"ה מ"ש בזה. ולענ"ד העיקר כמש"ל. ומ"ש הפוסקים לאפות מצות בליל פסח. היינו כל אחד לעצמו שהוא דבר מועט. וא"צ השגחה רבה. אבל לא לאפות עת גדול

לסימן כ"ד אות ס"ח מ"ש שיש לחוש שיטעון שהא"י הוסיף חמץ ויבטל המכירה עי"ז. יש לדחות דכיון שהא"י הוא שלוחו של הקונה לא שייך זה. וגם דאם הוסיף הרי קנה זה מכסף הפדיון שפדה בעד החמץ שמכר. ויש לדון בזה ואקצר

לסימן כ"ה אות ה' שכתבתי דאף שכתב המק"ח שחייב באחריותו וכו'. יש לדחות דכיון שקנה מא"י א"כ מה שייך חיוב אחריות דהא כיון שלא התנה עם המוכר שאינו רוצה לקנות את המצומחים. לא הוי מק"ט. דהא הא"י אינו יודע שאינו רוצה לקנות המצומחים. ואף דהיכא דהוי מום לגבי רוב בנ"א. אזי מיקרי מום במקח אף שהמוכר לא ידע מזה. וע' ב"ב דף צ"ב צ"ג. מ"מ בנ"ד ידוע שבדיניהם לא הוי מק"ט. והא"י לא יסמוך על דיני ישראל ואקצר

ומש"ש שאם מכר תבואה יבער הכסף שכנגד המצומחים. עדיין קשה דאי נימא שחזר וזכה בהמצומחים א"כ חייב לבער ואסור למכרם. ואי נימא שלא זכה. א"כ שרי ליקח מחיר המצומחים ע"ח הא"י שקנה קודם הפסח. והעיקר נראה שלא למכור בפסח תבואה שיש בה הרבה מצומחים

לסימן נ"ו (דף מ"ג ע"א) בין ד"ה עכ"פ לדיבור המתחיל ובמ"ש]

והנה המהרש"א בדף ס"ט הקשה על התוס' למה כתבו דבן פקועה דכוותיה היינו שיצא ממנו אבר אחד. ותירץ דכוונתם משום דבלא"ה הוי זוז"ג כיון שאחד אסור וכמ"ש התוס' בחולין (דף נ"ח). ודבריו תמוהים לענ"ד דאי משום זוז"ג. א"כ גם בב"פ דכוותיה נימא ג"כ זוז"ג האבר היוצא ושאר אברים וכמש"ש התוס' ד"ה תלתא וזה קשה באמת דנימא זוז"ג. ועכצ"ל כמש"ל דהכא לא משום איסורין אתינן עלה. ורק משום שהוא חי שאין טעון שחיטה. ולזה מיבע"ל כשיצא אבר אחד אי מיקרי איסור כמו חלב ודם והוי זוז"ג. או דאפשר בכל בהמה מותר הולד משום שהתורה שיערה שיש ס' נגד הכח שבא להולד מהחלב והדם. אבל כשנוסף איסור אבר יוצא. אפשר דליכא ס'. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' מגיד הנשה. דכיון דגיד אין בו נ"ט. י"ל דלא חיישינן לזה שבא מכוחו דלא עדיף מפליטתו שאינה אוסרת. ואף דאיסורים מעלים זא"ז כדקיי"ל ס"ס צ"ח י"ל דזה שייך רק בטעם האיסור שכיון שטעמם משונה הרי נתבטל הטעם בס'. אבל היכא שאין תלוי בטעם. הרי פסק הרמב"ם פי"ח מה' פהמ"ק ה"כ שאין איסורין מבטלין זא"ז. וא"כ הכא שאין זה טעם האיסור רק כח וגרם האיסור. י"ל שבזה אין שינוי בכח החלב מכח הדם או מכח הבשר. ולא שייך ביטול זה בזה וצריך ס' כנגד כולם. ולפ"ז י"ל דמדאורייתא בטל ברוב כיון שאין כאן שינוי בין היתר לאיסור. הוי מב"מ דבטל ברוב. ויש להאריך בזה בהא אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא ובירושלמי פ"ק דערלה. והתוס' כתבו דמ"מ הוי זוז"ג דהכא אין כאן גוף פליטת האיסור רק שהאיסור גרם לזה ואין שייך בזה דין ביטול בס'. ונראה שהש"ס לא חש לדקדק כ"כ בזה כיון דבלא"ה מסיק דכל דאתא מכח אין בו איסור. והאיבעיא היא רק לענין החלב ע"ש. והנה יסוד טעם איסור במה שנעשה ע"י גרם דורש אריכות ואכ"מ

לסימן צ"ח ד"ה והנראה כתבתי שאם תלה שלא במקומו הוי שלא כסדרן. יש לדחות דמ"מ אפשר שימחוק מה שנכתב אח"כ. ויתלה שלא במקומו. ואח"כ יכתוב השאר במקומו. והוי הכתיבה כסדרן. רק לפי ראות העין אין הכתיבה מסודרת

לסימן קי"א (דף פ' ע"א). וגם נראה שאם האיסור היה שלא למכור לישראלים. א"כ הקונה הוא הגוזל. והמוכר עובר רק על לפני עור כשמוכר לו וגם עובר על הח' שקבלו עליהם שלא למכור ואקצר

לסימן קי"ח (דף פ"ד ע"א) בד"ה ועדיין כתבתי דהוי ספק שמא יוכלו להסיר הנייר מעל האותיות הנה זה שייך רק כשנאבד הגט לאחר נתינה. דבלא"ה הרי אפשר לברר זה ואין לצרפו לס"ס

הסימן קנ"ו לא בא במקומו בחאה"ע מחמת כי אחר שנדפס חאה"ע העירוני איזה רבנים לבאר איך רהתנהג בענין זה ולכן נדפס בסוף הספר: