דברי מלכיאל ד עו

להתבטל בהמשך הזמן כיון שאינם יוצאים מתוך קרום הריאה ותלינן שתתבטל הסירכא קודם שתתפרק. אבל בנ"ד הרי כל עוד שלא נתבטלה מעכבת רחיפת הריאה. ולשיטת הר"א שהובא בד"מ שהטעם בסירכא המקמטת משום שתתפרק הסירכא. י"ל דשרי בקליפה כמו שאנו מכשירים בזה בסירכא רכא שלא כסדרן לדעת התו'. אבל לשיטת הד"מ ודעימיה שהטעם משום עיכוב הרחיפה קשה. אכן כבר כתב הלב"ש ס"ק קכ"ו דכיון דחזינן שהוא רק קרום בעלמא ולא סירכא וסופה להתפרק בלי נקב. הוי כמו אטום ע"י מוגלא דכשרה משום דאמרינן שסופה שתסור המוגלא והדרא בריא. וה"ה הכא סופה להתפרק והדרא בריא ועוי"ל דדוקא כשמקמיט בשר הריאה שייך לומר שהסירכא מעכבת את הרוח להתפשט כראוי. וכן שע"י רחיפת הריאה תנתק הסירכא. אבל בנ"ד שנכפל למעלה ומונח קצה האונא למעלה כראוי ולא מקומט. י"ל שהרוח מתפשט שם כראוי ואין כאן עיכוב כלל. וכמו שאין חוששים בכל סירכא כסדרן שתעכב רחיפת הריאה או שתנתק. והיינו משום דשתי האונות מתרחבות יחד בעת הרחיפה והסירכא נשארת במקומה. וה"ה בנ"ד מתפשט הרוח בשוה לקצה האונא ולמקום שדבוק בו ואף שהרוח מגיע מקודם לחלק התחתון ואח"כ לקצה האונא בכ"ז נראה דבחיי הבהמה מתנפחת כל הריאה בב"א. כי הלא נשימות הבע"ח תכופות מאוד כידוע. ורק כשנופחים הריאה אחר שחיטה שאין בה חיות מתפשט הרוח מעט מעט. וגם יש לדון עפמ"ש הד"ק סי' ל"ט סקנ"ד שאם נקמטו חלקי האונא בלי חלון כשר וע' חיבורי ח"ב סי' קל"ה בזה

סימן מג

וע"ד הסירכא ממקום למקום. הנה בעברה הסירכא ונשאר הקמט כבר כתבו הנו"ב והח"ס להכשיר דהא חזינן שהקמט אינו ע"י הסירכא. ורק התב"ש ועו"א כתבו לחוש לתר"ל. ובנ"ד ליכא תר"ל כיון שראשי הסירכא עמדו חוץ לקמט ועכ"פ היה הפסק ב' שערות. וידוע דתר"ל בעינן שיהיו זה אצל זה. וגם הרי דעת הלב"ש דקמט לא הוי ריעותא אם אין ניכר שהוא מחמת חולי. ואף דבנ"ד לא עברה הסירכא כראוי דהרי נקלפה לתוך הקמט וקרעה הריאה. מ"מ אין חשש בזה. דזה הוי רק התפשטות הסירכא כיון דבמקום הסירכא נשאר שלם ויפה. וכמנהגינו בכל סירכא שלא כסדרן. ואין להוכיח מזה ששורש הסירכא באה מתוך הקמט. דא"כ הו"ל לידבק ממקום שורשה למקום אחר. ולא להתפשט על הריאה למרחוק ולהתדבק משם למקום אחר. וכמבואר באחרונים סברא זו שדרך סירכא לצאת מעיקר שורשה ולידבק למק"א. וע' חיבורי ח"ב סי' כ"ז. ומה שיש ספק אם נתפשט מקצת הקמט. לכאורה יש לדון דטריפה ממ"נ דהרי מוכח שהקמט נעשה ע"י הסירכא ועיכבה על רחיפת הריאה. וא"ל דכיון שעברה הסירכא נאמר שגם בחיי הבהמה היתה מתפרקת והקמט מתפשט וכמ"ש הנו"ב שם. דהא הכא חזינן שלא נתפשט הקמט כולו. ועכ"פ קשה לתפוס תרי קולי במקום אחד. דעת המקילים בנתפשט הקמט. ודעת המקילים כשנשאר הקמט. אבל באמת ז"א דהא הכא הוי רק ספק אם נתפשט מקצת מהקמט. וא"כ הוי ס"ס דשמא לא נתפשט. ואף אם נתפשט שמא הלכה דכשר בנתפשט. ובפרט דהכא יש מקום לתלות שנתפשט קצת ע"י שנקרע קרום הריאה שם והוסר העיכוב שהיה שם בגוף הקרום. וכמבואר בנו"ב שם שאפשר שבטבע הריאה יש איזה עיכוב. וגם באטום בדקינן ע"י קליפת קרום הריאה בסמוך לו. ועוד נראה דהכא אין כאן ממ"נ. רק אמרינן שהיה כאן קמט מתולדה וע"י הסירכא נתקמט יותר. וזה שנתקמט ע"י הסרכא נתפשט כשהוסרה ואין לדון שמקצת זה מוכיח שכל הקמט נעשה ע"י הסרכא דאדרבה כיון דחזינן שלא נתפשט כולו. אמרינן שזה היה מקודם ותר"ל אין שייך כאן במה שנתקמט יותר ע' בפמ"ג סי' ל"ט סקכ"ח בש"ד. כי תר"ל בעינן שיהיו משם אחד. והכא הקמט יש לחוש שנעשה ע"י נקב שבריאה. ובהקמטה ע"י סרכא הוי החשש שמעכב רחיפת הריאה על הלב. וכ"כ התב"ש ופמ"ג וב"א סי' ל"ו ס"ק קס"ד לענין סרכא על אטום. ולדעת הר"א שהטעם שסוף הסרכא להתפרק. אין כאן תר"ל. דהא הסרכא אינה על הקמט וכמש"ל. וגם י"ל דלטעם שמא תתפרק לא הוי משם אחד וע' ב"א בתר"ל סל"ח בזה. ובגוף דין זה י"ל דסגי כשעברה הסירכא כראוי מצד אחד. דכיון שאפשר שתעבור הסרכא אמרינן שסופה היתה לעבור והריאה תשוב לקדמותה. ובחיבורי ח"ב סי' קל"ה הבאתי מחלוקת האחרונים בזה וע"ש סי' י"א מ"ש בזה. וגם דבנ"ד הוי ס"ס שמא לא נתפשט הקמט כלל. ואף אם נתפשט קצת. שמא היה מתפרק הצד שעבר כעת כראוי. וא"צ כאן ס"ס המתהפך כיון דעל כרחינו להתחיל באופן זה כי אם לא נתפשט כלל הקמט. א"כ אין כאן חשש שתתפרק כיון שהקמט אינו מושך לכאן ולכאן ואקצר

סימן מד

ומה שנשאר מהסירכא כמו שורש על חוד האונא וכשהסירוהו רואים שהנפח שנעשה שם קם ונופל. הנה זה מורה שיש שם נקב. וזה ודאי היה שורש מהסרכא מדחזינן שלא נכנס שם הרוח. וא"כ לא עברה הסרכא ויש להטריפה. ועדיין י"ל דכיון שהשורש נקלף מהחוד לצידו. א"כ י"ל שהנקב הוא בצד האונא בנפח שיש שם. ולזה נופל הנפח. וא"כ הוי הנקב רק בהתפשטות הסרכא דכשירה. ואף דהוי ספק באיזה מקום הוא הנקב. מ"מ הרי עברה הסרכא והספק הוא בהבצבוץ. וספק בהבצבוץ כבר כתבו האחרונים שיש להקל. אכן נראה דזה שייך רק בשנים מכחישים זא"ז אם בצבץ או שנאבדה בלי בדיקה אבל הכא שהנפח קם ונופל ומוכח שיש כאן נקב. וא"כ אי נימא שהנקב הוא במקום הסרכא. הרי לא עברה כלל כי קלטה מקצת קרום הריאה. וגם יש לנו לתלות הקלקלה במקום המקולקל שהנקב הוא במקום הסרכא ועדיין יש לצדד עפמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ"א שאם יש ספק אם הגיעה הסירכא למקום הבצבוץ יש להכשיר ע"ש. וגם כתבתי שם בסי' נ' לצדד בסירכא לשומן בספק עברה. ולפ"ז יש מקום להכשיר בנ"ד. וגם י"ל דכיון דהוי קצת ספק אם הקצה הזה הוא שורש מהסרכא. כי אולי הוא מהאונא רק שלא נכנס הרוח לשם. וא"כ יש כאן ס"ס כמובן. אבל ז"א דנראה ברור שזה שורש מהסרכא. וזה תלוי בראות עין המורה ובקיאותו. וגם הנקב נראה שהוא בחוד האונא. כי בצד אחר לא נתחדש מאומה. וזה אפשר להכיר ע"י אופן נפילת הנפח

סימן מה

ע"ד אשר שו"ב אחד במחנו אומר שיש לו קבלה מאיזו רבנים שאם עברה סירכא ממקומה בקליפה הנהוגה. ונמצא שם בצבוץ. ונראה שמקום הריאה שם הוא רך ונוח לינקוב. תולים הבצבוץ במשמוש יד הטבח ומכשירים. ומעכ"ת צווח ע"ז. אבל השו"ב הלז מחזיק בדעתו

הנה פשוט שהנוהג כדבר השו"ב הלז הוא מאכיל טריפות וטוב לו שלא יסיר כלל את הסירכא ויכשיר מטעם רוב כשירות. משיכשיר כשהוסרה הסירכא ומבצבץ במקומה. דהא עיקר הבחינה הוא כדי לדעת אם נמצא נקב תחת הסירכא וכשמבצבץ הרי יש שם נקב. ואי נימא שבשביל שהעור דק שם ניקב בקליפת הסירכא. הרי שלא נתפרקה עד שניקבה. וטריפה לשיטת התו' שהטעם משום שסופה להתפרק. ואנחנו מחמירים כשתי השיטות אין סירכא בלא נקב וסופה להתפרק. ובנ"ד