דברי מלכיאל ד עה

היא למעלה מחצי צריכה בדיקה להרבה פוסקים. ובלא"ה הרי מבואר בפוסקים דאף סירכא רכא כסדרן אם עלתה בנפיחה טריפה

אכן באמת יש לדון להקל בזה. דמה שעלתה בנפיחה קצת י"ל שהיה שם קרום הריאה מוגבה קצת כמו נפח וממנה יצאה הסירכא וכידוע שמצוי זה בריאה. וההוכחה לזה שלא נכנס הרוח בכל הסירכא. וגם עתה ניכר שנשאר קצת קרום אצל הריאה כמו נפח. וא"כ לא עלתה גוף הסירכא בנפיחה ואם היו ממעכין הסירכא אפשר היה נשאר הנפח שלם ויפה וגם דכבר צדדנו בחיבורי ח"ב סי' י"ט שלפעמים עולה בנפיחה ע"י נקב שנעשה מרחוק או ע"י שמשכו האונות קצת בכח זו מזו ע"ש. וא"כ הוי בנ"ד ספיקי טובי. ואם היתה הסירכא עוברת כראוי היה מקום להקל. דהכא לדעת רוב ראשונים מיקרי זה סירכא כסדרן אף שהיא למעלה מחצי. ורק קצת פוסקים החמירו למעלה מחציין לפי שבשפולי מתפרדים האונות ואין מונחות זו אצל זו כראוי. ע' בב"י סי' ל"ט ובשמ"ח ס"י, ובתב"ש שם ובב"א שם ס"מ שנתבאר כן ושיש נוהגים באמת להקל עד כאצבע או אצבעיים מראש האונא. ובנ"ד היה רחוק הרבה מראש האונא. ונהי שאנו נוהגים להחמיר בכגון זה לבדוק הסירכא. מ"מ אינו רק ספק בדבר שהחמירו מצד מנהג. ולא מעיקר הדין. וא"ל שזה שאנו מחמירים הוא מפני שאנו תופסים לדינא כשיטה זו. ז"א דהא גם לשיטה זו. אינו רק חומרא שנתנו גבול עד החצי כדי שלא יקילו בשיפולי ששם מתפרדות האונות וכמ"ש התב"ש שם. ויש להאריך בטעם דין זה ואין הפנאי מסכים. וע' חיבורי ח"ב סי' כ' לענין ספק בסירכא לדופן

ולפ"ז יש לדון דאף שנקרעה הסירכא אח"כ ואין לה בדיקה מ"מ כשירה כיון שנקרעה בשוגג. ואין בזה משום קנס כמבטל איסור בידים כהא דר"ס ל"ט ע"ש באחרונים דהכא איכא ס"ס דשמא היתה הסירכא עוברת כראוי ולא היתה מבצבץ ואי נימא שלא היתה עוברת כראוי. שמא הלכה כהמקילים דאף למעלה מחצי הוי כסדרן. והוי ספק אחד בדרבנן וס"ס בדאורייתא דקיי"ל ביו"ד סי' פ"ג דשרי דחומרא דלמטה מחצי הוי רק דרבנן משום גזירה אטו שיפולי אונא כמש"ל. וגזירה זו לא הוזכרה בש"ס רק קצת פוסקים כתבו להחמיר כן. ואף דבין אונא לאומא יש מחלוקת בין הראשונים אי מיקרי כסדרן עי' תו' חולין (דף מ"ז ע"א). מ"מ כבר נהגו אצלינו כדעת הסוברים דהוי כסדרן. וכעין זה כתבנו בחיבורי ח"א סי' נ' לצדד בנקרעה סירכא לשומן. אך הכא קיל טפי דמעיקר הדין הוי כסדרן. ואף דגם בכסדרן אם ראו שיש נקב שם יש להטריף כמבואר בפוסקים. מ"מ היכא שאין נקב לפנינו רק שמיעכן הסירכא ובצבץ במקומה. העיקר שיש להכשיר. דיש לתלות שהסירו בחוזק. ואין כאן נקב בריאה. ומה שעלתה בנ"ד בנפיחה. כבר בארנו שאין לצרף זה לחומרא. כי נראה יותר שקרום הריאה הוגבה שם ולא הסירכא. ואין לי פנאי לפלפל בדברי האחרונים בענין זה. וגם ממה שעברה הסירכא לצד האומא כראוי יש לדון קצת דהוי הוכחה שאין הסירכא מחמת נקב. ואקצר

ועוי' דידוע שיש ב' שיטות בטעם טריפות סירכא או משום נקב או משום שסופה להתפרק. ולפ"ז י"ל דהסוברים משום נקב. וכסדרן כשרה או משום שהאונא שכנגדה סותמת. או משום שבשביל סמיכות האונות זו לזו הן מסתרכות אף בלא נקב וכמבואר בראשונים. א"כ למעלה מחצי שאין האונות מונחות זו על זו ממש. שוב אין שם סירכא בלא נקב. וגם אין שם סתימה מהאונא הסמוכה. אבל לטעם שסופה להתפרק אין זה שייך רק בשלא כסדרן גמור שקצוות הסירכא נמשכות לכאן ולכאן. אבל כיון שהאונות הם זו אצל זו אף שנפרדות קצת. בכ"ז אין לחוש שתתפרק אם הסירכא ארוכה כראוי כפי רוחב הפירוד שבין האונות. וכ"כ הר"ן בפא"ט להדיא דרק לשיטה דאין סירכא בלא נקב יש להחמיר כשהסירכא במקום פירוד האונות. אבל לא לטעם שסופה להתפרק ע"ש. וא"כ איכא ספיקי טובי דשמא הלכה כטעם שסופה להתפרק והוי זה כסדרן כנ"ל. ואין הבדיקה מעכבת בה. ואף לטעם שאין סירכא בלא נקב אפשר היתה סירכא זו עוברת במיעוך והוי כקרום דריינוס שאינו בא מחמת נקב. שעל סברא זו נוסד מנהג המיעוך כמבואר באחרונים. ואף אם היא סירכא גמורה שמא הלכה כהסוברים דמיקרי כסדרן עד כאצבעיים מן השיפול. והוי סתימה. ובפרט דהא דלמעלה מחצי הוי רק חומרות האחרונים כמש"ל. ומקורו ממהרי"ו. [ובחיבורי ח"ג סי' ל"ח כתבתי להחמיר כשמקצת הסירכא למעלה מחצי. וכעת נ"ל שיש מקום להקל בזה אם עברה המקצת שלמעלה מחצי. כיון שלרוב הפוסקים כשר למעלה מחצי. ולשיטת התו' משום סופה להתפרק אין שייך כלל חומרא זו כמש"ל ואקצר

וגם במדת האונא יש לדון שצריך למדוד עד ראש האונא ממש. ולא חצי מאורכה שלצד האומא. כי הלא טעם דלמעלה מחצי הוא ששם מתחלת האונא להתפרד קצת מעל האונא שאצלה. ונראה הסברא בזה לפי שהאונות הולכות ומתקצרות באלכסון לצד השיפול עד חוד האונא. וממילא במקום ההוא אינה סמוכה לאונא שאצלה. ואינן מתחילות לשפע ולהתקצר, רק למעלה מחציין ולא למטה. ובלמעלה מחצי אין גבול דלפעמים הוי האלכסון גדול. ולפעמים הוא קטן ומתחיל רק קרוב לסוף האונא. וגם דסמוך למקום שמתחלת לשפע ג"כ כבר מתחלת להתרחק מהאונא הסמוכה לה כידוע לבקי בטבע הריאה. ולזה נתנו גבול שעד החצי מיקרי כסדרן. כי שם לעולם אינה מתרחקת מאונא שאצלה. וכמ"ש התו' בחולין (דף מ"ז ע"א) שכסדרן מיקרי במקום שהאונות סמוכות זו לזו. ועפ"ז נתבאר שצריך למדוד החצי לערך כל אורך האונא עד חודה האמצעי בקצה העליון. ומטרדותי ההכרח לקצר. עכ"פ בנ"ד יש להקל בהפ"מ ושעה"ד

סימן מב

ע"ד שהיה ראש אונא הארו"ע כפול למעלה על גבה ודבוק שם בסירכא. והפרידו הסירכא בקליפה הנהוגה. ונתפשט הקמט ונשאר שלם. ושם נמצא מגבה סירכא ממקום למקום ותחתיה היה קמט והיה נראה כאלו הסירכא מקמטת את הריאה וכחלל תחת הסירכא. וראשי הסירכא עמדו חוץ לקמט. והסירכא הוסרה כראוי בקליפה. ורק במקום אחד נקלפה הסירכא לתוך הקמט ונעשה שם קרע בקרום הריאה. והקמט נשאר שם. ויש ספק אם נתפשט מקצתו. ובאונא עליונה על החוד עמדה סירכא לשומן. וכשהסירו הסירכא היה ניכר שיש שם קצה אחד שלא נכנס הרוח לשם ואפשר שזה נשאר שורש מהסירכא. ושם עלה נפח מקרומי הריאה עד החוד. ורק באותו הקצה לא נכנס הרוח כנ"ל. וכשניסו לקלוף את השורש הזה נקלף מעל החוד לצידו ונשאר הנפת. אך ניכר שעומד ונופל בכל עת. וידוע שזה אות שיש בו נקב. לזה אינו יכול לכלוא את הרוח בקרבו. ומטרדותי ארשום בקוצר הנלע"ד בזה

ע"ד הכפל שבאונא עליונה שנסרך שם. הנה כיון שנקלף ונשאר שלם כבר כתב הנו"ב מ"ק סי' י"ב שהוא כשר. ואף שיש לדון דהא החשש בסירכא שמקמטת הריאה הוא בשביל דהוי כאטום שמעכב את הריאה מלהניף על הלב כראוי ולזה היקל הנו"ב דכיון שעבר במיעוך הרי אינה סירכא. והיה סופה להתפרק גם בחיי הבהמה ולא היתה מעכבת על נפיחת הריאה וזה רק במיעוך קל. אכן בקליפה הנהוגה נהי דמהני לענין סירכא שלא כסדרן משום דהוי כקרום דריינוס כמבואר באחרונים וזה הוי בירור שאינה יוצאת מגוף הריאה. אבל בנ"ד הרי עכ"פ מעכבת מלהניף על הלב כראוי. ואף דאנו מכשירים בקליפה אף לשיטת התו' שטעם טריפות סירכא הוא משום שסופה להתפרק היינו משום דכיון דחזינן שאין הסירכא מגוף הריאה רק קרום נוסף. אין חוששים שתתפרק. כי דרך קרומים כאלה