דברי מלכיאל ד עד

סימן מ

הנה בא לפני שהיה קרום פרוס על האומא ובאמצע היה נראה כמו צלקת עם חוטים וגידים והיה ניכר שיש שם נגלד. וכבר נתבאר בחכמת אדם ובשאר אחרונים שכגון זה צריך לקלוף הקרום ולבדקו. ובנ"ד קלפו הקרום ונגלה בשר הריאה וא"כ הרי נתברר שלא היה כאן קרום על הריאה ויש להטריף. דאף שבשאר קרומים אין חיוב לקלפן ולבדקן וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ז. מ"מ הכא שהיה ניכר שיש שם כמו נגלד ונעשה כמו צלקת בודאי צריך לבדקו כמש"ש וכמבואר באחרונים. ואף היכא שא"צ בדיקה מ"מ אם קלפו הקרום ונמצא שחסר שם קרום הריאה ודאי טריפה. וכמ"ש קצת פוסקים גבי סירכא כסידרן שאם נבדקה ומצאו שם נקב טריפה. ורק בארנו בחיבורי שם שבכגון זה יכול לתלו' שניקב ע"י חוזק הקליפה אבל כשרואים שחסר הקרום ודאי טריפה. ובפרט שהיה ניכר שיש נגלד וכבר בארנו שם ובח"ב סי' כ"א שההכרח לראות אם מקום הנגלד שלם ויפה עכ"פ למראית עין. ובנ"ד י"ל שלא היה כאן קרום כלל. רק הקרום הנוסף כיסה מקום זה. והוא קרום מחמת מכה. לזה היה כאן צלקת וכמ"ש האחרונים שזה מוכיח דהוי מחמת חולי ומכה. וזהו לשון צלקת כדאיתא בכתובות (דף ע"ה) ע"ש בפירש"י

אכן נסיתי להפריד את הקרום הנקלף וראיתי שנפרד לשני קרומים והיה ממש כמו כיס כפול. והאצבע נכנס לבין שני הקרומים. וא"כ נתברר שהיה כאן עוד קרום על הריאה רק שנקלף ביחד עם הקרום נוסף מחמת חוזק הקליפה. וא"כ יש להכשיר בזה. ואף שבארנו בחיבורי ח"ב סי' כ"א שצריך עכ"פ לראות שקרום התחתון שלם. וכאן כשנקלף יחד עם הקרום נוסף קשה לראות אם הוא שלם. וגם דהרי עכ"פ במקום שהתחיל להתפרד מעל הריאה יש לחוש שהיה שם נקב. ז"א דרק שם דאיירינן בנגלד פורתא יש לחוש שמא אינו נגלד רק ניקבו שני הקרומים. ולזה צריך לראות בראות עין שיש שם קרום התחתון עכ"פ. אבל בנגלד שטח גדול ורואים שקרום התחתון שלם. אין לחוש על מה שנקרע במקום אחד מחוזק הקליפה. דמהיכי תיתי להחזיק ריעותא כיון שלא ראינו ריעותא במקום זה יותר מבכל מקום הנגלד [ובאמת אף שהחמרתי בחיבורי שם בזה. מ"מ יש לצדד להקל ואקצר]

ועוד יש לצרף בנ"ד שיטת הראשונים שכתבו שסתימה דמעיקרא מהני בריאה. ואם היה ידוע שהקרום נעשה קודם שנעשה הנקב שפיר הוי סתימה. ורק שאנו אומרים שהקרום עלה אח"כ מחמת מכה. והר"ן פא"ט בשם הרא"ה כתב שיש נקב שבטבעו חוזר להכשירו ע"י סתימת קרום רק שאין ידוע לנו איזה נקב הוא. והרשב"א במשמרת הבית חולק על זה. ובכ"ז כתב שם שאם היה הקרום קודם הנקב שפיר סותם. ורק בסירכא שלא כסידרן הטריפו משום שסופו להתפרק ולא מהני אף אם נעשה הקרום קודם הנקב. וא"כ בנ"ד יש לדון דאפשר היה הקרום מקודם. ואף אם יש כאן נקב. סתמו הקרום הנוסף. וא"ל שהנקב מוכיח שהקרום נעשה מחמת מכה ז"א דהא ידוע שמצוי להיות קרום נוסף על האומות. וכמעט און ריאה שלא ימצאו קרום נוסף על האומות. ובמקום דשכיח התירא טפי תולין להקל כדאיתא בחולין (דף כ"ח) בספק קניא וע"ש בתו' וביו"ד סי' נ' ובאחרונים שם. ובחיבורי שם לא הזכרתי זה באשר איירינן שם בבשר בלוי. ובשר בלוי אין בו ממש כ"כ ולא שייך לומר דהוי סתימה. וגם מוכיח יותר דהוי מחמת מכה כי אינו מצוי כ"כ. אבל קרום נוסף מצוי כידוע ובלא"ה כבר כתבנו בח"א ס"ס מ"ד שלפעמים נדמה שאין כאן רק קרום אחד ובאמת יש ב' קרומים ע"ש. ולזה פשוט בנ"ד להכשיר

ומה שהזכרנו שיטת הרא"ה שיש נקב שסופו ליסתם אין לצרף זה לנ"ד. דלענ"ד שם איירי רק במקום שמצינו בש"ס שמועיל סתימה בנקב כמו נקב שעל גב האונא שאפשר שיסתם בסביכה לדופן. או בין אונא לאונא שאפשר שתסתם ע"י סירכא כסידרן. אבל בשארי נקבים בריאה ודאי לא שייך זה דא"כ אין בעולם ודאי טריפה ע"י נקב. דכל נקב יש בו ספק וכל הוכחת הרא"ה שם הוא מדמכשירין סירכא כסידרן ולדופן ע"ש. וכן מבואר סברא זו יותר בר"ן פא"ט גבי סירכא כסידרן. ומבואר בלשונו שם להדיא דרק בכה"ג יש ספק בנקב. אבל לא בכל נקב ואי נימא שבכל נקב יש בו ספק שמא הוא מהנקבים שמעלה ארוכה. א"כ למה קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום נימא אדרבה מדעלה שם קרום מוכח שנקב זה הוא מאותם שסופם להעלות ארוכה. ועכצ"ל שזה שייך רק במקומות שאפשר ליסתם ע"י הדופן או האונא. אבל קרום בעלמא אינו מועיל לעולם בריאה ובושט לדעת הרא"ה שם. וזוהי כוונתי בחיבורי ח"ב סי' כ"ב שכתבתי ספק זה רק גבי בין אונא לאונא או בגב האונות. וראיתי בעונג יו"ט סי' ע"ב שכתב לצרף ספק זה אף בבשר בלוי שנמצא על האומות ותחתיו מזיע דם. והוא תמוה לענ"ד. ומש"ש דהא חזינן שנקבים אלו רגילים להעלות קרום דע"פ רוב על מקום הזיעה נמצא בשר בלוי. הוא תמוה לענ"ד לומר מסברא קולא כזו וא"כ לשיטת הסוברים דאין סירכא בלא נקב. וכסידרן כשירה משום דהיינו רביתייהו ומסתרך בלא נקב ע' תו' חולין (דף מ"ז) ושאר ראשונים. נימא דהא חזינן שרוב נקבים כאלה מעלים סירכא עליהם. ונימא שהם כשירים. דהא לא ס"ל לפוסקים אלו סברא שסופו להתפרק. ונקבים בלא סירכא אין מצויים כלל בריאה. ועכצ"ל הרש"ל שספק זה שייך רק במקום שאפשר בסתימה גמורה. ולא בקרום בעלמא. ובפרט לפמש"ל שבשר בלוי מוכיח שאינו סתימה רק קרום מחמת מכה. וכן מה שהביא בעונג יו"ט שם מדברי הרמב"ן והרא"ש ס"פ בהמה המקשה. הרי מפורש שם דאיירי במקום שאפשר להסתם בסתימה גמורה כמו בדופן או סירכא כסידרן. אבל לא בקרום בעלמא יעו"ש. ורק בלשון הבה"ב יש לדון קצת כדעת העונג יו"ט. אבל באמת כוונתו ג"כ כמש"ל וכמבואר בר"ן. ואף כי כבוד העונג יו"ט גדול מאוד בכ"ז הוכרחתי לבאר זה כדי שלא יבואו לעשות ספק בכל נקב שבריאה. וכידוע אשר בעתים הללו תופסים כל סברא להקל שמוצאים באיזה ספר מבלי שים לב ליסוד הדבר ותורה אמת כתיב בה

) סימן מא

ע"ד סירכא שבין אונא לאומא למעלה מחציין שראו שנכנס הרוח סמוך לאונא במקצת מן הסירכא ולא בכל הסירכא. והיה נראה כנפח קטן. וכאשר עסק הבודק בבדיקת שאר סירכות נשען בידו על מקום הסירכא הנ"ל. ואח"כ נמצא שנפתחה הסירכא ונקרע מקצת מרחבה מעל האונא והיה שם בצבוץ. וניכר שנעשה זה ע"י מה שנשען בידו שם. וכשקלפו מהאונא את הסירכא נשאר שם קרום תלוי כמו איזה נפח והיה מבצבץ שם. וכשקלפו גם קרום זה נשארה הריאה נקיה רק היה מבצבץ שם. והנה אף שהיתה למעלה מחציה. מ"מ אם היו מודדים לפי אורך האונא בצד השני כדרך הארוכה ועבה שבצד השני ארוכה יותר אז היה למטה מחצי. והנה לכאורה יש להטריף דהא עלתה הסירכא בנפיחה. וגם דהא הסירכא צריכה בדיקה וכיון שנקרעה קודם הבדיקה יש להטריף ואף לפמ"ש הפמ"ג לצדד לתלות בסירכא במשמוש יד הטבח. היינו רק כשעברה הסירכא במיעוך. אבל לא כשנקרעה ועמ"ש בזה בחיבורי ח"ב סי' כ"ד וח"ג סי' מ"ז. ומה שהאונא ארוכה יותר בצד השני נראה שאין לצרף כלל כיון דמ"מ בצד זה הוי למעלה מחצי. דהא עיקר הסברא בחילוק זה הוא לפי שלמטה מחצי מונחים האונות זע"ז ולמעלה מתחילות להתפרד. ואין נסתם הנקב כראוי. וגם אין דרכן להסתרך כ"כ. וא"כ צריך למדוד רק אורך האונא בצד שהסירכא שם. וגם דכיון שבאימא