דברי מלכיאל ד עג

משמע דמצד שאח"מ אין בו חיות משתנה המראה בשהיית איזה זמן. והנראה דלהכי קאמר הש"ס בב"מ דכ"ע ס"ל אין עשויין להשתנות. משום דלא מצי למימר דכ"ע ס"ל עשויין וכמ"ש התוס' בב"ק (דף צ"ט ע"א) ד"ה ואבע"א דהיכי דלא מצי למימר באופן אחר לא שייך מזה ראיה להלכה. וכ"כ האחרונים שלהלכה צריך להחמיר ככל הני לישני דבב"מ ויש לחוש לשומא שנשתנית לאח"מ ע' שו"ת רע"א סי' ק"ז ומה"צ סקצ"ה. והא דלא מייתי הש"ס בב"ב שם הני תנאי דבב"מ (כ"ז). י"ל דשערות משתנות יותר לאח"מ ממה שמשתנה גוף הבשר. ואף למש"ש התוס' שהשינוי הוא שנעשו גומות י"ל דזה נעשה לפי שאח"מ מתכויץ הבשר ונעשה כמו גומות אבל שומא אין משתנית. וביבמות (דף ק"כ) הגירסא דפליגי אי שומא עשויה להשתנות לאח"מ ולא גרס סימנים ע"ש. ועוי"ל דבב"מ שם איתא דכ"ע ס"ל אין שומא עשויה להשתנות לאח"מ. וקשה למה שינה הלשון ממאי דקאמר מעיקרא סימנים עשויין להשתנות. וצ"ל דהיינו משום דבב"ב שם סתים שסימנים עשויין להשתנות לאח"מ. לזה קאמר דרק שומא אין עשויה להשתנות. אבל סימנים שפיר עשויין להשתנות וכמש"ל הסברא בזה. ועוד יש לדון בזה אם החשש הוא רק על המראה שישתנה או שאפשר שישתנה גם גוף הדבר. ומפירש"י ביבמות וב"מ שם מוכח דרק במראה י"ל שישתנה. אכן בח"ס סי' ע"ג צידד שי"ל שנשתנה גוף השומא ע"ש ואכמ"ל בזה. ויש לדון עוד מהא דנדה (דף כ' ע"ב) דמבואר שמראה הדם אפשר שישתנה ע"י ששהה איזה זמן ע"ש ובפוסקים ביו"ד סי' קפ"ח. ועכ"פ בנ"ד שפיר י"ל שנשתנה מראה המים לאח"ש וכמש"ל דמים כאלו מסתבר טפי שישתנו וי"ל דאף ללישנא שאין שומא משתנית לאח"מ מ"מ המים משתנים וכמו גבי שער כמש"ל. ועוי"ל דשמא מחיים לא הגיעו המים עד החריץ רק במשך הג"י נהפך למים עד החריץ. וכעין זה יש לדון גבי ריאה שנשפכה כקיתון אם שהתה הרבה שאפשר נמוחו הסימפונות לאח"ש. וכן בריאה שחסרה מבפנים אם שהתה הרבה יש להסתפק שמא נחסרה אח"ש עד כדי יותר מרביעית. ואכמ"ל בזה דבנ"ד יש להכשיר בלא"ה וכמ"ש דהוי ס"ס

סימן לט

ע"ד ורדא שצמקה רובה והיא גדולה כמעט יותר מהאונא ארוכה ועבה. והרוח נכנס בה. ובכ"ז היא צמוקה. הנה לכאורה הוא טריפה דהא ורדא גדולה כאונא ארו"ע מבואר בש"ך סי' ל"ה ובש"פ דטריפה והוא מהתו' חולין (דף מ"ז) וכן בצמקה רוב אונא כתב התב"ש סי' ל"ו דטריפה. ובנ"ד שהיתה גדולה כהאונא הוי תר"ל וטריפה לכו"ע. דהא טעם דגדולה כהאונא טריפה משום שאינה ורדא רק אונא יתירה. והוי חסר ורדא וכמ"ש הש"ך סי' ל"ה סק"ח. וצמקה כתבו הפוסקים הטעם שאינה מניפה על הלב שזוהי פעולת הריאה. והוי כחסרה האונא. וכ"כ הרמב"ם בה"ש דצמקה הוי כחסר וע' בפמ"ג בפתיחה. וא"כ שני הריעותות הם משם אחד וטריפה אף להמכשירים בצמקה רוב אונא

אכן נראה דהנה כבר בארנו בע"ה בחיבורי ח"א סי' מ"ה שיש לצדד להכשיר בהפ"מ בורדא גדולה. ובמקום שיש עוד סברא להקל יש להכשיר בפשיטות וא"כ הכא ג"כ י"ל שמה שנתגדלה נעשה ע"י הצימוק כי ע"י צימוק נתמלאה הורדא מוגלא. והמוגלא דוחקת את הקרומים ומתרחבת הריאה וכמו בכל בועא וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ל"א מהרדב"ז ח"ג סי' תע"ז שמוגלא מרחבת את הקרומים ואם תתרפא הריאה תשוב הורדא למדתה כראוי כי הקרומים יתכווצו ויהיו כבראשונה באשר כי לא נתגדל גוף הבשר שבורדא. רק שנתמלאה מוגלא וכשתכלה המוגלא והלקותא. תשוב לקדמותה. ועוד דכיון שאפשר שנעשה מחמת חולי. א"כ אין כאן הוכחה שחסרה הורדא. דהא חזינן שהוא במקום הורדא. ונימא שנתגדלה מחמת חולי ומנ"ל להחזיק ריעותא ולומר שחסרה הורדא. ורק כשאין שום סיבה לתלות גדלותה. יש מטריפים משום דהא חזינן שאין לה תואר ורד. רק תואר אונא. ונראה שזהו טעם המכשירים כשחסר מקצת ורדא. ומקצת זה דבוק באומא או באונא. והובא בסי' ל"ה ס"ג ע"ש שנתחבטו בזה האחרונים. והסברא דהא כל עיקר טעם המטריפים כשאין לה תואר ורד לפי שזה מוכיח שאינו ורדא רק יתרת בעלמא והו"ל חסר ורדא. והיינו לפי שצורת הורדא ידועה במקומה ותוארה. אכן כשרואים שיש הרבה בהמות שצורת ורדא שלהם הוא באופן זה שמקצת ממנה דבוק באומא או באונא. א"כ תו לא מיקרי נשתנה צורת הורדא כיון שזהו צורתה. וכל עיקר דין ורדא תלוי בסברא דכל חיוי ברייתא הכי אית להו כדאיתא בחולין (דף מ"ז). וא"כ צריך לראות איך מצוי תוארה בבהמות המצויות אצלינו ושינוי תואר הורדא אינה טריפה עצמיית רק בשביל דהוי כחסר הורד. וממילא דה"ה בורדא גדולה כנ"ל. ועוד נראה דאף לשיטת המפרשים דחליף היינו בגידול האונות. מ"מ אם אונא נראית גדולה מהאומא בשביל שיש עליה בועא גדולה עם מוגלא. ודאי דכ"ע מודו שכשירה דהא אינה גדולה בטבעה ורק נתנפחה ע"י החולי ומוגלא. וממילא דה"ה בנ"ד דאף שצמקה ואינה מתנפחת מ"מ י"ל שהמוגלא והלקותא דחקו את הקרומים והרחיבום עד שנתגדלה יותר מטבעה. ולזה אין להטריף בנ"ד בשביל גדלות הורדא

ומה שצמקה רובא. הנה כבר כתב הפרמ"ג במשבצות סק"כ להכשיר בנשאר כטרפא דאסא בריא. ובנ"ד הורדא בריאה יותר מכט"ד. ועוד דהא הרוח נכנס בה ולא הוי צמקה גמורה וכבר בארנו בחיבורי ח"ב סי' ט"ז שיש להקל בכגון זה. ועוד יש לדון בנ"ד דכיון שהורדא בטבעה היא קטנה וכפי שצריכה להיות בטבעה הרוב ממנה בריא כראוי ורק עתה שנתרחבה ע"י המוגלא נראה שהרוב ממנה צמוק. ובזה אין לחוש. דהא טעם שמטריפין צימוק הוא מפני שאינה מניפה על הלב. וכיון שיש כאן רוב ורדא בריאה שמניפה על הלב כהוגן כפי שהיתה בבריאותה ורק המיעוט נתרחב ע"י המוגלא ונעשה רוב. אין לחוש לזה. ואף שבארנו בחיבורי שם שהכל נידון כפי שהוא לפנינו. מ"מ הכא זיל בתר טעמא וכנ"ל. ובלא"ה הרבה פוסקים מקילים בצמקה אונא. ולזה אין להחמיר בנ"ד בשביל הצימוק

ומצד תר"ל אין להחמיר דהא צימוק מקצת כתבו האחרונים דהוי רק ריעותא כל דהו. ומה שגדולה יותר מדאי לא הוי ריעותא גדולה כיון שיש הרבה שיטות שכשירה לגמרי. וגם דהא הריעותות מורים על חסרון כמש"ל. והרי יש הרבה פוסקים דס"ל דחסרה ורדא כשירה. ואף שאנו נוהגים להטריף בזה. מ"מ מידי ספק לא נפקא. ואף שיש מחמירים בספק תר"ל. מ"מ היינו רק אם הספק הוא בהריעותות. וסברתו נראה דאף שספק הוא אם יש כאן עוד ריעותא. מ"מ זה בעצמו הוא ריעותא והוי תר"ל אבל כשהספק בגוף הדבר אם יש כאן ריעותא והוכחה להטריף. בזה כ"ע מודו דכשירה. וכמו בנ"ד שהספק הוא אם חסרה ורדא טריפה. ועוד דלפמ"ש הב"א בתשובה חי"ד סי' כ"ג ועוד אחרונים דכל תר"ל הוי רק ספק טריפה. א"כ הוי בנ"ד ס"ס. וגם דהעיקר לדינא דספק תר"ל כשירה כמ"ש הפרמ"ג בסי' ל"ה בש"ד סק"ה ושאר אחרונים. ועוד נראה דסברת תר"ל הוי כעין ס"ס להחמיר כיון שיש שני דברים שיש מקום להחמיר בזה. והוי כמו רוב להחמיר. וא"כ בנ"ד איכא ס"ס להקל דשמא חסרה הורדא כשירה. ואף אי נימא דטריפה שמא בנ"ד לא חסרה כלל ואקצר בזה דבנ"ד נראה ברור שיש להקל: