דברי מלכיאל ד עב

הפוסקים דכשירה וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ח וכמו הא דסירכא כפולה ע' סי' ל"ט סס"ד ובש"ך ואחרונים שם. והנראה בזה דהנה בכל סירכא יש ספק שמא באה מחמת ליחות וככל קרום נוסף או קרום דריינוס. או שהיא באה מחמת נקב מגוף הריאה. ובכ"ז לא מכשרינין מצד חזקת היתר. משום שיש לפנינו ריעותא מחיים והוחל דבר המטריף. וגם דלא שכיח שליחות בעלמא ידבק שלא כסדרן. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ'. ולזה ג"כ לא מכשרינין משום ספק שמא הוי רק סירכא מינה ובה. דזה הוי ספק אחד דשמא הוי זה רק ליחות בעלמא דהא טעם דמכשרינין במינה ובה וסירכא תלויה הוא ג"כ משום דהוי רק ליחות בעלמא. ע' סי' ל"ט ס"ח ט וב"י ואחרונים שם. ומשום ספק זה לחוד אין מכשירין משום שיש ריעותא לפנינו כנ"ל. ויש להאריך בזה מהא דסירכא כפילה ובדיני ס"ס וההכרח לקצר. עכ"פ שמענו דבהא דנ"ד אין מקום לדון שהיתה כאן סירכא מינה ובה ונדבקה למקום אחר

אכן בסירכא שלצד השומן או הדופן דבוקה ברוחב ולצד הריאה מדובק רק בחוטים נפרדים ויש הפסק בין חוט לחוט וכידוע שמצוי בכה"ג. נראה שאם חוט אחד נמשך ממקומו לצד אחר. ובמרחק רוחב קש מבצבץ. אין לחוש אף אי הוי זה תחת מקום הסירכא שסרוך למעלה לשומן וכדומה. כיון דחזינן להדיא שמהריאה אינם רק חוטים. ולמעלה נעשה מזה סירכא אחת. ועוד שיש לדון שהחוטים הם סירכות תלויות או עכ"פ סירכא ממקום למקום. ורק מלמעלה נדבק לשומן או לדופן וכמו סירכא כפולה. כיון שאין ניכר למעלה ראשי החוטים הדבוקים בריאה ודמי להא דהרמב"ן שהזכרנו בסירכות משתי אונות לדופן דחיישינן דהוי סירכא מאונא לאונא. ונהי שאין להכשיר בשביל זה וכמש"ל דהא מ"מ יש ריעותא לפנינו אבל מ"מ יש לצרף זה במקום שיש עוד איזה צירוף להקל וכן בסירכא לדופן שכשירה מדינא ובפרט לפמ"ש בחיבורי ח"א סי' נ' דאף בסירכא לשומן יש צד גדול להקל יעו"ש. וכ"ז תלוי לפי ראות עיני בקיאים אם יש מקום לצדד כן ומטרדותי ההכרח לקצר

והנה בא לפני שהיתה סירכא רחבה לשומן הלב ועברה בקליפה קלה ואח"כ נמצא שורש דבוק וכשהסירוהו נעשה נקב. ורצה הבודק לצדד שזה נשאר קצת קרום על הריאה כי הלא הסירכא עברה כולה בקליפה כקרום אחד. ולדעתי ז"א דהאיך אפשר שתחת הקרום יהי' עוד מעט קרום והקרום יהא תלוי באורך יותר מאצבע. ואם הוא קרום נוסף. הו"ל להיות דבוק להריאה. ולא להיות תלוי. ומוכח שזה נשאר שורש מהסירכא. ובשעת הקליפה לא הרגיש שזה נשאר. וזהו עיקר הסירכא דהא חזינן שכולה עברה בנקל. ושורש זה נשרש בגוף הריאה

סימן לז כבוד הגאבד"ק טיראספאל מוהרי"א נ"י

, ע"ד סירכא מריאה לשומן הלב שעברה ע"י מיעוך הנהוג ונמצא במקום הסירכא נקב. ויש מקום לתלות שנעשה הנקב בצפרני הבודק. וחפץ לדעת דעתי בזה הנה כבר ראה מעכ"ת מ"ש בחיבורי ח"ב סי' כ"ד שאין לתלות בזה. ומ"ש לצדד דסירכא לשומן קולא. כבר כתבתי כן בחיבורי ח"א סי' נ' די"ל שזה לא מיקרי הוחל דבר המטריף. ובמקום שיש עוד צד להקל יש להקל בנאבדה וכדומה אכן בנ"ד אין נראה להקל כי רבו הבודקים שאינם אומנים למעך סירכא ויתלו תמיד בצפרניהם. ונפל פותא בבירא שיכשירו כל הסירכות וכמ"ש בחיבורי ח"ב שם. רק אם הרגיש הבודק שאחז גוף הריאה בצפרניו וקרוב שעי"ז נעשה הנקב. והמורה יודע שהבודק הוא ירא שמים ויש להעמיד על דבריו ושלא יעשה עוד כאלה במתכוין יש מקום להכשיר בשעה"ד והפ"מ. אם הסירכא עברה בנקל. ומוכח שהיתה רק כעין קרום דריינוס כמ"ש האחרונים. ואם לא עברה בנקל אין להקל. דאף אם נעשה הנקב ע"י הצפורן. מ"מ אין ידוע אם היתה הסירכא עוברת ממקום זה כראוי. וספק עברה קיי"ל דטריפה. ובהפ"מ יש לדון להקל אם ברי לו שנעשה בצפרניו. כיון שרוב הסירכא עברה כהוגן. מטעמים שונים

סימן לח

וע"ד שמצאו אחר ג' ימים בכוליא מים מראה געהל והגיעו המים לחריץ ויש לדון שנשתנה מראה המים במשך ג"י שהיו בתוך הכוליא אחר שחיטה. הנה האחרונים בסי' מ"ד הביאו להכשיר מראה געהל. והש"ך סקי"ח הביא דעת הרמ"א בתו"ח דכוליא שיש בה מראה געהל כשירה ומראה בלאה טריפה. והמהרש"ל וב"ח ס"ל דגעהל טריפה וככרתי כשירה וכ"כ הט"ז שם דדינו כריאה דרק ככרתי כשר. ונראה דפליגי ג"כ במים שבכוליא. דעכצ"ל דלהכי מים זכים בכוליא כשירה משום דהוי כגוף הכוליא והדרא בריא וא"כ לא עדיפי המים מגוף בשר הכוליא. ולמ"ד דמראה געהל בבשר הכוליא טריפה ה"ה במים שבתוך הכוליא

והנה כבודו העיר דהוי ס"ס שמא הלכה כהסוברים דמראה געהל כשר. ואף לה מטריפים שמא נשתנה מראה המים במשך ג"י ששהו בכוליא ויפה כתב. וכה"ג כתב התשב"ץ ח"ג סי' ל"ב גבי ריאה ששהתה הרבה אחר שחיטה ומצאו בה מראה פסולה דהוי ספק שמא נשתנה המראה אחר שחיטה והורה כן להלכה ע"ש. וכ"כ הבא"פ סי' ל"ח בפ"ת סמ"ב ובר"א סקס"ד שאם שהתה הריאה הרבה אח"ש י"ל שנשתנה המראה לאח"ש וכ"כ התב"ש סי' ל"ו סי"ב דבשהות הרבה משתנה מראה הריאה. וא"כ גם בנ"ד י"ל שאפשר שנשתנה מראה המים במשך ג"י ובנ"ד יותר מסתבר לפמ"ש קצת אחרונים שגעהל נוטה לאדמומית י"ל שבשר הכוליא שהוא אדום גרם לשנות מראה המים לגעהל. אך ז"א דהא כתבו הט"ז והש"ך בסי' מ"ד שגעהל אינו נוטה לאדום. והסוברים שנוטה לאדום מכשירים במראה געהל ע"ש ובטבע נראה שמים יותר קרוב שישתנה מראיתם במשך זמן מבשר. כי המים הללו נעשו מבשר הכליות. ובחיי הבהמה י"ל שיש בהם חיות כמו בגוף הכוליא. אבל לאח"ש כשישהו זמן גדול בהכרח ישתנה מראיתם או יתעכרו ויסרחו. ובנדה (דף ס"ג) איתא שמ"ר מחמיצים בג"י וע"ש בתו' וע' ב"ב (דף צ"ו) לענין יין שהתחיל להחמיץ. ומראה געהל הוא מורה קצת על רקבון בלי חיות

ולכאורה קשה דביבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) איתא אין מעידין על השומא ואלעזר בן מהבאי אומר מעידין. ובעי למימר דפליגי אי סימנים דאורייתא. ודחי דפליגי אי שומא מצויה בבן גילו. ואבע"א דכ"ע אין מצוין בבן גילו ופליגי אי סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה, ופירש"י אם היתה שחורה נעשית לבינה או להיפוך. ואבע"א דכ"ע אין עשויין להשתנות וסימנים דרבנן ופליגי אי שומא הוי סימן מובהק והנה לדינא קיי"ל דסימנים דרבנן או דהוי ספיקא דדינא ע' באחרונים באה"ע סי' י"ז סכ"ד וסי' קל"ב ס"ד. ועכ"פ הא מסיק דכ"ע ס"ל שאין עשויין להשתנות לאח"מ. וא"כ גם בנ"ד לא נימא שנשתנה המראה אחר שחיטה. אכן בב"ב (דף קנ"ד) קאמר הש"ס בפשיטות דסימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה. וע"ש בתו' שמשתנה מלבן לשחור או שנעשה בבשרו גומות. ושם משמע דאיירי בלא שהה כלל. וע"ש בחי' הרמ"ה ובשטמ"ק שבסוף המאירי לשבת. וצ"ל דמ"מ שהה איזה זמן. דאם הכוונה שנשתנה תיכף בשעת מיתה. הול"ל שהמיתה משנה את הסימנים. ומדקאמר עשויין להשתנות לאחר מיתה