דברי מלכיאל ד עא

שאפשר שתתפצל שם. ויש שם קרום מסביב שאף כשמתפצל לא יבצבץ וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ד. והנה הטעם שנעשית סירכא רחבה אף שהחשש הוא רק שהריאה ניקבה במקום אחד. כבר כתב הלב"ש בשו"ת שם שכל שיוצאת ליחה ממקום הנקב מתעבה הסירכא ומתרחבת. ולזה אין שייך לילך בסירכא בתר רובה כשרואין שברוב הסירכא לא נמצא נקב. והנה לפז"ק כי היה צריך הנקב להמצא תמיד באמצע הסירכא. דמהיכי תיתי לומר שהליחה תתפשט לצד אחד יותר מלשני. ולזה נראה שהליחה יוצאה מבפנים מסביבות מקום הנקב. ואם יש בצד אחד איזה סיבה שאין יוצא משם כ"כ ליחה כגון שיש שם טינרי או צימוק או שהנקב קרוב לקצה האונא או למקום שאפשר להתפצל שיש שם קרום חוצץ מבפנים בין חלקי הריאה וכמש"ל. ולזה הליחה מתרבה מצד אחד ולא מצד השני והסירכא מרתחבת מהצד שיוצא הרבה ליחה. ולזה נמצא לפעמים שהסירכא מבצבצת רק בקצה אחד ולא באמצעה. ואף שאפשר שהליחה תתפשט גם על מקום הטינרי או הראוי להתפצל. מ"מ ע"פ רוב מתפשטת רק על מקום שהליחה יוצאת משם בריבוי. ולפ"ז י"ל שאם הסירכא מתפשטת על מקום שאפשר להתפצל שם וזה ניכר לבקיאים ע"י חריץ שמצוי במקומות כאלה. אזי אם איזה שורש מהסירכא נמשך ע"פ שטח מקום הסירכא ועובר ע"פ מקום שאפשר להתפצל שם אין לחוש לזה כי בודאי אין הסירכא באה משם לכאן כיון שבפנים יש קרום מפסיק וכנ"ל. ומה שהסירכא רחבה י"ל שהם שתי סירכות שנדבקו יחד. או שבצד אחד היתה רק ליחה וקרום בעלמא ובצד השני סירכא מגוף הריאה. ונדבקו יחד. וכ"ז רק אם יודע שבדק שם בפושרין והיתה נפוחה כראוי. באשר הרבה בודקים סומכים שינפחו כראוי אחר שיסירו כל הסירכא. ובאמת בכה"ג אם ברור לו שעברה הסירכא כראוי ונשאר המקום שלם ויפה ובלי שום שורש מהסירכא. אזי במקום שיש עוד צד להקל יש לדון להקל עפמ"ש הב"ח ועוד אחרונים להקל כשנאבדה בלי בדיקת פושרין כיון שאנו דנין דהוי כסירכא בפ"ע. והבצבוץ יתלו בחוזק הקליפה שקלף השורש

והנה הב"י בסי' ל"ט הביא בשם הרמב"ן שאם נסרכו שתי אונות לדופן ולמעלה הן דבוקות ואין ניכר שם ראשי הסירכות טריפה. דאמרינן שהאונות נסרכו זו לזו והוי שלא כסדרן. ואח"כ נדבקה באמצעה לדופן. וכשתתפרק הסירכא מהאונא תתפרק גם מהדופן ואינה סתימה. והובא בשמ"ח סעיף ס"ב. וקשה דא"כ בכל סירכא נימא שהיא ממקום למקום ואח"כ נסרכה למקום אחר וכעין מ"ש הב"י סי' ל"ט לענין סירכא כפולה וע' חיבורי ח"א סי' נ"ד. אך הנה הלבש"ר הקשה שם בסק"כ דהא השמ"ח הביא בסס"ח שאם האונא והאימא סרוכים לדופן אזלינן בתר רובה ולמה לא ניחוש שמא נסרכה האונא להאומא וכשתתפרק תתפרק גם מהדופן ובפשוטות נראה דשם איירי שהסירכא נמשכת על פני האומא והאונא ובכל המקום הזה דבוקה לדופן ומוכח דהויא חדא סירכא לדופן. ואין לנו לחוש שהוא מאומא לאונא. אבל הרמב"ן איירי שם שראש אחד דבוק באונא אחת וראש אחד דבוק בהשנית ולמעלה דבוקים שניהם בדופן ואין ניכר שם ראשי הסירכות. ובכה"ג ניכר דלא הויא חדא סירכא לדופן. וכיון שלמעלה אין ניכר ראשי הסירכות. חיישינן שנסרכה אונא לאונא ואולי זהו כוונת הלבש"ר שם בתירוצו. אך בסק"א שם משמע דלא ס"ל סברא זו. שוב ראיתי שכ"כ המהרי"ט חי"ד סי' י"ב דאיירי שניכר שהיא סירכא אחת לדופן. ולפ"ז מיושב גם קושייתינו. דכיון שניכר שהיא סירכא שלא כסדרן. לא תלינן שהיא סירכא ממקום למקום ואח"כ נסרכה לכאן. ובאמת הרגיש בזה הבעל העיטור בהלכות טריפות אות טרפשא שהקשה דתיפוק ליה דהוי סירכא מאומא לאונא וכתב שם אח"כ שהכשיר באומא לאונא שנסרכו בלא פילוש וכן בנסרך לחזה ולדופן דאזלינן בתר רובא דכיון דאיכא למיתלא הריעותא בדופן לא תלינן הריעותא בריאה דקיי"ל בחזקת היתר עומדת. והנה לכאורה דבריו תמוהים דהא מקודם כתב שם דאמרינן שהסירכא באה מחמת נקב ותלינן שהנקב הוא במקום שרוב הסירכא עומדת ואם הרוב באונא אזי הדופן סותם הנקב. וא"כ אין הסברא מצד שתולים הריעותא בדופן ונראה כוונתו לפמש"ש מקודם וכן באות אונא דסירכא מאונא לאומא אין בה חשש נקב משום דהיינו ריביתא ורק אם יש בה פילוש חיישינן שמא תתפרק. ולזה כתב הכא דבלא פילוש מותר משום דהיינו ריביתא. רק שיש לחוש שמא הסירכא נעשתה לדופן מחמת נקב שבאומא. ושם אין הדופן סותם. ולהכי קאמר דתלינן בהיתרא שהסירכא באה לאונא מאומא בשביל דהיינו ריביתא. ומה שנסרכה לדופן הוא מחמת ריעותא שבדופן. אבל בכל סירכא מאומא לדופן לא שייך זה דכבר כתבו הפוסקים שסירכות מצויות יותר בריאה. ולזה יש לתלות יותר שבא מן הריאה ולא ממקום אחר, ולהכי קיי"ל דכל סירכא לשומן הלב ושאר מקומות מיקרי שלא כסדרו. ובפרט לשיטת הפוסקים שהטעם הוא משום שסופה להתפרק. אבל כשסירכא מאומא ומאונא ובלא פילוש דהיינו ריביתא. הרי מצוי שתהא שם סירכא ואינה ריעותא כלל רק כשנסרכה לדופן תלינן שזה בא מהדופן ולא מהריאה. והא שמצריך שיהא רוב הסירכא לאונא י"ל משום חשש שמא תתפרק. וגם די"ל דהוי ס"ס לאיסורא. דשמא הסירכא באה מחמת נקב שבאומא ואין הדופן סותם. ואף אי נימא שאין נקב באומא. שמא באה מחמת נקב שבאונא והסירכא הוא מאונא לאומא שאינו סותם רק אח"כ נסרכה לדופן וכמש"ש הבעה"ע. כי הבעה"ע סובר דסירכא במקום ריביתא דכשירה היינו משום דלא חיישינן לנקב. אבל אם יש נקב אינו סותם ע"ש וכידוע שיטה זו בפוסקים. ולזה מצריך שתהא רוב הסירכא לאונא דבזה תלינן שעיקר הסירכא במקום הרוב ואין לעשות ספק כלל שמא עיקרה באה מהאומא. וא"כ הוי רק ספק שמא באה הסירכא מחמת נקב שבאונא ובאה מאונא לאומא ואח"כ נסרכה לדופן. ובזה אין הדופן סותם. ולהכי קאמר דתלינן בהיתרא. ועדיין דחוק הלשון שתלינן הריעותא בדופן. וכן מ"ש דבסרוך לחזה ולדופן שתלינן הריעותא בדופן אם רובה בדופן שבחזקת היתר עומדת. קשה דהכא אין הסברא מצד הריעותא בדופן רק מצד שהדופן סותם הנקב. ועוד דכיון דקאמר דתלינן בהיתר משום חזקת היתר. א"כ א"צ רוב רק בשניהם שוים סגי. וצ"ל דאחר שהקשה שם. דלא מסתבר לתלות הנקב במקום רוב הסירכא. חוזר בו מסברא זו. וס"ל שתולין הריעותא בדופן. רק דהא קיי"ל שבריאה מצוי יותר סירכות ולזה כשרוב הסירכא מהאונא הרי ג"כ מצוי יותר שעיקר הסירכא הוא ברוב. ונהי שאין לדון בזה ממש דין רוב ומיעוט כמ"ש הבעה"ע שם. אבל עכ"פ הוי ספק השקול בצירוף סברא דריעותא דדופן ותלינן בהיתרא. וכן בחזה ודופן אפשר שהסירכא באה מריעותא דדופן. ואף אם באה מהריאה שמא באה מהמקום שכנגד הדופן שהדופן סותמתה. ומש"ש דשדינן לה בתר רובא נראה הכוונה שאם רובה נגד החזה לא הוי ספק גמור משום דטפי מסתבר שהסירכא באה ממקום שרובה שם. והוי כמו כל סירכות לחזה ולשומן הלב דמטרפינן אבל כשהם שוים י"ל דכשירה כנ"ל. ולא הזכיר זה באשר כי אינו מצוי שיהי' שוה לשניהם. וכ"נ הלשון שמקודם כתב שהסירכא רובה באונא. והכא לא כתב שרובה לדופן. רק סתם דשדינן בתר רובא. וההכרח לקצר

עכ"פ שמענו מדברי הבעה"ע דאף כשהסירכא נראית אחת מ"מ חיישינן שמא באה מאומא לאונא. וא"כ יש לדון כן בכל הסירכות שמא הוא רק ממקום למקום ואח"כ נסרכה למקום אחר. ואף לשיטת הפוסקים שטעם טריפות סירכא הוא משום שסופה להתפרק. י"ל דהיינו רק כשעיקר הסירכא באה מהריאה. אבל כשהסירכא באה רק מצד שנדבק השומן או האונא ע"י סירכא לסירכא מינה ובה שבמקום אחר אין סופה להתפרק. הדיבוק הזה הוא חלוש כיון שנדבק רק לליחות בעלמא. וכמו בסירכא לקרום נוסף או בשר בלוי שהסכימו