דברי מלכיאל ד סט

הוי רוב לאיסור. שמא יצא כבר כל ולד של שליא זו ואף אם לא יצא שמא יצא כעת רובו בתוך מקצת שליא זו והיינו דפריך הש"ס מכדי אין שליא בלא ולד והוא מהמשנה דנדה (דף כ"ו) (והמציינים לא ציינו כראוי) ועלה פירש"י (בדף י"ח) שם שרובם אינם בלא ולד. ולזה פירש"י בחולין שם דשמא יצא הולד. והיינו כמש"ל. ומיושב בזה הכל בע"ה דאין זה שייך להא דס' דאו' לחומרא. דהכא פריך מכח רוב וכמש"ל. ולפ"ז נראה דגם הרמב"ם מפרש דקושיית הש"ס בחולין קאי אסיפא כפירש"י ולא ארישא. כמש"ל וכ"נ עיקר. ויש להאריך בזה ולבאר בזה סוגיא דב"ק (דף י"א) ותו' שם אבל אין לי פנאי כעת

עכ"פ שמענו דמ"ש הרמב"ם שהשליא אסורה במה שיצאה לחוץ הוא רק מצד שבא מכח העובר ואינה מגוף הבהמה. אבל אברי הבהמה אין שייך בהם דין יציאת חוץ. רק אם נחתך בשר מהבהמה מקרי זה בשר בשדה לר' יוחנן וכמש"ל ולזה ביצאו מעיה והוחזרו ודאי שמותרים שאין בהם דין בשר בשדה. וכן יש להוכיח מדקאמר הש"ס ר"פ המקשה דילפינן מקרא דבשר בשדה לאסור אבר של עובר שיצא לחוץ. ולא קאמר בפשוטו שיצא מקצת מאברים הפנימים לחוץ. ועכצ"ל כמש"ל דזה לא מקרי חוץ למחיצה. וא"ל דרבותא קמ"ל דלא נימא דכיון שרוב העובר בפנים שדינן המיעוט שיצא בתר רובו שבפנים וכעין הא דאיתא (בדף ע' ע"א) שם ביצא רובו במיעוט אבר ע"ש. דא"כ תיקשי מנ"ל באמת למילף זה מקרא כיון דאפשר לאוקמא קרא לאברים הפנימים. ועכצ"ל כמש"ל דלענין זה לא מיקרי הבהמה מחיצה וכ"נ (בדף ס"ט ע"א) דמחיצה מקרי מה שגורם איסור כשיצא לחוץ ע"ש

סימן לה

ע"ד שהוסיפו בעיר אחת על שכר השחיטה שיהיה זה לשכירות הרב והשו"ב חתם כתב בח"ח ובשד"א בלשון זה הנני מקבל עלי בח"ח ובשד"א שמכל גסה שאשחט פה או בהסביבות השייכים לפה הנני מחוייב לתת להרב דפה וכו' וחלילה לי להעלים ממנו אפילו פרוטה אחת וכו'. ועתה שוחט השו"ב בעירו עבור עיירות וכפרים אחרים שאין שייכים לשם ואיני נותן להרב מזה באשר טוען כי א"צ לתת רק מהשייכים לעירו. והרב טוען דכיון שמפורש בכתב מכל מה שישחוט פה. א"כ תלוי הדבר במקום השחיטה. ולא עבור מי הוא שוחט. ורק כשישחט במק"א פטור מלתת להרב. והאריך כת"ר בזה משום ספק ח' אי הוי לחומרא וחפץ לדעת דעתי בזה

לדעתי אין לדון בזה מצד לשון הכתב רק לפי הענין כדאיתא בנדרים (דף נ"ה ע"ב) שאם היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי. מותר ללבוש ואסור לטעון ואם היה לבוש ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון. וכן (בדף ס"ג) שם גבי בת אחותו וגבי טפת צונן וכן קיי"ל ביו"ד סי' רי"ח. ולזה בנ"ד תלוי אם עשו ההוספה גם על מה שנשחט מעיירות אחרות. א"כ ג"ז נכלל בהאו"ש שקיבל עליו. ואם לא עשו ההוספה עליהם. ודאי שאין זה נכלל בזה. ואף דקיי"ל בסי' רי"ח ס"א שבנודר לחבירו בעינן אומדנא דמוכח. הנה אין לנו אומדנא דמוכח גדול מזה דודאי לא נתחייב השו"ב לתת להרב משלו רק שיתן לו את ההוספה שעשו. ואף שכתב הט"ז שם סק"ג והמהרי"ט סי' ז' שאין לילך בתר כוונתו היכא שהוא לגמרי נגד לשון הנודר וכן הוכחתי בע"ה באורך בחיבורי ח"ב סי' ס"ח. נראה דהכא אינו לגמרי נגד לשונו. כי אפשר לפרש לשונו שכל מה שישחוט פה. היינו מה ששייך להאנשים דפה. וכמ"ש המהרי"ט שם ובחיבורי שם שכל שאפשר להכניס בלשונו. שפיר אזלינן בתר כוונתו וגם אם אין לפרש באופן זה י"ל דהוי נדר בטעות וכהא דנדרים (דף כ"ה ע"ב) במדיר אנשים ונמצא אביו בתוכם וכן בנמצאו שבתות ויו"ט דבטל הנדר. וכתב הר"ן שם שאף שהדירם סתם מ"מ אמרינן דודאי לא היה מדיר את אביו. וכן קיי"ל בסי' רל"ב ס"ז. ומכ"ש בנ"ד דודאי לא נתרצה השו"ב לתת משלו. רק שנתן הכתב שלא יעלים מהרב את ההוספה שעשו עבורו. וכן מוכח לשון סוף הכתב שחלילה לו להעלים מהרב אף פ"א ואי נימא שקיבל עליו לתת משלו. אין שייך בזה העלמה. דהעלמה מיקרי רק משל חבירו. וכמו גבי אבידה דכתיב לא תתעלם. וכ"ה בלשון בנ"א קורים לגניבה בחשבון בלשון העלמה

ורק יש לספק אם נעשתה ההוספה גם על של עיירות אחרות או לא. ולכאורה י"ל שאין שייכות ההוספה עליהם כיון שאינם מחוייבים בשכירות הרב שבעיר זו. וגם דבידם לשחוט בכ"מ שירצו. משא"כ בני העיר שמחוייבים לשחוט אצל השו"ב שקבלו עליהם וכמ"ש בחיבורי ח"ב סי' ב' ג' ובח"ג סי' ל"ה אף שי"ל שנתחייבו רק לשחוט אצל השו"ב מה שישחטו בעירם ואכמ"ל בזה] ויש מקום לומר שעשו ההוספה גם על עיירות אחרות הבאים לשחוט בעירם. כי אולי ידוע שטוב יותר לפניהם לשחוט בעירם וכידוע שיש מקומות כאלה ולא אאריך בזה כי צריך לדעת תוכן הדבר וטענת האנשים הנוגעים לזה

ובגוף כתב זה יש לדון במ"ש בו שמקבל עליו באו"ש שמכל גסה שישחוט וכו' הנני מחוייב לתת וכו'. משמעות הלשון שאינו נשבע על להבא. רק הוא נשבע לשעבר שהוא מחוייב מכבר לתת להרב. והוי זה רק כאודיתא בשבועה ואין כאן שבועה על להבא ואין לנו לדון בזה מצד שבועה רק מצד חיוב ממין. ואף כי לשון הנני יש לפרש גם על להבא כדאשכחן בכמה פסוקים. מ"מ לשון מחוייב משמע לשעבר. וגם בלשון הנני יש לדון אי שייך על זה לשון שבועה. ועכ"פ בזה נראה דהוי רק כהודאה כנ"ל וזה נ"מ רבתא לדינא ואקצר

סימן לו

ע"ד שהיה על חוד האונא לאורכה קרום בולט בערך כרוחב קש. ומאמצע חוד האונא יצאה סירכא לשומן הלב. וכשהסירו הסירכא לא היה אפשר לברר אם הוסרה הסירכא מעיקרה. באשר נשאר קצת מהקרום שהיה דבוק לשם על פני אורך חוד האונא. ולהסיר גם את הקרום הזה היה קשה כי בחוד האונא היה כעין נתרוקן מבשר הריאה. וקשה להבחין איזה קרום הנוסף ואיזה קרום הריאה

נראה פשוט שא"צ לקלוף מהסירכא רק כפי ראות עין הבודק שישאר שוה לבליטת הקרום בכל אורך האונא דהנה כבר בארתי בחיבורי ח"ב סי' כ"ח בסירכא היוצאה מקרום שפרוס על איזה מקום בריאה יש להקל לפי שאינה יוצאה מגוף הריאה וכמ"ש התב"ש סי' ל"ה סמ"ב לענין סירכא מקרום דריינוס והב"א בסי' ל"ט סנ"ו בסירכא מבשר בלוי. וה"ה בנ"ד שיש קרום פרוס על כל החוד. הרי אין הסירכא מגוף הריאה. רק מקרום הנוסף. וא"ל שהסירכא באה מגוף הריאה והקרום שעל כל החוד הוא התפשטות הסירכא. ז"א דלמה לנו להחזיק ריעותא. דהא עיקר הטעם שאנו מחמירים בסרכא כתב הרשב"א בחי' משום שהרי הוחל דבר המטריף לפנינו והובא בחיבורי ח"א סי' נ'. אבל הכא שאפשר שהסרכא אינה מהריאה. אפשר שאין כאן דבר המטריף. ואמרינן ספיקא לקולא דאוקמא בחזקת כשרות. ובפרט לפמש"ש בחיבורי דסירכות לשומן שכיחי טפי שאינם סירכות גמורות ע"ש ועוד נראה דבנ"ד מוכח שאין התפשטות הסירכא כי דרך הסירכא להתפשט במקצת לצידי הסירכא ומקמא ומגבה. אבל לא על פני כל אורך חוד האונא בצמצום. ובפרט כי בנ"ד היה ניכר הקרום שעל החוד כמו שפה שוה ע"פ אורך החוד. ומוכח שלא נעשה ע"י הסירכא. וכן הוכחתי בחיבורי שם מדברי התב"ש ע"ש. ועכ"פ יש כאן כמה ספיקות דאפשר באה הסירכא מהשומן כמ"ש השאילת יעבץ סי' קמ"ו. ואף אם באה מצד הריאה אפשר