דברי מלכיאל ד סח

וכ"ה לשון רש"י בחולין (דף ס"ח ע"א). שנלמד שהרחם הוי מחיצה להתירו. ובחולין (דף ק"ב) דיליף בשר מן החי מקרא דבשר בשדה ופירש"י ותו' שם משום שפירש ממקומו. הכוונה ג"כ דגוף הבהמה הוי כמחיצה שע"י שחיטתו הותרה כל הבהמה ואם נחתך ממנה אבר לא הותר בשחיטתה וכדתנן ר"פ בהמה המקשה שאם חתך מהטחול והכליות אסור לאכלו אף לאחר שחיטה. כי מה שעדיין מונח בתוך הבהמה לאו כלום הוא כיון שפירש מגוף הבהמה. ודממעט לה שם (בדף ס"ט) מקרא דאותה שלימה ולא חסירה. הכוונה דכיון דכתיב תאכלו אותה. א"כ לא הותר לאכול רק מה שיש לו עדיין חיבור בחיות הבהמה דהוי בכלל לשון אותה. ולא מה שכבר נחתך ופירש ממנה. ור"ל דפליג בחולין (דף ק"ג) ולא דריש מבשר בשדה בשר מן החי היינו משום דס"ל דלא ילפינן מינה רק דבר שיש לו מחיצה ממש אבל גוף הבהמה אינו בגדר מחיצה דהא אף אם נשאר האבר הנחתך בפנים הבהמה אסור ג"כ כנ"ל. ועכ"פ מה שאברים הפנימים מונחים בתוך הבהמה לא מיקרי זה מחיצה. דהא אינו מחיצה להתיר. ואטו נימא שהלשון יהא אסור לפי שהוציאתו הבהמה בחייה חוץ לפה. והש"ס בערכין (דף ט"ו) ובמד"ר פ' מצורע קרי להפה שתי מחיצות בעד הלשון. של בשר ושל עצם ע"ש. וע' קדושין (דף כ"ה) דלעינן טבילה הוי כטמון. ועכצ"ל כמש"ל דזה לא מיקרי מחיצה כיון שאין בזה חילוק לענין איסור והיתר. והחילוק באמה"ח הוא רק אם הוא מחובר להבהמה או פירש ממנה. ואף אבר ובשר המדולדלין אין בהם אמה"ח אחר שחיטה אף שאין בהם חיות

ומ"ש הרמב"ם דשליא שיצתה אסורה אף שאין בה ולד. נראה הטעם דשליא אינו מגוף הבהמה רק נעשית ע"י עיבור ולד. וכמו שהולד נאסר ביציאה חוץ למחיצה. כן נאסרת השליא ובחולין (ע"ז) איתא השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וכו' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה וכו' מה"מ דת"ר כל בהמה תאכלו לרבות את השליא יכול אפילו יצתה מקצתה ת"ל אותה ולא שליתה מכדי אין שליא בלא ולד ל"ל קרא אסמכתא בעלמא, ופירש"י פשיטא דאסורה דשמא יצא בה ולד ושליא בתריה אזלא ולא שריתה שחיטה. ולכאורה קשה דהא אמרינן בסוגיא שאם קשורה בולד אין חוששין לולד אחר. וא"כ אפשר צריך קרא בכה"ג שידוע שאין בתוכה ולד ובכ"ז אסורה השליא. וצ"ל דמ"מ דין השליא כדין הולד דכל שיצאה לחוץ אסורה כיון שאינה מגוף הבהמה וכדעת הרמב"ם. ולפ"ז צ"ל דכוונת הש"ס מכדי אין שליא בלא ולד היינו דאף שאפשר שבשליא זו אין בה ולד כגון שקשורה בולד. מ"מ הרי א"א שתהי' שליא בבהמה רק ע"י ולד. א"כ דינה כולד ול"ל קרא. ולפ"ז יש לפרש דקושיית הש"ס ל"ל קרא קאי ארישא ל"ל קרא להתיר השליא דהא דין השליא כהולד. ורש"י פירש דהקושיא אסיפא דשמא יצא הולד והרי הוא כילוד. וקשה ל"ל לפרש משום שמא יצא הולד תיפוק ליה דהשליא אסורה בעצמה ע"י שיצאה וצ"ל דס"ל לרש"י דדריש מקרא לאסור כל השליא אף שיצאה רק מקצתה. ולזה פירש הקושיא דשמא יצא הולד והוי כילוד ואסור אף מה שנשאר בפנים דהשליא דינה כהולד כיון דמחמת ולד אתא. אך קשה דמה שייך להקשות על דרשה דקרא מצד ספק שמא יצא. הא קמי שמיא גליא שלא יצא רובו ואצטריך לזה קרא. וע' תו' חולין (דף כ"ב ע"ב) שכתבו דהיכא שלפעמים כך ולפעמים כך אצטריך קרא למעט אף את הספק ע"ש. והנה הראב"ד בפירושו לת"כ פ' שמיני פירש ג"כ שקושיית הש"ס הוא אסיפא דיצאה מקצתה א"צ קרא דבלא"ה אסור משום שמא יצא ראש הולד בתוך מקצת זה. וקשה כנ"ל דמ"מ אצטריך לאסור את הספק. וצ"ל דהראב"ד לטעמו דס"ל בפ"ט מהט"מ דס' דאו' לחומרא מן התורה, וא"כ לא איצטריך קרא לאסרה. וכן רש"י י"ל דאזיל לטעמיה לפמ"ש הכרו"פ בבית הספק להוכיח דס"ל דס' דאו' לחומרא מה"ת. ולהכי מקשה ל"ל קרא. ולפמ"ש התו' בסוטה (דף כ"ח) ד"ה מה דבספק הוי רק איסור בעלמא ואף עשה אין בה יקשה דאצטריך קרא למיהוי לאו הבא מכלל עשה וכמו גבי טמאה דאמרינן דהוי עשה מדממעיט מאותה. וצ"ל דהתו' יפרשו כהרמב"ם דקושיית הש"ס קאי ארישא וכמש"ל [והנה הראב"ד כתב בפירושו לת"כ דאף שהשליא פירשא בעלמא לגבי ולד מ"מ אינה מותרת רק אם היתה בפנים בשעת שחיטה וכמו העובר וזה סותר דבריו מ"ש בהשגות פ"ה מהמ"א דאף שיצאה לחוץ מותרת דהוי פירשא בעלמא]

שוב ראיתי שהפר"ח בסי' ק"י הביא ראיה מסוגיא זו דס' דאו' לחומרא מה"ת ודחה דשם הוי רוב לחומרא שמא יצא רובו ושמא יצא ראשו. והנה לפירש"י בנדה (דף י"ח) דיש מיעוט שליות בלא ולד קשה דהוי נמי שני צדדים לקולא. והתו' הקשו שם דנימא סמוך מיעוטא לפלגא שאין בהם רוב ולד. ותירצו דמיירי התם שידוע שיש בשליא זו ולד. הרי מפורש שהתו' חושבים זה רק לפלגא ולא לרוב. וכן מוכח בסוגיא דב"ק (דף י"א) לפמ"ש התו' דראשו הוי כילוד ע"ש. ונראה דס"ל דהוי רק ספק אחד אם נולד הולד ביציאת השליא או לא ובכלל לידה הוי יציאת רוב ויציאת הראש וגם דאין שייך לעשות ספק מיוחד על כל מקצת שאפשר שיצא מהולד. ורק הספק הוא אם יצא כדי שיעור לידה או לא [וגם דבמקצת שליא י"ל שעיקר הספק הוא על יציאת הראש. דבמקצתה רחוק לומר שיהיה שם רוב הולד. ורש"י ותו' דנקטו רוב הולד י"ל דל"ד נקטו. וכ"כ התו' בחולין (דף ע"ח ע"א) ד"ה שליא דבמקצת שליא רחוק שיהא רוב הולד וזהו כוונת התו' שם ע"ש. וע' כרו"פ סי' י"ד סק"ד בישוב פירש"י דב"ק ואכמ"ל בזה. אך ז"א דא"כ יקשה למ"ד דאין הראש פוטר בנפלים. והתו' בב"ק (דף י"ח ע"א) כתבו באמת שהספק הוא שמא יצא ראשו. רק רש"י כתב שם דכיון שנימוח הולד בעינן רובו ע"ש] עוד כתב שם הפר"ח דהש"ס סמך אפירכא כל דהו משום דידע דעיקר קרא קאי למעט טחול וכליות. והוא דוחק גדול כמובן. ודברי התו' דנדה שם קשה טובא דאי איירי שידוע שיש בה ולד. א"כ מאי מקשה הש"ס ל"ל קרא נימא דאצטריך לאסור היכא שאין ידוע אם יש בה ולד ועו"ק דכיון דחזינן שיש בה ולד א"כ מאי קאמר שם בסוגיא (דף ע"ז ע"ב) לא שנו אלא שאין קשורה בולד וכו' הא איירי דחזינן שיש בשליא זו ולד. וקושיא האחרונה הזאת הוקשה לי עוד בימי חרפי ומצאתיה אח"כ בסד"ט ס"ס קצ"ד וע' בעין יפה שלי בנדה שם

והנראה בזה דהנה בחולין שם איתא אהא דשליא שיצתה מקצתה ל"ש אלא שאין קשור' בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ופירש"י דכיון שהולד עודנו בפנים מותרת השליא באכילה. ולפ"ז הרי אפשר שלא יהא הולד בתוך השליא רק נשאר בפנים או שנימוק ויצא לחוץ ואח"כ יצאה השליא ולזה י"ל דהיינו שפירש"י בנדה שם דרוב שליות אינם בלא ולד. הכוונה שרובם יש ולד בתוכם. והתו' העתיקו לשון רש"י רוב שליות יש להם ולד. ולזה הבינו דס"ל שמיעוטם הם בלא ולד כלל אבל לשון רש"י שם הוא כנ"ל שאינם בלא ולד. והכוונה בלא ולד בתוכם. והא דפריך הש"ס בחולין (דף ע"ז) מכדי אין שליא בלא ולד ל"ל קרא. הכוונה דמאיזה טעם נמעט שליא שיצאה מקצתה מקרא דאותה. דאי איירי שיש ולד בפנים א"כ פשוט דהוי כאבר מן הולד כיון שנתרבתה שליא מקרא דכל בהמה וכמו גוף העובר [ועי' בראב"ד בפירושו לתו"כ ובהתורה והמצוה שם לברר מאיזה פסוק נלמד זה מקרא דפ' שמיני או דפ' ראה ע"ש ובמהרש"א חולין (דף ס"ט) ובמזרחי פ' שמיני ואכמ"ל בזה] ואיזה סברא יש למעט השליא מאותה שאסור אף מה שבפנים כיון שהולד שבפנים הוא מותר. ואי איירי שאין שם ולד אחר בפנים. וא"כ או שנימוק הולד כבר ויצא או שהולד נימוק בתוך השליא. והנה אם נימוק הולד ויצא כבר. א"צ קרא לאסור מקצת השליא שבפנים. דאף אם לא יצאה כלל אסורה דלא עדיפא ממיעוט ולד שנשאר בפנים שאסור כיון שיצא רובו. דהא עיקר היתר השליא הוא מצד שהוא מהולד ולא מהבהמה עצמה וכמש"ל. ואי נימא דהולד נימוק בתוך השליא אכתי אסור שמא יצא רובו במקצת זו ואסורה כל השליא וא"כ