דברי מלכיאל ד סז

הראשונים שלזה לא קבעו ברכה על דבר שתלוי בשנים שמא יחזור בו השני. וכ"כ הח"צ סי' א' דחליצה הוי מ"ע

ומה שאין כופין אותה בב"ד נדחק הח"צ לומר שהטעם משום שהחליצה באה להתירה ולכאורה אין לזה ביאור. ויש לבאר זה דכמו דקיי"ל בחולין (דף ק"י) שמ"ע שמתן שכרה בצידה אין כופין. והטעם נראה כעין הא דאיתא בערכין (דף כ"א) דחייבי חטאות אין ממשכנין אותם. ופירש"י בב"ק (דף מ') הטעם דכיון דבעי כפרה לא משהי ליה. ומשמע דאף שאומר בפירוש שאינו רוצה להביא החטאת. מ"מ אין כופין אותו. וה"ה הכא אמרינן שבודאי יעשה זאת כדי להשיג השכר (ורש"י פירש בחולין שם דלהכי כתיב שכרה בצידה למימר שאם אינו רוצה לקיים המצוה סגי ליה בזה שלא יקבל השכר] וה"ה הכא בחליצה אמרינן דודאי תרצה שתהיה מותרת לעלמא ולפירש"י הנ"ל י"ל דכיון שגילתה תורה שאסורה לעלמא בלי חליצה. י"ל דמוכח מזה שאין כופין אותה. רק תשאר באיסורה לעלמא. ומש"ש הח"צ עוד דחליצה מעושה אינה חליצה כראוי. הוא תמוה לענ"ד דהא גם בשאר מ"ע כגון בלולב ושופר קיי"ל דבעינן כוונה באו"ח סי' ס'. ובכ"ז מפורש בכתובות (דף פ"ו) שכופין על קיומם. והיינו כמש"ל דמסתמא מתרצה באמת. וצ"ל דס"ל להח"צ דהתם הטעם שאם אינו מכוין איהו דאפסיד אנפשיה שלא קיים המצוה. ומה יכולים ב"ד לעשות עוד. והאדם יראה לעינים. אבל בחליצה שעי"ז משתריא לעלמא. יש חשש בזה שאם לא תכוין כראוי הרי היא יבמה לשוק. ונהי שאם היבם דורש זה. ההכרח על ב"ד לכופה. אבל ב"ד בעצמם אין מכניסים עצמם בזה. אכן יקשה מערכין (דף כ"א) דאיתא שם שכופין אותו להביא עולה ושלמים אף שצריך דעת בעלים ורצונו. ואם אינו מכוין הרי קרב הקרבן באיסור. וצ"ל דהתם כיון שאומר שרוצה סגי בהכי ולא תלי בכוונה ואקצר ובחינוך כתב במצות יבום וחליצה שאינו נוהג אלא בזכרים. משמע דס"ל שרק היבם מצווה על זה. אבל כבר החליטו הפוסקים דגם היבמה שייכא בזה. ע' הפלאה בכתובות (דף כ"ד) ושם (דף מ') ובפנ"י שם. ועוי"ל שלזה אין כופין לחלוץ דהא יבום עדיף. ובמקום יבום אין מצוה בחליצה. לזאת הא אפשר שבהמשך הזמן יתרצו ליבם. ועל יבום אין כופין אותה אם אינה רוצה דהא קיי"ל שאין חוסמין אותה. ולזה משהין את הדבר אולי יתרצו ליבם כיון שאין לזה זמן מוגבל. ולזה לענ"ד החליצה בזה"ז שלא נהגו ביבום. היא מ"ע חיובית על היבם והיבמה

ואשר כתב כבודו שי"ל דלהכי כתב הרמב"ם שכופין לחלוץ משום גוף המצוה דהא כתב הרשב"א בתשובה סי' י"ח דחליצה ויבום שרשם ממצות פו"ר ולהכי אין מברכים עליהם כמו שאין מברכין על פו"ר והרמב"ם כתב בהקדמה לסדר זרעים שאין כופין על פו"ר. וא"כ אין כופין גם על יבום וחליצה רק משום דאגידא ביה. אף כי דבר בחכמה. אבל אינו מספיק דלשיטת הסוברים שגם היבמה מצווה על מצות יבום וחליצה. אין זה שייך לפו"ר דהא אשה אינה מצווה על פו"ר. והרמב"ם סתם בזה ומשמע דהמצוה גם על היבמה. וכן עיקר כמ"ש ההפלאה בכתובות (דף כ"ד) דאלת"ה למה עשה דיבום דוחה ל"ת בפ"ק דיבמות (ובדף כ') שם. והרשב"א כתב שם בפירוש שהיא אינה מצווה על פו"ר ואינה מצווה גם על יבום. ולשונו שם צ"ע שכתב שאין לברך על מצוה שעיקרה אינה מצוה וכמו חליצה ויבום שעיקרה משום פו"ר והיא אינה מצווה על פו"ר. ומשמע הכוונה דכיון שאינה מצווה על זה ע"כ הוי דבר שתלוי בדעת אחרים ואין מברכין עליו כמש"ש הרשב"א מקודם. וקשה דהול"ל בהדיא שאינה מצווה על יבו"ח. ולמה אמר שהוא מצוה שעיקרה אינה מצוה. ומשמע מזה דמ"מ יש מצוה על היבמה. רק שורש המצוה הוא מפו"ר וזה דחוק מאוד. וגם גוף הדבר קשה לחדש מדעתינו שיבו"ח שרשם ממצות פו"ר. כיון שלא נזכר זה בש"ס. וגם דהא כתב הרמב"ם בהקדמה לס' זרעים שכופין על היבום והוא מוכרח לקיים זה יעו"ש ולא הזכיר הטעם בשבילה. דא"כ אינו מוכרח רק כשהיא תובעתו. ומשמע מזה דס"ל שב"ד כופין על היבום: ובאמת נראה בדעת הרמב"ם שכופין על פו"ר שהרי כתב בפט"ו מה"א ה"ז אם שהה עשר שנים ולא ילדה יוציאנה' או ישא אשה הראויה לילד ואם לא רצה כופין אותו בשוטים עד שיוציא. הרי מפורש שכופין. דהא לא איירי שם כשהיא תובעתו דבזה איירי אח"כ בהל"י ע"ש. וגם דהא קאמר דסגי שישא הראויה לילד. ומ"ש בהקדמת סדר זרעים שאין כופין היינו משום שיכול לומר שממתין עד שתזדמן ההגונה לו. או שנפשו חשקה בתורה והיינו בפנוי. אבל בשהה י' שנים ודאי שכופין וכנ"ל

ואשר כתב להקשות למה מברכים בבדיקת חמץ קודם הבדיקה אף שכתבו הפוסקים שעיקר גמר המצוה הוא בשעת ביעור דלהכי מברכין על ביעור חמץ. ובסוכה ולולב ציצית ותפילין קיי"ל בסוכה (דף מ"ו) ומנחות (דף מ"ב) שאין מברכין בשעת עשיית הלולב והציצית רק בשעת קיום גוף המצוה. לדעתי הדבר פשוט דבדיקת חמץ הוא תקנת חכמים שמחוייב לבדוק. וגם כי חיוב השבתת חמץ הוא כן שיחפש את החמץ שיש בביתו וישביתנו דהא מוזהר שלא יראה בגבולו חמץ. אבל לולב וציצית ודומיהם אין העשייה חובה וסגי אם נתנו לו במתנה לולב אגוד או טלית מצויצת או שירשם ממורישיו. וגבי שחיטה שצריך לבדוק הסכין קודם. כבר הרגיש הבה"ט בסי' י"ח וכתב הטעם דילמא מימלך ולא שחיט ודבריו נכונים דהא אינו מחוייב לשחוט אם ימלך מלאכול בשר. אבל בחמץ מחויב הוא לבער החמץ. ולזה נהגו להניח פתיתי חמץ כדי שימצא בודאי חמץ. ולא תהא ברכה לבטלה. והאחרונים חלקו על מנהג זה ע' בדבריהם. ומטרדותי ההכרח לקצר

ואשר כתב כבודו אשר מ"ש בחיבורי ח"ג סי' ו' להקשות על הרשב"א מתרומה ולתרץ ע"ז כבר הקשה כן מהרי"פ בשו"ת רעק"א סי' כ"ט וכן תירץ הרעק"א בסי' ל'. שמחתי בראותי שנתחבטו בקושיא זו גדולי עולם. אכן תירוצי אינו תירוץ הרעק"א. כי הרעק"א כתב שתכלית ההפרשה הוא הנתינה. והנתינה הויא מעשה. ואנכי כתבתי הסברא דהא שחל ע"ז קדושת תרומה מיקרי זה מעשה. וכעין דאמרינן בריש תמורה דמה שחל קדושת תמורה על הבהמה מיקרי זה מעשה. ותירץ הרעק"א דחוק קצת דהא על גוף הנתינה כתב הרשב"א בתשובה סי' י"ח שאין מברכין מפני שתלוי ברצון המקבל וגם דמשולחן גבוה קזכי וע"כ אין הברכה על ההפרשה בשביל הנתינה. וגם דע"כ זה תלוי בדעת אחרים שאפשר שלא יקבל הכהן. ואין מברכין על כגון זה כמ"ש הרשב"א שם ואף דאכילת תרומה הוי מצוה כדאיתא בפסחים (דף ע"ב). מ"מ הא אפשר שכבר יש להכהן הזה תרומה לאכול ואקצר

סימן לד כבוד הרה"ג וכו' מהרא"י נ"י רב דק' פירלייא

, ע"ד עוף או בהמה שיצאו מעיה לחוץ והוחזרו שרוב הפוסקים מתירים ונסתפק כת"ר אם גוף המעיים אסורים משום בשר בשדה וכמו עובר שהוציא אבר לחוץ. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה לכאו' יש מקום לאסור דכיון דילפינן בחולין (ס"ח) מקרא דבשר בשדה שכל היוצא חוץ למחיצתו אסור. א"כ ה"ה באברים הפנימים של הבהמה. וכ"נ ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהמ"א הי"ג שהשליא שיצאה מקצתה אסורה משום בשר בשדה אף אם ידוע שאין בה ולד. אלמא דכל מה שבפנים נאסר אם יצא לחוץ אף שאינו ולד. ואף הראב"ד לא נחלק שם רק משום שאינו אוכל ע"ש. אבל בגוף הדין מודה שכל שהיה בפנים ויצא אסור משום בשר בשדה

אבל באמת נראה דסברא דחוץ למחיצה שייך רק בדבר שמצינו בתורה חילוק בין אם הוא לפנים מהמחיצה בין חוץ למחיצה. וכמו בעובר שכל זמן שהוא בפנים. הוא ניתר בשחיטת האם ואין לו דין בהמה בפ"ע לענין כמה דברים. וכשיוצא לחוץ טעון שחיטה ויש לו דין בהמה בפ"ע לענין או"ב ולכל דבר

וכן בקדשים חזינן שבעזרה מותר לאכלם וחוץ לעזרה אסור