דברי מלכיאל ד סו

וכן יש אנשים שהם קצרי הראות ואין רואים עד שמקרבים הדבר קרוב מאוד לעיניהם. ואותם ודאי שאין ראוי למנותם לשו"ב לכתחילה. כי הם בושים להרכין ראשם קרוב ממש לבית השחיטה לראות אם נשחטו רוב הסימנים. וכן בעת בדיקת הריאה בלתי אפשר שירכין ראשו אל הריאה ולבדוק כל חלקי הריאה. ובפרט בעתים הללו שאם יראה הקצב שהשו"ב מחפש יותר מדאי בריאת בהמתו. אזי ימלא חימה וכעס. וכשמרכין ראשו נראה כאילו מחפש יותר מדאי. וממילא יירא השו"ב מצעקתו ולא יבדוק כראוי. וגם כי לא ירצה להיות משונה מחביריו השו"ב. ויקל בבדקתו. ויצר לב האדם רע. ואף אם הוא ירא שמים יש לחוש אשר בהמשך הזמן יתרגל בזה ויתפתה לקול יצרו. כאשר ראינו כמה פעמים אשר שו"ב ירא שמים הסיתו יצרו לסור מדרך האמת למען לא יאמרו שהוא גרוע משותפו השו"ב ומטעם זה כשממנים שו"ב צריך לראות שיהא אומן גם בבדיקת הריאה. כי מי שאינו אומן בזה. לבד שמפסיד ממון ישראל ומטריף לחנם כשאינו יכול להסיר הסירכות כראוי. הנה הוא לפעמים מאכיל טריפות ג"כ. כי הוא רוצה להראות שגם הוא אומן כשותפו. ומעלים כמה דברים ואומר שהבצבוץ אינו במקום הסירכא. או שהקרע הוא בהתפשטות וכדומה. וכל זה ראיתי בעיני ולזה חלילה למנות שו"ב שהוא קצר הראות. וכן אם אינו רואה רק ע"י בת"ע יש להחמיר שלא למנותו לכתחילה. וזה מוטל על הרבנים שלא יניחו לאיש כזה ללמוד אומנות שו"ב ושלא ליתן לו כתב קבלה. ויש רבנים החושבים לעשות מצוה למנות שו"ב כזה אם אביו או חותנו היה שו"ב. וחלילה לעשות כן כי אף אם נאמר ששו"ב הוא ענין מינוי ושררה שכתב הרמב"ם שבכל מינוי יש דין ירושה שבנו קודם אם הוא ממלא מקומו ביראת חטא. בכ"ז אין זה שייך בנ"ד שיש לו חסרון בגוף האומנות. ואין הרבים מחוייבים להכניס א"ע בחשש נבילות וטריפות בשביל שהוא חפץ לירש זכות אביו. וגם כי הלא אינו ממלא מקומו ביראת חטא. כי אילו היה ירא חטא. לא היה חפץ להיות שו"ב כיון שנחלשה ראייתו. או שהוא קצר הראות. כי יש לו לחוש לכל מה שבארנו. וכל ירא שמים פורש מחשש עבירה ממכשול. ואנכי ראיתי סוחר אחד שלא רצה ליקח לחנותו איש קצר הראות כי אולי לא יראה היטב את המשקל וכדומה וקו"ח לדבר הנוגע להנשמה ומי שרוצה להיטיב. ייטיב בשלו ולא בדבר הנוגע לרבים דמאן פייס ומאן שביק

סימן לב כבוד הרה"ג וכו' מו"ה מרדכי נ"י הרב דק' פעסטשאנקא

ע"ד אשר אשה אחת קנתה חתיכת טרפש הכבד וניקרה אותו ומלחתו ובישלה אותו. ואחר הבישול מצאה מחט שחורה בלא חלודה טמונה בבשר הטרפש. ובמקולין היו שתי בהמות שחוטות אחת גדולה ואחת קטנה. ואין ידוע מאיזה בהמה היה הטרפש הזה. וכבר נמכר הרבה בשר מהבהמות ההן וגם נתבשל והורה מעכ"ת להכשיר הבשר הנמכר. ולאסור הבשר שנמצא עדיין במקולין. והאריך בדברים נכונים. וחפץ לדעת דעתי בזה באשר יצאו עוררים על הוראתו

הנה באשר אני נוסע היום מביתי על איזה ימים אשיב בקוצר כי כבר הוזכרה הלכה זו בשו"ת צ"צ סי' ק"ז וכן שאר אחרונים בסימן מ"א האריכו בזה ע"ש בתב"ש ופר"ח וכרו"פ ופמ"ג הללו מתירין והללו אוסרים. ועיקר טעם האוסרים הוא בשביל שרוב הנבלעים הם דרך הושט. ולזה אין להתיר נגד הרוב אף דאיכא ס"ס. והנה כבר בארתי בע"ה בחיבורי ח"ב סי' נ"ו שהרבה פוסקים ס"ל דאמרינן ס"ס אף במקום רוב. ועוד דיש לדון בנ"ד דהא קי"ל בקדושין (דף ע"ג) ובברכות (דף נ"ג) דתרי מיעוטי מצטרפו נגד הרוב להיות כפלגא ופלגא. ובנ"ד ג"כ יש מיעוט הנבלעים דרך הקנה. ומיעוט שבאה מחוץ דרך הצלעות לתוך הכבד, ומיעוט שנתחבה אחר שחיטה. וכ"ז מצטרף נגד הרוב והוי פלגא ופלגא ואוקמא אחזקת כשרות. וגם דשמא האסור הוא שור הקטן ובטל בגדול לדעת הרבה פוסקים. ולזה יפה הורה כתר"ה בזה להתיר בשר הנמכר. ורק החמיר בבשר הנמצא במקולין לחוש לדעת המחמירים בכגון זה

סימן לג

ע"ד מ"ש בחיבורי ח"ב סי' ז' דלהכי פסקו הטוש"ע דמותר לשחוט בסכין של ע"ז משום דשחיטה אינה מצוה חיובית רק רצונית כשרוצה לאכול בשר. והקשה כבודו דהא גם חליצה לא הויא מצוה חיובית כמ"ש הח"ס סי' פ"ה והעונג יו"ט סי' קע"ו. ובכ"ז קיי"ל ביבמות (דף ק"ג ע"ב) דלא תחלוץ לכתחילה בסנדל של ע"ז וכ"פ הרמב"ם וטוש"ע. והנה כבר הביא כבודו דברי הראשונים שכתבו שם הטעם דהוי כאלו היא נהנית מזה שמותרת ע"י החליצה להנשא. והובא בחיבורי ח"ג סי' נ'. וגם הוא י"ל שנהנה דלא יהבו ליה איתתא כל שעדיין אגידה ביה כדאיתא בכתובות (דף ס"ד). אכן לענ"ד הדבר פשוט שהרי א"א לחלוץ אא"כ נעל היבם תחילה את הסנדל של ע"ז. וזה ודאי אסור דהא נהנה ממנו ברגע זו. והנעילה אף דא"א בלעדה. מ"מ אינה מחלקי המצוה. ואף שזה שייך רק בהיבם אבל היבמה בשעה שחולצת אינה עושה שום איסור. בכ"ז לא שייך לומר שמותר לחלוץ לכתחילה כיון שהיבם עושה איסור בכל רגע שלבוש בו. וא"ל דאיירי שהיבם שוגג בזה. ז"א דמ"מ מוטל עליה להודיעו תיכף שיחלצנו מהרה. ולא להמתין עד שתאמר מאן יבמי וגו' והוא יאמר לא חפצתי וגו' כדין. וגם כי הוא דבר רחוק בכה"ג. וגם אין לומר דאיירי שאין שם סנדל רק זה. דזה אין דוחה שום איסור כיון שאין לזה זמן קבוע. ובפרט לדעת הסוברים שאינה מצוה חיובית. ויש נ"מ בטעם דמאוס לענין ע"ז שנתבטלה שמותרת בהנאה ומ"מ מיקרי מאוס בע"ז (דף מ"ז). ויש להאריך בזה בדברי הרמב"ם שבפ"ח מה' לולב כתב שאסור אף בנתבטלה. וגבי שופר וחליצה לא הזכיר זה. וכן בדברי הרמב"ן ורשב"א שהבאתי בחיבורי שם. ועי' חיבורי ח"ג סי' נ"ט ומטרדותי ההכרח לקצר

ובגוף הדבר אף שאיני כדאי לחלוק על הח"ס והעונג יו"ט בכ"ז לענ"ד עיקר שחליצה מצוה גמורה הוא וכפשטות לשון הש"ס ביבמות (דף כ' ע"ב) דבחליצה מקיימא עשה. ורק מסיק הש"ס שם דבמקום יבום לאו מצוה הוא. ואיך אפשר לומר שמ"ע מפורשת בתורה לא תהא חיובית. וגבי שחיטה שאני דלא כתוב וזבחת רק כשיתאוו לאכול בשר. ומפורש שבאה רק להתיר האכילה משא"כ הכא. וגם בעונג יו"ט שם הביא ראיות דהוי מצוה. רק אח"כ הכריע ממ"ש הרמב"ם שאם לא רצתה לחלוץ ואומרת שתשב עגונה כל ימיה כופין אותה משום דאגידה ביה. אלמא דרק משום דאגידה כייפינן. ולא משום קיום מ"ע ולענ"ד אין בזה הכרע דהתם אנו דנין אם היבם יכול לדרוש שיכופו אותה. ולזה בעי טעמא דאגידה ביה. אבל משום קיום מ"ע אין זה שייך להיבם. רק לב"ד כמו שארי מ"ע. וכבר כתב שם העונג יו"ט דכיון שאין לזה זמן קבוע אין שייך לכוף ואף שאומרת שלא תחלוץ כל חייה. בכ"ז בשביל זה אין שייך לכופה תיכף. ועוד נראה דכיון שחליצה צריכה כוונה. ובלא כוונה אינה חליצה. א"כ נהי דבשארי מצות כופין כמו שופר ולולב אף דבעי כוונה. מ"מ כבר כתב הרמב"ם גבי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני שכיון שמתרצה לעשותה אמרינן שנתרצה בלב שלם ומכוין לקיים המצוה. מ"מ בחליצה שתלוי גם בכוונת היבם. י"ל שאין לכופה דהא עדיין מוטל בספק אם יכוין היבם כראוי בשעת חליצה. וגם אפשר שכשתתרצה לחלוץ יחזור בו היבם ולא ירצה. ותשאר הכפיה שכפו אותה בחנם. וכעין שכתבו