דברי מלכיאל ד סה

טרדות עירו וגליל שלו. וגם כי בני העיר יתרעמו אם יענה או"ה לאחרים ועי"ז יזדמן שלא יוכל לענות לבני עירו במועדו כראוי וכגון שזה בא מקודם עי' ח"מ סי' ט"ו ויו"ד סי' רמ"ב בדיני הקדימה למי להשיב. רק אם רוצים דווקא לפנות אליו. אזי עליהם להסכים שיהיו שייכים אליו בכל ההכנסות הנהוגים. ובאופן כזה לא יתרעמו בני העיר כשידעו שיש להרב הכנסה מהם. והרי הם ככל בני הגליל שלהם. וע"ש בחיבורי בזה. ובאופן כזה אפשר שיוכל לקחת מהם רח"ש הנהוג. ורק אולי יוכלו לפחות מזה מה שצריכים לתת לרב הגליל בעד הטרוישין כפי הקצבה מהממשלה יר"ה בעד זה

נשוב לענין השחיטה שהוא עיקר סלע המחלוקת ביניהם אחרי שבארנו שזה תלוי בדעת בני הישוב החדש אצל מי שרוצים לשחוט בקביעות. לזאת עצתי שיקיימו כפי שנתפשרו מכבר. ולא יצטרכו לגלות דעת לבני הישוב שתלוי בדעתם. כי עי"ז אפשר שיחפצו לשחוט אצל מי שיוזיל להם ושניהם לא ירויחו. וכאשר יתפשרו ביניהם ג' ור' אזי יוכלו להעמיד קצבת תשלומי השחיטה באופן שיספיק גם על מה שיצטרכו ליתן לשו"ב דג' כפי שגמרו מכבר ביניהם. ויקיימו בזה משפט שלום שפטו בשעריכם שזהו פשרה עי' סנהדרין (דף ו')

סימן לא

ע"ד אשר עוררנו כבודו במ"ש הטוטו"ד מהדו"ג סי' פ"ה להחמיר בשו"ב שאינו רואה רק ע"י בתי עינים. ופקפק על דבריו בדברים ישרים. וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה קשה עלי לגלות דעתי בדבר שתלוי בו חיי כמה נפשות. אכן הלא תורה הוא. והחוב מוטל עלינו לברר הדין על בוריו. אבל מטרדותי וגם כי אני עוסק ברפואות אבאר בקוצר

הנה הטוטו"ד שם כתב דהרי כתב המג"א סי' תל"ג דנגד חלון של זכוכית אין לבדוק. ומוכח דזכוכית אין נידון כאבוקה. וא"כ גם בשחיטה דבעינן אור הדומה לאבוקה. לא מהני ע"י בתי עינים עכ"ד. ולכאורה דבריו תמוהים דהא הוא בעצמו כתב בסי' ס"ו דבחמץ שאני משום דבעי בדיקה בחורין ובסדקים. משא"כ בשחיטה שבנקל יראה אם שחט רוב או לא וכן אם לא עשה הגרמה. ודבעינן אבוקה בשחיטה. הוא כמ"ש התב"ש משום שמא יכבה. וגם עיקר דבריו מופרכים דהא בשחיטה המנהג לשחוט ביום בחדר שאור היום נכנס בו דרך חלונות של זכוכית ואין בזה שום פקפוק. משא"כ בחמץ. והיינו משום דגבי חמץ בעינן ביום דווקא בחצר או אכסדרה שאורה רב יעו"ש להכי כתב המג"א להחמיר בחלון של זכוכית. משא"כ בשחיטה. ועוד יש לחלק בין חלון לבתי עינים. דשם כשהאור נכנס רק דרך החלון. י"ל שהוא כהה וחלוש. משא"כ המביט ע"י בת"ע האור הוא כראוי רק הוא רואה את האור ע"י הבת"ע. כי אין פעולת הבת"ע להכניס האור לבית כדי שנאמר שהאור הוא חלוש אבל פעולתם הוא לעזור לעיני האדם שיראו כראוי. ובספרי הטבע יש חקירה אם יש בכל דבר כח בטבע להתראות לעין המביט עליו. או הכח הוא בעין לראות את כל דבר שלפניו ולדברי שניהם הבת"ע מכשירים את העינים לראות את אשר לפניהם אבל אין פועלים מאומה בדבר המוחש להוסיף אור עליו ובמק"א בארנו שאפשר שזהו טעם המחלוקת בהיזק ראיה אי שמיה היזק. דאי נימא שהדבר המוחש שולח קרני אור וגורם שהעין יראה אותו. א"כ אין העין עושה מאומה. כי הוא רק מתפעל ע"י דבר המוחש. ולא שמיה היזק. אבל אי נימא שהעין עושה פעולת הראיה א"כ הוי שמיה היזק. ועי' סנהדרין (ד' ס"ה ע"ב) דראיה לא הוי מעשה. והרי"ף גורס שם גירסא אחרת ואכמ"ל בזה]

אכן נראה דאף שדחינו טעמו של הטוטו"ד. מ"מ עיקר דינו י"ל שחוזר ונראה אצלינו שהשוחט הוא הבודק. ובבדיקה ודאי שצריך ראיה טובה לראות אף נקודה קטנה וגם צריך לראות בצמצום מקום הסירכא כדי לדעת כשיבצבץ אם הוא תחת הסירכא וידוע שיש בתי עינים שונים. ויש שמגדילים הדבר. ויש שמקטינים ומקריבים אל העין. ויש שמעקמים הדבר. וביותר יש לחוש לענין מראות שבריאה. כי יש בת"ע שמשנים מראה הדבר הנראה וגם דהא איתא בנדה (דף כ"א) שאסור לראות מראה רק דרך זכוכית כוס טבריא פשוט. כי זכוכית עבה משנה המראה ע"ש. ומזה יש להעיר על קצת רבנים שמביטים על כתמים בבת"ע. אך י"ל כיון דבלא"ה אנו מחמירים בכל מראה. לזה אין לחוש לזה. כי אף אם ישתנה קצת ע"י הבת"ע. בכ"ז כשיראה שיהא בו קצת אדמומית יטמאנו. ולכן אותם שמביטים ע"י בת"ע ירוקים שכל דבר נראה בהם כמו ירוק קצת. ודאי שצריכים ליזהר בזה] וא"כ ה"ה גבי ריאה יש לחוש לזה ועי' חיבורי ח"א סי' מ"ח. ואף דקצת פוסקים כתבו שעיקר בדיקת הריאה הוא משום סירכות. ואגב תיקנו שישימו לב לשארי דברים. בכ"ז אם נקח לכתחילה שו"ב שקשה עליו לראות כראוי. הוי כאלו מבטלים לכתחילה תק"ח בבדיקת הריאה בפרט זה, וכן לפי הנהוג כעת בהשחזת מדינת פולין שעיקר בדיקת הסכין אצלם הוא ע"י מראית העין. בזה ודאי יש לחוש שע"י הבת"ע לא יראה נקודה דקה אם תהי' על חוד הסכין. וגם לפעמים יפול אבק על הבת"ע או לחלוחית וזיעה מן האויר ולא יראה בהם כראוי. והוא לא ירגיש בזה מטרדתו. לזה לענ"ד יש מקום גדול לחוש לזה. והרי חזינן שבנר חששו חז"ל שמא יכבה. אף שהוא ניכר תיכף. מכ"ש הכא שיש לחוש שהבת"ע יתכסו באבק וזיעה ולא ירגיש. ואף שהתב"ש בסק"ד הסביר הטעם שמא בין כך יתרחב הנקב. דבריו דחוקים. דהא לא חיישינן לזה בבהמה כדקיי"ל בסי' כ"ה. וכ"כ התוס' בזבחים (דף נ"ז ע"ב) שבדבר שאינו מורגש כ"כ גזרו יותר מדבר המורגש יעו"ש. ובגוף הדבר שכתב התב"ש בשם הא"ז הגדול שהטעם הוא שמא יכבה ליתא זה שם. ורק כתב שם הלכך כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחילה ול"ח שמא יכבה. ונראה שמזה דקדק התב"ש דרק באבוקה ל"ח. אבל בנר חיישינן. אבל ז"א דשם מדקדק מדתנן ששוחטין לכתחילה בלילה. ומוקי לה הש"ס כשאבוקה כנגדו לילה דומיא דיום. וקשה דא"כ מאי רבותא לזה כתב דהרבותא שאין חוששין שמא יכבה. אבל בנר י"ל הטעם משום שאורו מועט. וכ"כ הא"ז שם אח"כ. מיהו לכתחילה לא ישחוט בלא אבוקה שמא ינבל את שחיטתו. הרי שהטעם הוא משום שמא ינבל. ולא משום שמא יכבה. וכ"כ שם שאם שחט בלא אבוקה יבדוק אח"כ הסימנים כנגד אבוקה או ביום הרי מפורש שהטעם משום שאורו רב. ומזה נדחה ג"כ מ"ש התב"ש הטעם שיתרחב החתך וכמובן ואקצר

ונהי דשו"ב שנתקלקלה קצת ראייתו וההכרח עליו לראות ע"י בת"ע. ודאי שאין לסלקו אם רק רואה ע"י בת"ע כראוי. והוא ירא שמים ומתון שאפשר לסמוך עליו שיזהר שיהיו הבת"ע שלו נקיים כשיביט בהם בעת שחיטתו ובדיקתו. כי החומרא בזה נוגעת לחיי כמה מאות נפשות. וגם כי עי"ז יירא השו"ב ללבוש בת"ע. ואף כשתתקלקל ראייתו לא ירצה לגלות ויכשיל הרבים עי"ז. ולזה יותר טוב להתיר ע"י הבת"ע. כדי שלא יבוש לגלותו. וכעין הא דאיתא בגיטין (דף נ"ג) שפטרו מנסך מטמא ומדמע כדי שיודיע. אבל למנות לכתחילה לשו"ב את איש הרואה ע"י בת"ע. ודאי ראוי למנוע מזה. ואף בדברים הנוגעים אל הגוף מחפש אדם למצוא דבר היותר בטוח מנזק ומכ"ש בדבר הנוגע לנפש להכשיל הרבים בנבילות וטריפות חלילה לנו מכאלה. והמקיל בזה כדי לעשות טובה להשו"ב הוא מיקל בחייו. וקורא אני עליו מאמר חז"ל הרי הוא כנשכר ממון ומאבד נפשות. ואם יש לו עינים חלושות. מי מכריחו להתפרנס ממלאכת שו"ב. ואף שבכהנים לא מצינו שיפסלו מחמת חלישת ראייתם. רק במומים שבעיניהם. היינו משום דשחיטת ובדיקת הקרבנות היו כשרים גם בזר כידוע ועי' תוס' קדושין (דף ע"ו). ועכ"פ הרי היה יכול לעשות שארי עבודות. ובלא"ה נראה שכהן היה אסור ללבוש בת"ע בשעת עבודה דהוי כתוספות בגדים ועי' עירובין (דף ק"ג). רק שחיטה לאו עבודה הוא: