דברי מלכיאל ד סד

ורק שנהנים ממילא כשבאים להתפלל. לזה קאמר שפיר שא"צ ליתן כלום. ואף לכתחילה נראה שאם מתפללים בבית של יחיד והיחיד נותן לו רשות להתפלל שם. אין שארם יכולים למחות בו מליהנות מהמנין והחזן שלהם. משום דכופין על מדת סדום. וכעין מ"ש החות יאיר ס"ס קפ"ו גבי תוקע ששכרוהו מקצתם ע"ש. ואף שכתב שם שיש לתקן שלא להוציאם כדי שלא ירגילו לפרוש מן הציבור. היינו רק באנשים שהם מן הישוב ההוא. אבל בנ"ד שהם ממקומות אחרים. לא שייכא סברא זו. ושפיר כופין על מדת סדום. ועוד נראה שא"צ לזה כלל סברא דכופין על מדת סדום. דכופין שייך רק בדבר שצריך שיעשה איזה מעשה או שצריך רשותו בדבר זה. אבל הכא א"צ לזה רשותם כלל. דכיון שנכנס במקום התפלה ברשות. ממילא שומע תפלת הש"צ ומתפלל בציבור. והחו"י שם כתב זה בנידון שלו שהתנו עם התוקע שלא יוציא אותם שלא נתנו חלק בשכרו וע"ז קאמר שי"ל שיכופו אותם שיתנו לו רשות להוציאם. ואם הם מתפללים בביהכ"נ משותף לכולם. ודאי שיכולים שלא להניח לאחרים להתפלל שם עד שישלמו להם כמה שירצו. ולא שייך בזה כופין על מדת סדום. כיון שמשתמש בשלהם. וגם גורמים להם קצת דוחק בביהכ"נ. וכן המנהג בהרבה מקומות לקחת מהמתפללים בביהכ"נ תשלומים בעד מקומם שם. ויש לדון בזה בביהכ"נ של כרכים אם יכולים למחות. כיון שנבנה ע"ד שיתפללו שם כל מי שיבוא ממקומות אחרים כדאיתא במגילה (דף כ"ו) ואכמ"ל בזה. ועכ"פ דברי המהרי"ל מבוארים בס"ד. ושו"ת שיבת ציון שהביא הרב מר'. אינו ת"י. וממילא בנ"ד אם האנשים הדרים אצל הקאזארמעס נהנים מכל צרכי רבים שבעיר ר'. ודאי שיוכלו אנשי ר' למחות בהם מלהשתמש בביהכ"נ ובבית הטבילה שלהם עד שישלמו להם עבור זה כפי הנהוג בערך אנשים כאלה הדרים בישוב. ובכ"ז נראה שבהערכה שנקרא אטאט יכולים אנשי ג' להעריך גם את האנשים הדרים שם. דכיון שכ"ה חוק הממשלה שאף מי שיש לו בית בגליל שלהם או איזה עסק שם ובעצמו אינו דר שם. יכולים להטיל עליו המס הזה. ובמס זה כבר נהגו לעשות כפי תוקי הממשלה יר"ה. ואף שיש לחלק דלא נאמר דד"מ דינא לענין מסים רק לענין מסי הממשלה. אבל לא לענין המסים לצרכי ציבור. בכ"ז כבר כתבו הפוסקים דבכל כה"ג המנהג הוא העיקר ועי' באחרונים בזה. וגם יפה כתב הרב דג' דהא עבור חולים שמהגליל מטילים על הגליל לשלם

ומה שטענו שעי"ז שמוכרים הדראב ומחליפים בבשר כשר גורמים הפסד להכנסת השחיטה. אינה טענה לדעתי ואף אם יש שם בעיר איסור על בשר חוץ. בכ"ז אין להם זכות עי"ז לשחוט שם. והרשות בידם למחות שלא יקנו אצלם בשר כשר אם ישחטו אצל שו"ב אחר. וכמו שאוסרים שם כל בשר חוץ. ומה שהביא הרב דר' מדברי שו"ת דברי חיים ח"ב חי"ד ס"ב לאסור לשו"ב אחר לשחוט בכפר אף שהוא מגליל שלו כיון שלוקחים משם לעיר שיש שם תקנה והכנסה משחיטה. הנה ספר הנ"ל אינו ת"י. והדבר תמוה לדעתי. ואולי כאשר נראהו בפנים נמצא סברא ליישב דבריו. ועכ"פ בנ"ד ברור דלא שייך לאסור לשחוט שם אצל שו"ב אחר בשביל שבני ר' לוקחים שם בשר. ואטו אם יקבעו להם בני ר' לקנות בשר מוו'. נאמר שישחטו בוו' שוחטי ר'. וכן מ"ש הרב דר' בשם האליהו זוטא סי' תרפ"ח דסמוך ונראה שייך לעניני מסים להעיר ההיא אין ספר זה ת"י. ולדעתי ז"א וכמש"ל. ואדמה שכוונתו שם כמ"ש הפרמ"ג שם לפרש דברי הר"ן וכמש"ל. ומה שהרב משביע האנ"ח. ג"כ אין זה טענה. כי אולי באמת היה יכול הרב דר' להשיב שזה שייך לג'. וגם דכיון שמחנה אחת מן הפולק עומדות מעבר הנהר לצד ר'. ויוכלו להכריחו להשביע אותם לפי ששייך לגליל ר' ממילא ישביע כולם כי שבועה לאחד שבועה למאה

ומה שטען הרב דר' ששו"ב דר' החזיקו לשחוט בכפרים השייכים לג' הנה הרב דג' מכחיש ואומר שבאמת עושים זה באלמות ומביא ראי' לדבריו מהרב הקודם שהתנצל על זה ועוד דבלא"ה אף דנימא שהחזיקו כדין. בכ"ז אין חזקתם מועלת לענין ישוב חדש אף שהוא קרוב יותר לר'. ואטו ע"י חזקתם בהכפרים נשתעבדה להם הקרקע עד ר' שכל מי שיתיישב שם ישחוט אצלם. וגם דהא אף בחלוקת א"י מצינו שהיתה יוצאה רצועה מחלקו של יהודה לתוך של בנימין ומחלקו של יוסף לחלקו של בנימין כדאיתא בזבחים (דף קי"ח ע"ב). וכעין זה בגיטין (דף ז' ע"ב) לענין א"י וחוץ לארץ. ומכ"ש בגלילות כאלה שפיר י"ל שהחזיקו באיזה רצועה לתוך של ג'. וכעין זה איתא בקדושין (דף ע"ב) גבי יוחסין ע"ש. ומה שטען הרב דג' שמובילים מתיהם לבית החיים דג'. הנה אף אם יהי' כן כבר כתבנו בחיבורי ח"ב סי' ה' שאצלינו אין המנהג שיהי' הכל תלוי בבית החיים וגם י"ל שעושים כן בשביל שבני משפחתם קבורים שם. ואין זה מצד שהם שייכים לשם

ולזה העיקר לענ"ד כמש"ל שיכולים לשחוט אצל שו"ב שירצו אבל עכ"פ צריך להם לקבוע מקום לשחוט. ולא לשחוט פעם אצל שו"ב זה ופעם אצל שו"ב זה. כי זהו מכשול גדול שאם יטריף להם שו"ב זה ילכו לשו"ב אחר. וזה יביא את השו"ב לידי נסיון שבהיותו בהול על הריווח יטנו לבו להכשיר ח"ו שלא כד"ת. וראוי שיתוועדו הרבנים דג' ודר' למקום אחד וישלחו אחר האנשים הגרים שם ויצוו עליהם להגיד להם אצל איזה שו"ב רצונם לשחוט בקביעות. וכאשר יגידו כן יקום ולא יוכלו עוד לשנות דעתם פעם בפעם מטעם שהזכרנו

ומה שנוגע לענין להזמינם לד"ת אם נקראים מסרבים כשלא יבואו לד"ת ע"י הזמנתו. נראה שאם פונים בכל דברי או"ה ובכל צרכיהם לעיר ר'. הרי קבלו על עצמם את הרב דר'. ומחוייבים הם לשמוע בקולו. וגם דהא מעיקר הדין צריך לשמוע בקול כל רב ומורה שיתרה איזה איש שיבוא לד"ת. וקיי"ל שהנתבע ילך אחר התובע עי' סנהדרין (דף ל"א) ובפוסקים ח"מ סי' י"ד. רק שאצלינו דנין ע"פ המנהג שהתובע הולך אחר הנתבע. וכתב הרשד"ם סי' ז' הטעם משום קטטות. והריב"ל ח"ג סי' צ"ז כתב טעם אחר ע"ש. ולזה בנ"ד שקבלו כבר על עצמם לשאול כל או"ה שלהם מהרב דר' וכן בכל צרכיהם פונים לר' מצד קרבת המקום. ממילא מחוייבים לבוא לד"ת ג"כ לר'. שבזה לא יהי' קטטה כיון שהמקום קרוב לו. וגם כי כבר קבלו אותו עליהם לרב ומורה ומחוייבים בכבודו. וגם טעם הריב"ל שם שהם נכנעים יותר לרב שבעירם וישמעו יותר בקולו. שייך ג"כ בנ"ד. דכיון שצריכים בכל עת לבוא לפני הרב דר'. ישמעו יותר בקולו מפני הבושה. ולזה נראה שהרב דר' יכול להזמינם לד"ת. ואם יסרבו דינם כמסרבים

והכנסת רח"ש לכאורה שייכים לג' כיון שצריכים לעשות שם טרוישין כחוק. אכן נראה דזה שייך רק לענין הקצבה שצריך לשלם ע"פ דינא דמלכותא בעד הטרוישין. אכן מה שנהגו הרבנים ליקח יותר הוא רק מצד שקבעו הקהילות להם פרס למען יוכלו למצוא פרנסתם וכמו שנהגו עוד הכנסות שונות לקחת בעד שאלות ריאה ובעד פסק בדיני ממונות ועי' בזה באו"ת סס"ט. וזה שייך רק להרב שהם פונים אליו בכל צרכיהם. ולפ"ז היה נראה שלהרב של הגליל שלהם יתנו בעד הטרוישין כפי קצבת הממשלה. ולהרב שהם פונים אליו בכל צרכיהם יתנו רח"ש כפי הנהוג בכל תפוצות ישראל. אך י"ל דכיון שאין שייכים לגליל שלו. לא נתחייבו בשום הכנסה להרב. והרב לא יוכל לעכב שלא להורות להם או"ה. דהא באמת אסור לקבל שכר על הוראה. ורק שלוקחים שכר בטילה. ונותנים להם הכנסות שונות לצרכי מחייתם שיהא פנוי להורות וכמ"ש התומים שם. וזה שייך רק בגליל שנתקבל שם. אבל באנשים הפונים אליו מגליל אחר אין שייך זה. וכבר כתבתי בחיבורי ח"ב סי' ב' אות ז' לדון שאסור לקבל שכר הוראה ופסק דין מאנשים שאינם מגליל שלו. ואף שכבר נהגו לקבל. מ"מ לעכב ההוראה בשביל שאין משלמים לו. ודאי לא שייך. רק י"ל שהרב יוכל שלא להשיב להם הוראות ודינים באומרו שאחר שאינו מחוייב בזה. די לו