דברי מלכיאל ד סא

דעירוב וכמש"ל וכטעם הב"י או כטעם הטור משום מראית העין אבל בכה"ג במתענה לבשל לאחרים לבו ביום בוודאי שרי וכמש"ל בשם הפרישה בסי' תקכ"ז ועוד נראה ראיה מהך דפסחים (דף מ"י) דתנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט. הרי להדיא דחלה טהורה היה מותר לאפות משום דחזי לכהן אף שאסורה לו וזה א"ל דאיירי בכהן. וכן משמע בעירובין (דף ל"ט) גבי ההוא טביא שמסתמא בשלוהו ב"ב ריש גלותא אף דלב"ב כ"ע מידו דאסור ע"ש. וכ"מ בב"י סי' תקט"ו ושם במג"א שהבא בשבילו מותר לבשלם בשביל אחרים. אף דלעצמו אסור. וכן בביצה (דף כ"א) גבי הא דשמעון התימני ששחט להם עגל ומוקי לה בטריפה יפריך הא חזי לכלבים ומשני לכם ולא לכלבים. אלמא דהיה מותר לשחוט ולבשל לצורך כלבים ע"ש בבעה"מ ומלחמות דאיירי בבשלו. רק דאימעוט בהדיא ולא מיקרי אף צורך קצת וכמ"ש השטמ"ק ושאר מפרשים. ואף דטריפה לא חזי ליה. ולא גרע חבירו מכלבים וכדומה. מכל הלין נראה ברור שאף שאסור לו לעצמו. מ"מ מותר לעשות בשביל אחרים. ול"ד למי שלא הניח עירובי תבשולין

ונשאר לנו הטעם השני של המהרי"ו הובא במג"א שם סי' תקכ"ז סקכ"ב דכיון שאינו מקיים חציו לכם צריך לקיים כולו לד'. דבזה מודה ר"י לר"א ע"ש. ונראה שזהו דעת הלבוש שדחה טעם הראשון שלמד מעירוב וס"ל כטעם השני. ולזה התיר במשרתת. ולא כמו שהשיג עליו המג"א שם ובר"ס תקצ"ז ע"ש. ונראה שזהו ג"כ מ"ש בהגמ"נ מנהג של ר"ה אות ל"ב בשם תשובת מ"ץ סי' שכ"ז דאשה המתענה מותרת לבשל לאחרים ע"ש. דנקיט דווקא אשה שעליה אין שייך לומר כולו לד'. דהא כל עיקר שמחת יו"ט הויא מ"ע שהז"ג ולא שייכא בנשים. ורק אמרו שאשה בעלה משמחה כדאיתא בקדושין (דף ל"ד ע"ב) וכ"פ הרמב"ם רפ"א מה' חגיגה לדעת הכ"מ שם וכ"פ הראב"ד שם ע"ש. וא"כ הני קראי דלד' ולכם לא כתיבי לגבי אשה. ואף לפמ"ש הלח"מ בפי"ד מה' מעה"ק הי"ד וכ"נ עיקר כמ"ש במק"א בס"ד דהרמב"ם ס"ל דאשה חייבת בשמחה בעצמה. מ"מ זה רק מקרא דושמחת אתה וביתך. אבל גבי כולו לד' לא הוזכרו נשים. וזה דחוק לומר דמ"מ הוקשו לאנשים בזה. וגם כי בנשים לא שייך כ"כ כולו לד' וכלשון הש"ס או יושב ושונה ולא כהמג"א בסי' תקצ"ז שכ' דאשה לאו דווקא. אבל דווקא ודווקא הוא. וכ"מ בהגמ"נ שם שאינו מביא תשו' מ"ץ כחולק על המהרי"ו רק כמוסיף עליו. ולזה אינו מביא בהגמ"נ שם רק טעם השני של מהרי"ו ע"ש

אבל גם טעם זה צ"ע לענ"ד דמנ"ל דבכה"ג מודה ר' יהושע לר' אליעזר. ואדרבא לר"י בוודאי אסור להתענות. ורק בר"ה הקילו קצת פוסקים שלא מצינו שמחה בר"ה. ובתענית חלום אף בשבת מותר אף דמודו דבעינן בשבת לכם כדאיתא בפסחים (דף ס"ת ע"ב). ולשיטת הסוברים דר"ה אין בו שמחה כשאר יו"ט. לא קאי עליו כלל קרא דכולו לד' וכולו לכם דאיירי בי"ט של פסח ושמע"צ. ובמתענה תענית חלום מיקרי לכם כמ"ש הד"מ הובא במג"א סי' תקצ"ז ועי' סי' רפ"ח. ולהמהרי"ו יהא מותר לר' יהושע ג"כ להתענות. והרי נתקשו המפרשים בהא דמר בריה דרבינא יתיב בתעניתא כוליה שתא איך פסק כר"א ע' מאירי רפ"ב דביצה ושטמ"ק וביש"ש שם. ולהמהרי"ו יוכל לסבור כר' יהושע שפיר. וגם הא אף לר"א לא בעינן דווקא כולו לד' וכדאיתא בביצה (דף ט"ז ע"ב) שאמר לתלמידיו לכו אכלו משמנים וכמש"ש התו' בד"ה או אוכל. וכ"כ הפרמ"ג בא"א סי' רמ"ב ולבושי שרד שם דאף לר"א לא בעי רק רובו לד' ולא כולו ולדעתי נראה בדברי ר"א כלשונו או אוכל ושותה. או יושב ושונה הכוונה שאין לו כ"א אלו שתי המלאכות אשר מותר לעשותם וכ"א כפי חפצו יכול לעשות או לאכול כל היום או לשנות כל היום או מקצתו כך ומקצתו כך. אבל ר' יהושע סובר דתרווייהו בעינן לד' ולכם. וא"צ לדוחק דרובו ככולו. וגם לר' יהושע הא דחציו לד' ולכם הוא לאו דווקא רק מקצת זה ומקצת זה וכ"כ בפרמ"ג בא"א סי' רמ"ב. וראיה נראה מסוכה (דף נ"ג) דא"ר יהושע שעה ראשונה תמיד של שחר משם לתפלה משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין משם לביהמ"ד משם לאכילה ושתייה משם לתפלת המנחה משם לתמיד של בין הערבים ומכאן ואילך שמחת בית השואבה. הרי להדיא שהאכילה היתה קצת מן היום ולא חצי יום (ומכאן ראיה להיש"ש רפ"ב דביצה שחולק על הרמב"ם שכתב שזמן ביהמ"ד אחר אכילה. והקשה עליו היש"ש שם מעובדא דר"א ותלמידיו רפ"ב דביצה, והוא תמוה דר"א לטעמיה דס"ל כולו לד' או כולו לכם. אבל אנן פסקינן כר"י. אבל בסוכה שם מפורש דהאכילה הוא אחר זמן ביהמ"ד). ובאמת צ"ע שברמב"ם לא נזכר כלל הך דחציו לד' וחציו לכם. ע' פ"ו מהיו"ט. ובב"ח סי' רמ"ב כ' דהרמב"ם כ' חצי היום כר"י. והוא תמוה דליתא כלל ברמב"ם. ובארתי במק"א שהוא פוסק כהא דחגיגה (דף י"ח) דדריש מקרא דעצרת לאיסור מלאכה ע"ש. ומשמע בספרי פ' ראה שר' ישמעאל שדורש כן חולק על ר' יהושע ע"ש. וע' רפ"ב מהי"ט שכ' דחה"מ הוי דרבנן ורק משום מקרא קודש. וכ' בהג"מ שם דהיינו כר' יונתן בחגיגה (דף י"ח). וע' פסחים (דף ק"כ) שדרשו עוד מפ' זה דששת ימים מצות רשות ואכמ"ל בזה. וי"ל שנסתייע הרמב"ם מהא דמר בריה דרבינא שהתענה כל ימיו בשבת ואקצר

ולבד כל זה תמהני מה שייכות איסור מלאכה לאכילה ושתייה ולדבריו לר' יהושע לא הותר במלאכה רק חצי היום דלכם. ומצאתי בשו"ת מהר"י מברונא שהשיג ג"כ על המהרי"ו בדין זה מסברא זו דהא לר"י מותר לעשות מלאכה כל היום. רק ששם כ' בשם מהרי"ו דרק לר"א הוא אוסר. ולזה הקשה שם דהא הילכתא כר"י ע"ש. ובמג"א העתיק לשון מהרי"ו בסי' תקכ"ז דבזה מודה ר"י לר"א וכמש"ל. וגם הטעם שדומה למי שלא עירב לא הוזכר במהר"י מברונא שם. ועכ"פ דין מהרי"ו הנ"ל תמוה. ובפרט שמצינו חולקים עליו בפירוש. וצע"ג על הרמ"א שסתם כדבריו. וביותר על האחרונים שלא הרגישו בזה. ועכ"פ להוציא לצורך אחר בוודאי שרי. וע' בשאגת ארי' סי' ק"ו שפלפל אם מותר להוציא שופר ולולב בשביל נשים. וברא"ש בפ"ב דר"ה כתב בשם אבי"ה דשרי. והוא חולק עליו. ועכ"פ לצורך אחר שהוא צריך לו שרי לכ"ע

נשוב לענינינו דהנה בהך דכסא יש שתי סברות חדא משום איסור הוצאה וחדא משום עובדא דחול. והיינו דרש"י לטעמיה דס"ל דמשום מתוך מותר אף בלי שום צורך. ולזה הוצרך לטעם דמיחזי כעובדא דחול. אבל למ"ד שצריך צורך קצת י"ל שהגבילו חז"ל שצריך דווקא צורך כזה. ולפ"ז לאו דווקא רבים צריכים לו. אלא אף משום דבעיתא וכדומה הוי צורך קצת. וזהו שיטת הירושלמי שהביא דין זה בפ"ק אמתניתין דאין מוציאין את הקטן. דס"ל דטעמא שאסור ליצא בכסא משום איסור הוצאה. ולזה מתיר שם באיסטניס מפני שזה מיקרי צורך קצת וכן קאמר שם לא שרבים צריכין לו אלא אף שמא יצטרכו לו רבים ע"ש. והיינו כנ"ל דזה מיקרי ג"כ צורך קצת. וגם הוי כסברא דהואיל. כיון שאפשר שיצטרכו לו רבים. אבל ש"ס דילן דמייתי דינים אלו אהא דלא יביאנה במוט ובמוטה מוכח להדיא כשיטת רש"י דטעמא משום עובדא דחול. ולזה לא הותר רק ברבים צריכים לו. אבל משום דבעיתא לא הותר. ובזה מיושב שלא הזכירו הרמב"ם והרי"ף דין איסטניס ושמא יצטרכו לו רבים שנזכר בירושלמי שנדחקו מפרשים לומר שדין אחד להם ע' בשטמ"ק בשם הרא"ה. ולענד"נ כמש"ל דלש"ס דילן לא הותר רק כשרבים צריכים לו [וע' בכורות (דף ל"א) גבי קדשים. דהיכא שהנאתן להקדש הותר עובדא דחול ע"ש. ויש לומר דזהו הסברא הכא שהותרה כשרבים צריכים לו] ובזה מיושב הרי"ף והרמב"ם דלא הביאו הך דבעיתא משום דר"נ צוה לשאול מריב"א ושאל מר' זריקא והוא בא"י. והובא בירושלמי מעשה זו קצת באופן אחר שהתיר אף שמא יצטרכו לו רבים עי"ש. והיינו דס"ל טעמא דאיסור הוצאה. ופליג אדר"י בר אידי דסבירא ליה טעמא דעובדא דחול. והם פסקו כריב"א וכמש"ל. והרמר"ם לשיטתו