דברי מלכיאל ד ס

אסור לכתחילה. וגם לענין הכנת שבת הקשו המפרשים מהא דקאמר בפסחים (דף מ"ו) דלרבה הוי שרי משום הואיל. דהא מ"מ אסור לכתחילה. רק שתירצו דמשום כבוד שבת היו מתירים אבל משום צורך אחר ביו"ט בודאי לא היו מתירים. ורק משום גזירה דשבת אטו חול הצריכו ע"ת כדאיתא רפ"ב דביצה וכמבואר בראשונים. וכן מ"ש המהרי"ו ראיה ממי שלא עירב שאסור לו לבשל לאחרים. לענ"ד י"ל דהא כתב הטור בסי' תקכ"ז הטעם שאין העולם יודעים שהוא לאחרים ע"ש. הרי דבלא"ה הוי שרי לאפות ולבשל לאחרים. וזה שדחקו להטור לתת טעם מה שלא נזכר בש"ס. ואף שבב"י שם תמה על הטור וכ' שהעיקר שנאסר לו לעשות מלאכה דהוי כמו אופה מיו"ט לחול כיון שלא עירב. כבר השיג עליו בפרישה שם דלמה יהא אסור הא כיון שהוא עושה להם מסתמא מטיא ליה הנאה מהם. [ומ"ש הפרישה דדווקא דמטיא ליה הנאה מינייהו. וסברתו נראה דזה מיקרי צורך קצת, לענ"ד ז"א דבכה"ג מיקרי שכר יו"ט. רק הא גופא בשעה שנצרך להם מיקרי גם לדידיה צורך קצת] ומ"ש הב"י דהוי כאופה מיו"ט לחול צ"ע דהא הרמב"ם ס"ל דצורכי שבת נעשים ביו"ט כמש"ש הב"י. וא"כ אין כאן רק גזירה אטו הכנה דחול. וגם לשיטת התוס' דלרבה לא ס"ל האי סברא. מ"מ שרי מטעמא דהואיל. ואף לכתחילה היה מותר משום צורך שבת וכמש"ל אם לא שגזרו אטו הכנה דחול. וכ"כ הבעה"מ והבה"ע בה' יו"ט מחלוקת י"ד וכ"כ ש"פ ועמג"א ר"ס תקכ"ז (ושם בבה"ע כ' דלהכי התירו במסוכנת מטעם הואיל. דמשום פסידא גומר בלבו לאכול כזית. ותמהני דהא בש"ס פסחים (דף מ"ו) מסיק זה רק לר"ח אבל לרבה א"צ זה וע"ש. וי"ל קצת. ואקצר]

והנראה בזה שהטעם הוא דכיון דחז"ל אסרו לעשות מלאכה מיו"ט לשבת בלי ע"ת אטו מיו"ט לחול בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ם הנ"ל. א"כ כיון שלא עירב הדר לאיסוריה. ומה לי לעצמו מה לי לאחרים. ואפשר שזה ג"כ כוונת הב"י במ"ש דהוי כאופה מיו"ט לחול. דהיינו בתר שגזרו חז"ל והשווהו לחול כנ"ל. ולשיטת התוס' דטעמא משום הואיל וצריך ע"ת להתיר לכתחילה עמג"א ר"ס תקכ"ז א"ש טפי דכיון שלא עירב אסור לעשות מלאכה לכתחילה. ונראה שגם הטור לא הוצרך לטעמו רק לשיטת הסוברים דלצורך שבת שרי אף לכתחילה. וכן הא דאין אחרים אופין ומבשלין לו הוא משום גזירת חז"ל לעשות ע"ת. דא"כ בטלת תורת עירוב שכל מי שלא יערב יבשלו לו אחרים. ולזה כיון שחז"ל אסרו לבשל לשבת גזירה משום חול. אף לאחרים אסור. דהא עיקר ההיתר לבשל לאחרים אף לאותו יום הוא משום דהוי צורך קצת. וכיון דאסור לו א"כ לא הוי צורך כלל. ומכ"ש לשיטת התוס' דאסור לכתחילה ומ"ש הר"ן הטעם משום דשלוחו של אדם כמותו. אין הכוונה מטעם שליחות דא"כ אם אינו משלח אותו יהא מותר וכדאמרינן בשבת (דף קכ"ב) גבי כל המכבה אינו מפסיד וכן בכתובות (דף ע') דפריך ופרנס לאו שליחותיה קעביד ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד. ובשעה"מ פ"ו מהיו"ט הל"ט נתקשה הרבה בזה דהא קיי"ל אין שליח לדבר עבירה ולענ"ד אינו שייך לשליחות כלל ובאמת דבריו תמוהים דהא הר"ן כתב בפ"ג דפסחים דאסור לבשל לשבת בלי עירוב דמשום הואיל לא שרי לכתחילה וכשיטת התוס' הנ"ל. וא"כ איסור גמור מוטל עליו כמו מיו"ט לחול שג"כ איכא הואיל. ורק לכתחילה אסור. ואיך יהא מותר לאחרים לבשל לו כיון שלעצמם אין בזה צורך כלל. ומה שקרא זה שלד"ע הוא תמוה. דזה דומה לאומר לחבירו שיעשה מלאכה בשבת שהעושה בעצמו המלאכה חייב עליה. ואטו בשביל שהמשלח פטור דאשלד"ע מש"ה השליח מותר לעשות. וכ"כ התוס' בביצה (דף י"ז ע"א) שהקשו על שיטת רש"י שם דכיון דהוא נאסר א"כ איך יהיו אחרים מותרים לאפות בשבילו דבר שהוא בעצמו אסור לעשות. וכוונתם שאין בזה צורך כלל וכמש"ל. וראיתי בישועות יעקב סי' תקכ"ז שתמה על דבריהם דכיון דהמלאכה מותרת להם למה יאסרו. וגם הרגיש בהך דשלד"ע ע"ש. ולע"ד ברור כמש"ל ובפרט לשיטתם דס"ל דעיקר ההיתר הוא מטעם הואיל וכנ"ל

ועפמ"ש יש לבאר שיטת הבעה"ע שהובא בטור שמי שלא עירב מותר לבשל לאחרים דשלוחו של אדם כמותו והיינו כמ"ש דכיון שהם מותרים לבשל לצורך שבת. מותר גם לו כיון דהוי צורך קצת בשבילם ולא גרע ממבשל לצורך אחרים לבו ביום. ולו אין בזה צורך. והטור תמה דבהדיא גרסינן אינו איפה לאחרים. וביותר נפלא דבבעה"ע קאמר לה אברייתא דלא יאפה לא לו ולא לאחרים כיצד הוא עושה וכו' ומסתברא אחרים שלא הניחו אופה ומבשל למי שהניח. ומ"ש הב"י ושאר אחרונים לחלק בין קמחו לקמחם דחוק דכל כה"ג לא הו"ל לסתום ועוד דלמה מוכיח הש"ס מסיפא דקמחו נאסר מדאצטריך לאקנויי לאחרים ע"ש. דזה יש לדחות כמ"ש התוס' דכיון דהוא בעצמו אסור גם אחרים אסורים. הו"ל טפי להוכיחו מרישא דאסור לאפות מקמחו לאחרים. וא"כ מוכח דקמחו נאסר. ובאמת קשה בהא דפריך מדצריך לאקנויי הו"ל למיפרך מרישא דקאמר אין אחרים אופין ומבשלין לו דאי אין קמחו נאסר הו"ל למישרי כנ"ל. ולגירסת התוס' א"ש. אבל לגי' רש"י וכל הפוסקים דגרסי במסקנא קמחו נאסר קשה. ולפמ"ש השעה"מ בכוונת הר"ן משום שליחות ואף דאשלד"ע מ"מ אסור לכתחילה ע"ש. א"ש דאי אין קמחו נאסר י"ל דהא דאין אחרים אופין ומבשלין לו היינו רק בשליחותו אבל לאפות מעצמם בשבילו שרי. ולזה שפיר מקשה מסיפא דא"כ ל"ל לאקנויי כיון דע"כ אסור לו לצוות להם לבשל בשבילו דאכתי אסור להם לכתחילה כמש"ש השעה"מ. ובלא שליחות אף בלי הקנאה שרי כנ"ל. אכן לפמש"ל דע"פ הדין אסורים לבשל בשבילו קשה. וצ"ל דמעיקרא ס"ד כהבנת השעה"מ. רק במסקנא דקמחו נאסר. הכוונה כמ"ש שכך היתה גזירת חז"ל ורק התוס' דס"ל שאסור לעשות לצורך שבת כמו לחול הוצרכו להפך הגירסא דאין קמחו נאסר ע"ש. ואין להקשות דא"כ אף אחר ההקנאה איך מותרים לאפות בשבילו. י"ל דבאמת אין אופין בשבילו. רק שזה מיקרי לצורך עצמם למחר שהוא שלהם והוא אורח אצלם. וכ"ה הלשון בטוש"ע והם אופין ומבשלין ונותנים לו. וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהיו"ט הל"ט בהדיא שאח"כ אם ירצה יתן לו במתנה. אבל הנראה בשיטת הבעה"ע שהיתה לו גי' אחרת בש"ס. דהנה בברייתות שהביא הבעה"ע גבי מי שלא עירב וכן גבי מי שנאכל עירובו הושמטה בבא דאין אחרים אופין ומבשלין לו ע"ש. גם לפ"ז לא א"ש לשון הברייתא כיצד הוא עושה מקנה קמחו. דכיון שלא שנה עדיין שאסור בלי הקנאה למה שונה התקנה [ועי' ריש עירובין וריש סוכה וע"ש בפירש"י שאינו דומה לכאן ועי' ריש ברכות תנא אהיכא קאי ובמפרשים וע"פ גירסא הנ"ל מיושבת קושייתינו על שיטת רש"י ודעימיה לעיל] ורציתי לומר שהבעה"ע מפרש, לא לו ולא לאחרים. הכוונה שהאפייה והבישול נאסרו עליו ועל אחרים. רק הוא דחוק. והאיר ה' עיני וראיתי במאירי שהביא הגי' בהך דנאכל העירוב. לא יאפה ולא יבשל לא לו ולא אחרים לו. ובבא דאין אחרים אופין ומבשלין לו הושמט. ונראה ברור שכן היתה גירסת הבעה"ע. וידוע למעיין בבעה"ע שהוא מלא שיבושים. וצ"ל לא לו ולא אחרים לו. וא"ש מאוד מ"ש הבעה"ע ומסתברא. לפי שלא נזכר דין זה בברייתא להיתר או לאיסור. ובזה הונח לי מה שק"ל על הרמב"ם פ"ו מהיו"ט שלא הזכיר דין דאסור לו לבשל לאחרים. ולפלא שלא הרגישו בזה נו"כ. וכן בכלבו היו"ט לא הוזכר דין זה. אבל הוא הדבר אשר דברנו שלא היה זה לפניהם בגירסת הש"ס. והרמב"ם לטעמיה דס"ל צורכי שבת נעשים ביו"ט. וא"כ למה יאסר לבשל לאחרים כיון שהם עירבו. וכן הבעה"ע לשיטתו שכ' שם דמשום צורך שבת היה מותר לכתחילה וכמש"ל. וכ"נ בדברי הריטב"א שהובא בשטמ"ק בביצה (דף י"ז) רק שהלשון מגומגם שם יעו"ש

עכ"פ לא מיבעיא לשיטת הרמב"ם ובעה"ע וריטב"א וכלבו ומאירי הנ"ל שמותר לבשל לאחרים דליתא לדין המהרי"ו הנ"ל. אלא אף לשיטת הרי"ף והרא"ש וש"פ שאוסרים. מ"מ אין זה רק מצד גזירה אטו מיו"ט לחול דזהו עיקר תקנתא