דברי מלכיאל ד נט

שיעשו זהו רק לאותו ישראל שנעשה בשבילו. אבל לאחר א"צ בכדי שיעשה. וא"כ מוכרח לדידיה דאיירי רק לאותו ישראל דלישראל אחר שרי לגמרי. ונראה להסביר הא דלר"ג שרי לישראל אחר בספק מוכן אף למ"ד אסור באכילה. דהא כתבו הפוסקים לשיטת ר"ת דס"ל טעמא שלא יאמר לעכו"ם. דשרי לישראל אחר לערב מיד ולא בעי בכדי שיעשו עי' ברא"ש בזה. והא דאסור בו ביום לישראל אחר היינו מטעם מוקצה עי' בב"י סי' תקט"ו. וכן בעשה עכו"ם לעצמו במחובר וכה"ג אסור משום מוקצה. ועי' בבעה"מ ומלחמות באורך, ולפ"ז כיון דחזינן דר"ג שרי בטלטול ומיקל בספק מיכן. א"כ לישראל אחר מותר באכילה בו ביום. כיון דאין האיסור רק משום מוקצה. ולא מחמיר ר"נ בספק רק בגזירה שלא יאמר לעכו"ם ועמג"א רס"י תקט"ו

ואפשר לומר דרב ולוי פליגי בפלוגתא דרש"י ור"ת. ומיושב בזה מה שנתחבטו המפרשים למה נחלקו בפי' דברי ר"ג כיון דאין הלכה כמותו. דלשיטת רש"י דהטעם שלא יהנה ממלאכת יו"ט עכצ"ל מותרין באכילה לגמרי. דאם אסור באכילה ע"כ אסור אף לישראל אחר. וא"כ אף בטלטול יהא אסור ורב דמפרש מותר לקבל ס"ל כשיטת ר"ת וכנ"ל. ומבואר בזה ג"כ מה דאמר רב פפא דבריו בתר פלוגתת רב ולוי בפי' דברי ר"ג. לפי שזה תלוי ג"כ בפלוגתתם. (וראיתי במהרש"א שהקשה על הרא"ש דדילמא סוף דברי ר"פ קאי גם על רישא דלישראל אחר שרי. והפנ"י נדחק בזה. וגם קשה לתירוצו דא"כ גם בודאי יהא מותר כיון דלא הוי מוקצה. ולדעתי לק"מ דהא לא דמי דבתחומין שרי אף בו ביום ובמחובר אסור בו ביום לכ"ע כמש"ל] ובזה יש ליישב שיטת הסוברים דבעכו"ם שעשה לעצמו אסור במחובר ועי' בטור סי' שכ"ה ובב"י שם. דהא בירושלמי בפ"ג דביצה ופ"ק דשבת קאמר דרב אכל תאנים של עכו"ם משום דס"ל עכו"ם אין צריך הכן וכן דורמסקין ע"ש. ודוחק לומר שהיה מכיר שנתלשו מעיו"ט רק שבאו מחוץ לתחום. אבל לפמ"ש א"ש דרב ס"ל כר"ג דספק מוקצה מותר. ולזה אף ביש במינו במחובר כיון שאין האיסור רק משום מוקצה. מותר כנ"ל. אך זה דחוק לומר דרב כר"ג ס"ל. ובזה מבואר ג"כ פלוגתא דר"ג ור"י דהיינו אי ספק מוקצה הוא כמו ספק דאורייתא וכמ"ש המפרשים בביצה (דף ג' ע"ב). או לא. ועפ"ז יש ליישב קושיית המהרש"א ושאר מפרשים דלרב דאמר מותר לקבל ואסור באכילה מאי פריך אברייתא דרשב"א הא גופא קשיא וכו'. די"ל דרישא ממעט דאסור באכילה וסיפא מתיר בטלטול ע"ש. והצל"ח הוסיף להקשות דאף ללוי י"ל דרשב"א פליג בהא אר"ג ומכריע ביניהם דמותר בטלטול ואסור באכילה ונדחק בזה. ולפמ"ש א"ש בס"ד דהא הכא איירי בניצוד מאליו. ובזה ליכא רק משום איסור מוקצה ולא גזירה שמא יאמר וכמ"ש התוס' בדעת ר"ת. וא"כ למ"ד דמותר לקבל היינו רק בספק אם צדן העכו"ם בפועל. אבל בניצוד מאליו שרי אף באכילה. וכמש"ל גבי עכו"ם שתלש לצורך עצמו וא"כ בין לרב בין ללוי בכה"ג מותר אף באכילה לר"ג. ובזה יש לבאר ג"כ מחלוקת הלשונות בהא דר"י אמר שמואל. דמאן דאמרה אהא דרשב"א ס"ל דר"ג מתיר אף באכילה. וא"כ י"ל דהא דפוסק כר"י היינו רק באכילה אבל בטלטול י"ל דמותר. ואף דהמהרש"א כ' דלת"ק כ"ע מודו דאף לקבל אסור מלשון לא יטול וכ"נ בשטמ"ק שם. אבל במאירי ובאו"ז ח"ב סי' שנ"ב מבואר דלמ"ד מותרין באכילה י"ל דבטלטול מותר אף לר"י. ועכ"פ יש כאן מקום לטעות. ולזה פסק כרשב"א דאיירי בניצודו מאליו ומוכח דאסור אף בטלטול. ומיושב בזה ג"כ מה שתמה היש"ש והמהרש"א למה פסק שמואל כרשב"א כיון דבספק מוכן לא פליג ת"ק עליה וגם מיושב מה שהקשו הה"מ והיש"ש על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו לישנא בתרא דהלכה כרשב"א. ולפמ"ש א"ש דכיון שכתבו שאסור אף בטלטול. ממילא לא הוצרכו לזה. וי"ל בזה גם שני לשונות הראשונים. ואקצר

סימן כח

ומה שהקשה המהרש"א בביצה (דף כ"ה ע"ב) דילמא היכא דבעיתא לא בעי רבים צריכים לו. והקשה כת"ר דהא סומא בודאי בעית ואפ"ה אסור. לא ראה כת"ר דברי הרשב"א ור"ן שכ' דסומא הוא דווקא דאפשר לו בלא מקל. ועי' במאירי שכ' כתירוץ המהרש"א דכיון דבעיתא שרי אף אי אין רבים צריכים לה וסומא שאני ע"ש וכ"כ בשטמ"ק בשם הרא"ה. אבל באמת תירץ המהרש"א אינו מובן דא"כ הו"ל להתוס' להעמיד דבריהם על המקשן. ועכצ"ל דעל המקשן י"ל דבאמת מקשה אכולה מילתא. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ועכצ"ל דס"ל להתוס' כשיטת הרשב"א במאירי ובשטמ"ק שם ועי' בחידושיו בזה. וכן צ"ל בדעת המקשה לשיטת המאירי והרא"ה הנ"ל. והיותר נראה דר"נ כשבקש לשאול את ר"י בר אידי לא ידע עדיין הא דרבים צריכין לו. דהא ר"י בר אידי אמרה לעיל ולמה צוה לשאלו עוד פעם. ואם על הכיתוף. היה לו לפרש דבריו. ולזה ר' זריקא כשא"ל הכי אמר ר"א ובלבד שלא יכתף. סתמא אמר אף אם אין רבים צריכים לו. וא"כ תיקשי להך דברייתא וכן להך דריב"ל ועכצ"ל דברייתא וריב"ל פליגי. וא"כ כדמקשה מדילתא. ומשני דבעיתא. היינו רק לשיטת ר"א ור"נ שם. אבל לברייתא וריב"ל אין נ"מ כלל אי בעיתא או לא. ומיושב קושיית התוס' בפשיטות ובזה מיושב הרי"ף שהשמיט כל הסוגיא רק כתב דאין יוצאים בכסא ואם רבים צריכים לו מותר. וכ"כ הרמב"ם ונדחק שם בכ"מ בטעמו ועי' ברא"ש וביש"ש וב"י סי' תקכ"ב. אבל לפמ"ש א"ש כפשוטו דפסק כברייתא. וראיה לזה מקושיית התוס'. כי תירוצם דחוק, וגם שיטת הרא"ה הנ"ל דחוקה כמובן. ועל התוס' קשה דלשיטתם עכצ"ל דהא דברייתא וריב"ל איירי בכיתוף וא"כ כדמשני דילתא בעיתא ע"כ אין רבים צריכים לה. דאי צריכין. ל"צ לטעמא דבעיתא. ודוחק לומר דגם ר"ז ור"א איירי ברבים צריכים לו כיון שלא נזכר זה בדבריהם

וענין מחלוקת זו נראה דהנה בדין זה כתב השטמ"ק הטעם משום שצריך שיהא במלאכה צורך קצת. דעיקר ההיתר משום מתוך. וא"כ בכסא שאחרים נושאים אותו אם רבים צריכים לו מותר שיש להם בעצמם צורך קצת בזה. וזה צ"ע אם מותר להוציא דבר בשביל צורך אחרים כשלעצמו אין צורך בזה. דהא קיי"ל ס"ס תקכ"ז בשם מהרי"ל דאם מתענה ביו"ט אסור לבשל לאחרים ע"ש. ועי' תוס' כתובות (דף ז' ע"א) שנתחבטו על מה שנהגו להוציא לכותי ביו"ט. משמע דבשביל ישראל שרי וצ"ל דזה מיקרי צורך קצת עכ"פ. ואמרינן הואיל. שאפשר למצוא פנים שיצטרך בעצמו להוצאה זו. משא"כ במתענה שבודאי לא יאכל בעצמו. ולפ"ז נראה שמי שאכל בשר אסור לו לבשל חלב בשביל אחר ביו"ט אם אין שש שעות עד סוף היום. וכן מי שנוהג איסור בחדש או בבשר מסירכא וכדומה. וצ"ע בזה [והצל"ח כתב שאסור להוציא לצורך אחר. ודבריו צ"ע] ולכאורה הוא מפורש בביצה (דף י"ב ע"ב) גבי מוליכין את המתנות דב"ה ס"ל שמותר להוליך תרומה וחלה לכהן. אף שהוא בעצמו אסור בזה באכילה. מ"מ מותר להוציא בשביל אחר. ודוחק לומר דאיירי בחצר מעורבת ורק לענין טלטול. דמשמע דנקיט לה בהדי פלוגתא דב"ש וב"ה גבי מוציאין את הקטן ובפלוגתא דמתוך. וע"ש בחי' הרשב"א שמבואר כן להדיא [ובט"ז סי' תק"ו סק"ה הביא בשם יש"ש שאסר להוליך דרך ר"ה וחלק עליו ע"ש. ותמהני דביש"ש שם קאי על מ"ש הר"ש דאיירי בשבת ע"ש. ולזה כשמפסיק ר"ה או כרמלית או חצר שאינה מעורבת אסור להוליך] וכן שם (דף י"ד ע"ב) גבי משלחין ביו"ט יעו"ש

ובאמת דברי המהרי"ו במתענה ביו"ט צ"ע. דהא אמרינן מתוך רק שצריך צורך קצת. וזה מיקרי צורך קצת וא"צ סברא דהואיל בזה. ורק לצורך עכו"ם נתקשו התוס' משום דאמעיט מלכם ולא הותר משום מתוך וכמש"ל בסי' כ"ה. וכן אמרינן הואיל ומקלעי אורחים אף דלעצמו אינו ראוי. ולפמ"ש המג"א שם דעיקר הטעם הוא משום הואיל. צ"ע דהא הואיל