דברי מלכיאל ד נח

עצמן. אבל נראה שגדר החומרא בזה הוא רק כשאין בזה מניעת מצוה. משא"כ כשיש מניעת שמחת יו"ט ע' סי' תרל"ט. ובזה יש לישב כמה סתירות בענין זה ואכמ"ל וע' ברכי יוסף א"ח סי' ל"ב. ועי' ירושלמי פ"ב דסוכה הל"י שר"ג היה נכנס ויוצא כל הלילה וע"ש במה"פ שפי' שהיה מחמיר על עצמו. ולפמש"ל א"א כן דהא הוי מניעה משמחת יו"ט. ובזה מיושב מה דמקשה הירושלמי שם בפשיטות על אותו תלמיד מהא דר"ג. וגם מה שלא הובאה חומרא זו להלכה כמו שהובא חומרא דר"ג גבי דלי של מים כנ"ל. והיינו משום דע"כ ס"ל לדינא הכי. ועי' עירובין (דף מ"א ע"ב) ר"ג וראב"ע הלכו את כולה ר"י ור"ע לא זזו מד"א שרצו להחמיר ע"ע וע"ש בסוגיא (ד' מ"ג ע"א) ובתד"ה האי רצו ואקצר. ועי' ירושלמי פ"א דברכות הל"א דמקשה על ר"ג למה הורה כשמעתיה כיון דרבנן פליגי עליה ומשני דהוי לחומרא. אלמא דלהקל לא היה עושה ר"ג כשמעתיה. ועי' יבמות (דף ט"ו ע"א) גבי מעשה בבתו של ר"ג וכו' שייבם ר"ג צרתה וכו' ע"ש. וצ"ע בכמה מקומות בש"ס ואכ"מ]

סימן כז

ומ"ש כ"ת בביצה (דף כ"ד ע"א) על מה שפירש"י שלא רצה לקבל מהעכו"ם מפני שהיה שונאו. וכ' הפנ"י דלזה לא פי' שרצה להחמיר כת"ק דהוי רבים נגדו. דא"כ הו"ל לקבל ולא ליהנות עד אחר יו"ט. והקשה כ"ת דהא מפורש בש"ס דת"ק הוא ר' יהושע ולא רבים. ועוד דהא בש"ס מסיק דפליגי בלקבל. ולאכילה לכ"ע אסור. ולזה פי' כת"ר שדקדוק רש"י הוא מתיבת הימנו. והנה מה שהקשה מהא דת"ק הוא ר"י. ז"א דאף שמוזכר בברייתא דר"י פליג עם ר"ג. י"ל דת"ק שבמשנה הוי רבים. ונראה שזהו החילוק בין ל"ק של שמואל בש"ס שם ולשון שני דבלישנא קמא קאמר אין הלכה כר"ג. ול"ב אמר הלכה כר"י דבמתניתין ה"א דהלכה כר"ג משום דמעשה רב. לזה אשמעינן דאין הלכה כר"ג. אבל בברייתא שלא נזכר המעשה. פוסק מצד שר"ג ור"י הלכה כר"י. וס"ל דת"ק דר"ג הוא ר"י. ולזה נקיט שמואל מילתיה אברייתא ולא אמתניתין. וגם ל"ק נקיט בלשון שלילה ול"ב נקיט בלשון חיוב ובאמת זה בלא"ה לק"מ עפמ"ש התו' במנחות (דף ל"ו ע"א) שאין דרך לומר הלכה כת"ק וכ"נ מלשון רש"י בביצה ע"ש. ונראה שזה תלוי בפלוגתא דרב ולוי דלקמן אי מותרין דר"ג לקבל או לאכילה. דהנה בארנו למעלה שר"ג היה מחמיר על עצמו כדברי רבים החולקים עליו אם לא במקום שיש מניעת שמחת יו"ט וכדומה. והנה הכא קשה כמו שמקשה הירושלמי ריש ברכות למה לא החמיר כת"ק. וצ"ל מפני שהיה מניעת שמחת יו"ט. וזה לא שייך רק למ"ד מותרין באכילה. אבל למ"ד מותרין לקבל ליכא למימר הכי. וע"כ צ"ל דת"ק היינו ר"י ולא רבים. ולזה לא החמיר כמותו. ובזה פליגי תרי לישני דשמואל. ולשון השלישי מוסיף ענין קלקול המצידות. ומבוארים ג' הלשונות שלכאורה הם חסרים מובן

והנה במנחות שם הקשה בגליון מתו' ביצה (דף י"ז ע"א) שהק' למה לא אמר הלכה כת"ק. ותירצו באופן אחר ובאמת תמוה דשם (דף ט"ז ע"ב) איתא הלכה כת"ק וכן מצינו בכ"מ ע' שבת (דף נ"ד ע"א ודף קל"ה ע"א) ועירובין (דף ו' ע"ב) ובב"ק (דף מ"ח ע"ב). ונראה לישב דבאמת אין הדרך לומר הלכה כת"ק. רק היכא שיש שלשה מחלוקות בדבר אז ההכרח לומר בלשון חיוב. דאין דרך לומר אין הלכה על שנים ולפעמים נאמר בלשון שלילה כדי להורות איזה רבותא. וכמש"ל דקאמר אין הלכה כת"ק אף דעבוד מעשה. וזה שייך אם אין מקום לטעות כנ"ל. וכן כשחולקים אמוראים הלכה כדברי מי אז שייך לומר הלכה כת"ק כיון שהחולק עליו מיחד את ההלכה כדברי מי. ולזה במנחות שם מוכח דהלכה כת"ק דהוא מחמיר דאי כחכמים המקילין הו"ל לפרש הלכה כחכמים. ומה שלא אמר להדיא כ' התו' הטעם דאין הלשון נופל כ"כ [ולולא דברי התו' י"ל דרבותא אשמועינן דאין הלכה כר' יעקב דלכאורה הוי כמכריע בין חכמים לת"ק ע"ש. והלכה כדברי המכריע] ואף דמסיק דרבה בר"ה פליג. מ"מ מפורש שם שלא חלקו זה בפני זה ובשבת (דף נ"ד) איכא תלתא תנאי. וכן (בדף קל"ה) שם ר"א הקפר ות"ק ורשב"א. וכן בעירובין (דף ו') ר' יהודה ות"ק וחנניה. וב"ק וביצה (דף ט"ז) צ"ל משום דפליגי רב ושמואל זה בפני זה. ולזה שפיר הקשו התו' בביצה (דף י"ז ע"א). דהתם איכא תלתא תנאי והו"ל לפרש דבריו. משא"כ בההיא דמנחות דמוכח שפוסק כהמחמיר כנ"ל (ובנ"ד משמע שהת"ק הוא רבים נגד ר"ג דלזה ל"ק הש"ס מאן תנא ר' יהושע וכמו דאיתא בכמה דוכתי. וי"ל דהיכא שסתם כחד תנא היינו משום שיש עוד תנאים שסוברים כן. אם לא דאמר בהדיא מאן תנא או האי סתמא יחידאה הוא ע' חולין (דף ע"ז) ובתו' שם. וע' בתו' חדשים פרה פ"ט מ"ה שכ"כ וע' רי"ף בשבת פרק כל הכלים וברא"ש שם ואכמ"ל. ועפמש"ל מבואר הא דאיתא בשבת (דף ס' ע"ב) אין הלכה כראב"ש ופריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומשני סד"א דמסתבר טעמיה וכו'. וכן בביצה (דף י"א ע"א) גבי אין הלכה כר' יהושע דקאמר בלשון שלילה. ובשעה"מ פ"ג מהל' יו"ט ה"ה נתקשה בזה. ועפ"י מש"ל א"ש דנקיט בלשון שלילה לרבותא אף שמסתבר טעמו. וע' יומא (דף ל"ו ע"ב) דקאמר הלכה כחכמים אף דהרבותא הוא בר"מ ע"ש. ונראה משום דבחכמים נתחדש דבר שצריך הכהן שיכוין בוידו"ו השני לכלול בלשון חטא גם הזדונות שהתודה עליהם מקודם. כי מקודם נעשים כשגגות ואח"כ מבקש גם על השגגות האלה. וכדאיתא בש"ס ובירושלמי שם לפרש בזה אליבא דחכמים קרא דנושא עון וגו'. ופ' והתודה וגו' ע"ש וע' תו' ישינים ובתויו"ט שם (וזהו ע"ד תפלת דוד מנסתרות נקני וגו' ואכמ"ל] ובזה מיושב מה דמקשה בתו' רעק"א ביומא שם כיון דמוקי קרא דנושא עון שנעשה מזדונות שגגות א"כ היינו תשובה מאהבה. ונשאר בצ"ע. ולפמ"ש א"ש דזהו כוונת משה שמקודם עושים מיראה ונעשים כשגגות. ואח"כ מאהבה ונתכפר הכל ועולה ממדריגה למדריגה. ומבואר בזה לשון הפ' והתודה עליו את כל עונות ב"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. פי' כי אח"כ יצטרפו העונות והפשעים אל החטאות וא"כ אי הוי אמר אין הלכה כר"מ. הו"א דמ"מ בזה אין הלכה כחכמים וכמ"ש התו' בביצה (דף י"ז) בכה"ג דלהכי ל"א הלכה כת"ק מפני שאין הלכה כמותו בכל דבריו. ולזה דקדק הלכה כחכמים מפני שבא בדבריהם חידוש דין. וכבר יצאתי חוץ לענינינו ואקצר

והנה כ"ת הביא שהמפרשים נתקשו למה נקיט הש"ס לשון לקבל ולא לטלטל. והנראה דהנה אסור לקבל מתנה ביו"ט. רק לצורך מצוה או יו"ט וכדתנן בביצה (דף י"ד ע"ב) שאין משלחין רק לצורך יו"ט. וכ"כ בשטמ"ק בכתובות (דף ה' ע"א) בשם הרמב"ן ורשב"א ורא"ה וריטב"א שמתנה אסורה. והוא ש"ס מפורש בעירובין (דף ע"א ע"א) דמיקנא רשותא אסור וע' ב"י סי' תקכ"ז. א"כ אסור אף לקבל כיון שאין בזה צורך יו"ט. והנה הפלוגתא אי שרי בטילטול אינה מובנת למה יהא מותר כיון דאסור באכילה. וכ"כ הרי"ף והרא"ש דכל שאסור באכילה אסור בטילטול. ומצאתי שנתקשה בזה היש"ש שם והקדימו הרשב"א בחידושיו ועוד ראשונים. ונראה דמאן דשרי בטילטול ס"ל דר"ג מתיר באכילה לישראל אחר וכמו בתחומין אף בודאי וה"נ ספק הוי דרבנן. ולזה מותר בטילטול. וא"כ מותר גם לקבל דחזי לאחרים. ועי' מג"א סי' חקי"ב סק"ו דאף לאורחים בביתו מותר. ואמרינן הואיל. וכ"כ הצל"ח דלר"ג מותר לישראל אחר. והמאירי כתב הסברא דאכילה הוי ספק דאורייתא. וטילטול הוא ספק דרבנן. וא"כ י"ל גם לענין קבלת מתנה ג"כ וי"ל ואקצר. אך עדיין קשה דכיון שאסור באכילה. ממילא אסור בטילטול. ובאו"ז ח"ב סי' שנ"ב הביא בשם ירושלמי הגירסא בברייתא דדגים המפולמין דמותר לקבל ואסור באכילה עד לערב בכדי שיעשו. והנה לשיטת הפוסקים החולקים על רש"י וס"ל דטעמא הוא כדי שלא יאמר לעכו"ם. א"כ הא דבעי בכדי