דברי מלכיאל ד נז

דת"ק מתיר לבשל קדירה מליאה בשר ואוסר לאפות פת מלא תנור ורשב"א מתיר. ופירש"י הטעם משום דבפת הוי טירחא בכל חדא וחדא. וצריך להבין ענין מחלוקתם דהא בודאי גם ת"ק מודה שנאפה יפה. ולפמש"ל י"ל דפליגי במשאצל"ג דת"ק ס"ל כר' יהודה דחייב. ולזה בקדירה דהוי חדא טירחא ורק דריבוי אסור מדרבנן כמ"ש התוס' במנחות (דף ס"ד). אמרינן הואיל בדרבנן לכ"ע ושרי אף לכתחילה. משא"כ בפת דהוי טירחא בכל חדא והוי דאורייתא. אף לרבה אסור לכתחילה וכמבואר בפוסקים ורשב"א ס"ל משאצל"ג פטור ורבא דפסיק כרשב"א לטעמיה בשבת (דף קמ"א ע"ב) דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור. ואף דרדיית הפת צריכה לגופה, מ"מ רדיה הוי דרבנן ושפיר אמרינן הואיל אף לכתחילה וכנ"ל. אכן לפ"ז תתעורר עלינו קושיית הפוסקים והלח"מ שהזכרנו דאף לרבה דס"ל הואיל. מ"מ הא אסור לכתחילה. דא"ל משום דנאפה יפה. כיון שצריך לעיסת הכלבים כולה. ומ"ש השטמ"ק לתרץ זה דאיירי שצריך כולה לרועים. לענ"ד צ"ע דהא כיון דלית ליה נבילה ע"כ יתן מן העיסה לכלבים וכפירש"י בקושיית הש"ס ע"ש. ועו"ק להרמב"ם שפוסק בפ"א מה"ש דמשאצל"ג חייב והכא פוסק כרשב"א בפ"א מה' יו"ט הל"י

והנראה דלכאורה קשה דהו"ל למישרי משום מתוך שהותרה ואף שכ' התו' דצריך שיהיה צורך קצת. הא הכא איכא צורך קצת שעי"ז נאפה יפה. וכבר הרגיש בזה בפנ"י ובלח"מ ועוד מפרשים וכתבו דמ"מ לא סגי בהא למישרי דאורייתא ואינו מובן. ונראה דהנה הקשו המפרשים למה אסור לעשות בשביל עכו"ם הא אמרינן מתוך. ותירצו דכיון דכתיב לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים אסר הכתוב אף דאיכא צורך קצת. ע' בפנ"י ובלח"מ פ"א מה' יו"ט הט"ו שכ"כ. וכבר הקדימם בזה בשטמ"ק בביצה (דף י"ב). והנה שיטת רש"י בביצה שם דאמרינן מתוך אף דליכא צורך כלל. והתו' ס"ל דצריך צורך קצת. והקשו על רש"י מהא דפליגי ר"ח ורבה בטעמא דהואיל באופה לחול ולא שרי משום מתוך ע"ש ובכתובות (דף ז') בתו'. ונראה לישב שיטת רש"י דל"א מתוך רק בעושה לצורך יו"ט שלא לצורך אוכל נפש. אבל בעושה לצורך מחר בודאי אסור שזה לא נכנס בכלל ההיתר דקרא אשר יאכל לכל נפש. וק"ו הוא מהכנה מיו"ט לשבת דאסורה לרבה מדאורייתא ע' פסחים (דף מ"ו) ובתו' ריש ביצה. וגם לר"ח דס"ל דצורכי שבת נעשים ביו"ט וכן לדעת הרמב"ם רפ"ו מהי"ט דגם רבה ס"ל הכי. מ"מ מיו"ט לחול בודאי לא אמרינן מתוך וכמו גבי כלבים ועכו"ם דל"א מתוך כנ"ל. ולזה באופה מיו"ט לחול אצטריך לטעמא דהואיל. ונראה דעדיף עוד מהנך דאמעיטו מלכם. דשם כתבו התו' בביצה (דף י"ב) דלא אהדריה קרא רק לעשה ע"ש. אבל בעושה מלאכה לצורך חול הוא בכלל הלאו דלא תעשה מלאכה שע"ז נאמר עיקר הלאו במלאכות שישנם באוכל נפש. ולזה קאמר דאופה לחול לוקה ולזה צריך טעמא דהואיל. דכיון שאפשר שיצטרך זה לצורך יו"ט א"כ הדר שרי מטעם מתוך אף שעתה אינו צריך לאותו דבר ואח"כ מצאתי בשעה"מ פ"א מה' יו"ט שכ"כ בשם הר"ן כת"י ע"ש. ות"ל שהנחני בדרך הראשונים ז"ל. ובזה מיושב מה שהקשינו לשיטת הרמב"ם. דהוא ס"ל כרש"י דל"צ אף צורך קצת וכמ"ש המפרשים לדעתו בפ"א מהיו"ט ע"ש במ"מ. וא"כ ע"כ ס"ל כמש"ל דלצורך מחר לא שייך מתוך. ורק מטעם הואיל וא"כ לק"מ. דהא דשרי בתנור מלא פת היינו מטעם הואיל כיון דעיקר האפיה לצורך מחר. רק שעדיין אסור לכתחילה. לזה הוצרך לטעמא דנאפה יפה להתיר לכתחילה. ולזה פסק בעיסה שחציה של עכו"ם דלא שייך הואיל שאסור לאפות. אבל בעיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה שרי משום הואיל כיון דהפת נאפה יפה. ולהכי מוקי לה בירושלמי כר"ש בן אלעזר וכנ"ל ובזה מבואר מחלוקת ב"ש וב"ה בביצה (דף כ"ב ע"ב) גבי פת מרובה דב"ש לטעמייהו (בדף י"ב) דלית להו מתוך ולזה לא מהני טעמא דנאפה יפה וכנ"ל. וי"ל כן אף לדעת התו'. דאף שנאפה יפה מ"מ כיון דעיקר האפיה הוא לצורך מחר ל"א בזה מתוך ולא שרי רק מטעם הואיל. וס"ל דשרי אף לר"ח משום דהוי משאצל"ג וכנ"ל. ומה שהקשו מהך דאופה מיו"ט לחול לשיטת רש"י. היינו רק לדעת רש"י דס"ל שא"צ צורך קצת ומשמע להו שאין סברא לומר דצורך מחר שאני. ונראה שזהו סברת הואיל דקאמר רבה שזה מיקרי קצת צורך ואמרינן מתוך וכנ"ל. אבל העומד לנגדינו מ"ש התו' בפסחים (דף מ"ז ע"ב) דאפילו לב"ש דל"ל מתוך מ"מ אמרינן הואיל ע"ש

ואפשר לדון דבאמת האפיה מותרת משום שנאפה יפה והוי צורך קצת וכנ"ל. רק האיסור הוא מטעם הרדייה שאסור מדרבנן. ובזה אמרינן הואיל כיון דהוי דרבנן. וכמש"ל דאף לר"ח אמרינן בדרבנן הואיל. ואין להקשות דא"כ למה אסור למלוח בשר לצורך מחר כדאיתא בביצה (דף י"א). הא הוי דרבנן דאין עיבוד באוכלים כדאיתא בשבת (דף ע"ה ע"ב) וע' פ' שמונה שרצים ברש"י ור"ן. וא"כ נימא הואיל ולישתרי אף לכתחילה די"ל דאף בדרבנן ל"א הואיל למישרי אף לכתחילה רק במקום הפסד כמו הכא שכבר הפת בתנור. וכן שיש צורך קצת לשמחת יו"ט באפיה במשאצל"ג שהפת נאפה יפה וכמו בפסחים (דף מ"ו ע"ב) גבי מסוכנת ועוד בכ"מ. וכן גבי להכין לשבת שכתבו הפוסקים שהיה מותר לכתחילה אי לא משום גזירה אטו חול ע' ביש"ש רפ"ב דביצה ובסי' תקכ"ז בב"י ומג"א. אבל היכא דליכא שום צורך ופסידא ל"א הואיל לכתחילה אף במלאכה דרבנן וההכרח לקצר

סימן כו

וע"ד רש"י בביצה (דף כ"ב ע"ב) שפי' א"כ בשבת מותר לעשות כן ולא נחלקו עליו חביריו. והקשה דא"כ אמר ראב"צ ח"ו שקר כי למה הכינו מעי"ט כיון שמותר אף ביו"ט. ולזה פי' שבאמת היה מחמיר לעצמו ולאחרים היקל. וא"כ אף בשבת קאמרי בניחותא. ונסתייע מלשון המשנה להקל עכ"ד. ולא ידעתי מה יענה לת"ק דברייתא דאמר בהדיא ושל בית ר"ג מניחין משמע שבעצמם מניחים. וראב"צ חולק במעשה. ותמיהתו איך אמר ראב"צ שקר. הנה מצינו כ"פ בש"ס שחולקים איך היה המעשה. וכן גבי מכבדין המטות פליגי היכי הוי עובדא. וגם י"ל דלשון נכנסתי אחר אבא משמע שהיה עדיין קטן וכבר השיבו בכגון זה במגילה (דף כ' ע"א) אין מביאין ראיה מן הקטן. ועי' סנהדרין (דף נ"ב ע"ב) דלא משמע כן. רק בתוספתא וירושלמי הגירסא אכלתי בבית ר"ג. וגם לפירושו קשה לשון א"כ אף בשבת ולולא פירש"י י"ל שהת"ק מספר שהיו מגמרין בבתיהם ביו"ט. ומשמע דבשבת אסור. ואמר ע"ז ראב"צ שהרואה ראה וטעה שהיה סבור שהניחו מוגמר. אבל היו מגמרין ע"י ערדסקאות. והשיבו לו דא"כ למה לא היו עושין כן גם לשבת. וכן יש לפרש גבי כיבוד. ובזה מיושב מה שיל"ד על פירש"י דהול"ל להדיא א"כ לא נחלקו עליו בדבר זה וכמו שמצינו כה"ג בכ"מ ועו"ק לדבריו דהא גבי ג' דברים שהיה ר"ג מחמיר השיבו לו שהיו מחמירים לעצמם ור"ג ס"ל ללמוד ממנהגם לעלמא. וכאן החמיר לעצמו והיקל לאחרים. וא"כ גם שם היה לו לומר כן ולזה אין לסור מפירש"י

והנה בזה צע"ק דמצינו שיטת ר"ג בכ"מ להחמיר על עצמו כמו ספ"ק דכתובות גבי חתן. ושם בירושלמי משמע דהא דתניא כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואתיא דלא כר"ג ע"ש ובמפרש. וכן בסוכה (דף כ"ו) שהחמיר על עצמו בשתי כותבות ודלי של מים. ובמשנה שם נראה דעיקר הראיה מריב"ז. והיינו דמר"ג אין ראיה דאיהו לטעמיה דלא ס"ל בברכות שם סברא דמחזי כיוהרא ובאמת שם צ"ע מאי ראיה מר"ג די"ל דר"ג לטעמיה דס"ל בברכות (דף ל"ז ע"א) דשבעת המינים טעונים שלש ברכות. ואכמ"ל בזה. וע' ירושלמי פ"ב דברכות הל"ט בעובדא דר"ג ור' יהושע שהיו מהלכין בדרך ומסתלקין לצדי דרכים ואר"ג מי הוא זה שמראה עצמו באצבע וכו' ע"ש, וא"כ היה לו לר"ג לדון כהא דביצה שגם בית אביו החמירו על