דברי מלכיאל ד נו

י"ל מ"ש הרי"ף בפ' ואלו עוברין דהלכה כר"א משום דרבי פסק כוותיה ועוד דהא דר"א שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן ע"ש. וכבר תמה הרז"ה ודעימיה דמה שייכות זל"ז. ועפמ"ש א"ש דהרי"ף לטעמיה דבביצה שם גריס ופליגא ע' בר"ן שם ולא ס"ל סברת התו' הנ"ל. וגם תי' התו' מהא דגחלים לא ס"ל. ולזה עכצ"ל כמש"ל דס"ל הואיל ואי הוי ליה עיסה טהורה הוי מפריש לה. ואף דבזה פסקינן כחכמים דאסור להפריש. מ"מ בכה"ג משום בל יראה ושמחת יו"ט הוי שרינן כיון דהוי רק גזירה משום שלא מן המוקף. ואף דבזה לא. שרי שלא מן המוקף משום עונג יו"ט כיון דהוי דאורייתא. אבל בדרבנן ודאי שרינן וכמ"ש התו' ביבמות שם. ולזה עכצ"ל שהכלי יצרפם אח"כ, דהא עכצ"ל שתזדמן לו העיסה אחר אפיה. כי קודם אפיה אין שהות דהא יאפה מיד שלא יחמיץ. וא"כ ע"כ דהך דר"א שייכא באידך. ור' יהושע דפליג ע"כ או משום דס"ל כרב חסדא וכמ"ש הרי"ף. או משום דלא ס"ל דסל מצרף. וא"כ ממ"נ מוכח דהלכה כר"א ואכמ"ל בזה

ונראה ראיה דר"ח לא ס"ל הואיל אף היכא שמזומן לפנינו ורק לענין צירוף לסברא דנאפה יפה ס"ל זה וכנ"ל. מפסחים (דף ס"ב ע"א) דקאמר דר"ח ס"ל דהזורק שיתכפרו ערלים פסול משום הואיל שיכול למול עצמו. ומקשה והא ר"ח ל"ל הואיל. ומשני דלחומרא אית ליה. וקשה מאי קושיא דהכא שהדבר בידו למול את עצמו הכל מודים דאמרינן הואיל. אבל לפמ"ש ניחא. ומסוגיא זו קשה אהא דפסחים (דף מ"ח) דמוקי ר"י כר"ח ולא ס"ל לר"י הואיל אף לחומרא ע"ש בפירש"י. וא"כ ר"ח דלא כמאן. ונראה דבאמת להכי מדחה לה דר"ח אמר אף כר"א. ולהרי"ף דמסיק דר"א ור"י באמת פליגי בפלוגתא דרבה ור"ח, י"ל דלאו היינו לענין אי בעי מיתשל וכמ"ש רש"י שם. דהא לכ"ע ל"א להכניס דבר שאינו ברשותו לרשותו. רק לענין הואיל ומתרמי ליה עיסה טהורה וכמש"ל ואקצר וע' בבעה"מ שנדחק בזה וע"ש במלחמות [ובמה שיש להקשות בהא דקאמר אי בעי מיתשיל הא הוי מחוסר מעשה ג"כ התעוררו שם ע"ש. ולענ"ד דכוונת הש"ס כיון דאי בעי מיתשל א"כ נשאר לו עדיין זכות בה אף דטוה"נ אינה ממון. מ"מ הכא יש לו בה זכות לישאל עליו והמאבדה ממנו אפשר דחייב לשלם כדין גורם לממון וע' ר"ן נדרים (דף פ"ה ע"א) כשזכו אחרים בנכסיו ואח"כ נשאל עליהם אם חייבים להחזיר. ובאשר אכ"מ אקצר] ובתו' פסחים (דף ס"ב) הקשו דהא (בדף מ"ז) קאמר דאמרינן הואיל אף שמחוסר כתישה ונדחקו בזה. ולענ"ד דלק"מ דשם אם יזדמן לו דם צפור ואין לו עפר אחר לכסות וכמש"ש התו' בע"כ יחפור ויכתוש ויכסה. וא"כ מלאכת החרישה חזיא ליה. אבל הכא עיקר סברת הואיל משום דאתי לכלל כפרה. וכיון דמחוסר מעשה לא מיקרי אתי לכלל כפרה. ודמיון קצת לסברא זו מש"ס דנדרים (דף נ"ט) גבי דשיל"מ דהיכא דאיכא מצוה לאיתשולי עלה מיקרי דשיל"מ שבא ההיתר מעצמו ע"ש בר"ן. ואף דגם בערל איכא מצוה לא דמי לדהתם וכמובן

הנה כ"ז כתבתי כפי פשטות דברי התו' שמורים כמ"ש כ"ת. אבל באמת צריך מובן מ"ש התו' להרכיב סברות להתיר ריבוי. וכי מצות הם אשר יצטרפו יחד לדחות איסור האפיה ובשלמא לרבה דס"ל הואיל א"ש. דמטעמא דהואיל שרי מדאורייתא וטעמא דנאפה יפה מתיר אף מדרבנן. אבל הא התו' מיירי אליבא דר"ח. ומה תוסיף לנו סברת הואיל להרכיבה עם סברת שנאפה יפה. וקרוב לומר שבאמת הם כשני תירוצים. וכוונתם בתירוצם הראשון אליבא דר"א בפסחים (דף מ"ו ומ"ח) דס"ל דבעינן כל חדא וחדא חזיא ליה. ולזה מותר שם לאפות מסברת שנאפה יפה. ומיושב קושיית התו' שם שהבאתי למעלה. ולר' יהושע דאיתא שם דס"ל הואיל ומקלעי אורחים כתבו תירוצם השני. אבל ר"ח דלא ס"ל הואיל יסבור כר"א וכדקאמר שם ע"כ ל"ק ר"א ע"ש. ולתירוצם הראשון הסברא כיון דבאפיה יש טירחא בכל חדא וחדא אשר לזה אוסר ת"ק דרשב"א וכפירש"י (בדף מ"ז ע"א). לזה צריך שתהא כל חדא וחדא ראויה לו לכל הפחות. ותירוצם השני כתבו לרווחא דמילתא משום דס"ל דכ"ע מודו בהא דר"ח וכמ"ש התו' בד"ה חזינן

והיותר נראה בזה דהנה הצל"ח כתב שם ליישב קושייתו על התו' דסברא דנאפה יפה מועלת להתיר מן התורה והואיל לענין דרבנן אף לר"ח. ע"ש שסתם דבריו וכאלו הם חוקים. ומי הגיד לו שזה יתיר רק מה"ת ולא לגמרי כיון שהוא צורך יו"ט. וגם מנ"ל דס"ל לר"ח הואיל בדרבנן כיון דל"ל סברא זו כלל. והוא בעצמו דחה זה ג"כ מסוגיא דהתם דמקשה מעיסת כלבים והא ר"ח ל"ל הואיל. והנה עפמש"ל י"ל קושייתו אבל הא גופא טעמא בעי מנ"ל לחלק לר"ח בין הואיל להואיל כיון דלא ס"ל בעלמא שום הואיל. וגם מנ"ל להש"ס להקשות בפשיטות כן. כיון דבהואיל אי מקלעי אורחים מודה ר"ח בדרבנן כמ"ש התו' וכנ"ל. לזאת נראה ביאור סברת התו' דכיון שאינו אופה הפת כולו רק כדי שתאפה יפה א"כ הו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה האפיה היתירה. והוי רק דרבנן. ובדרבנן אמרינן הואיל. דהתו' לטעמייהו בפסחים (דף ס"ג ע"א) שכ' שם אהא דקאמר דר"ח ס"ל הואיל לחומרא דהיינו רק מדרבנן. וע"כ דגם לקולא ס"ל הואיל בדרבנן. דבדרבנן לא מצינו חילוק. וכה"ג מצינו בגיטין (דף ס"ד) גבי חזקה שליח עושה שליחותו דקאמר ה"מ לחומרא אבל לקולא ל"א ובעירובין (דף ל"א) מפורש דבדרבנן לכ"ע אף לקולא אמרינן וע"ש בתו' וע' ב"מ (דף ע"א ע"ב) גבי שליחות עכו"ם ואכמ"ל ואפשר להסביר באופן אחר דכיון שאינו מתכוין לאפות הפת. רק למלאות התנור שיאפה הפת של צורך י"ט יפה. א"כ אינו מתכוין. רק דהוי פסיק רישיה. והנה שיטת התו' דל"א פסיק רישיה רק במאי דניחא ליה ע' תו' שבת (דף ע"ה ע"א) ובכ"מ. והכא ליכא למימר דניחא ליה רק במה שאם יצטרך היום יותר יהיה לו מוכן. דאלת"ה מאי איכפת ליה אם יאפה היום או מחר. וכיון דכל הנאתו לצורך היום אי מקלעי אורחים. הרי זה בעצמו מותר ביו"ט. וזהו כוונת התו' באמרם הואיל. אך יש לדחות ואקצר]

ומיושב בזה קושיית הצל"ח מהא דפריך הש"ס מעיסת הכלבים. דשם כיון דצריך לאפות גם עיסת הכלבים שנצרך להם היום הו"ל מלאכה הצריכה לגופה. ואף למ"ש הבעה"מ דאפשר לכלבים לאכול בלי אפייה. מ"מ מודה דאפויה עדיף וכמבואר במשנה וכן בדבריו שם ע"ש. וגם כבר השיג עליו הרמב"ן במלחמות [ובמהרש"א הקשה על הרז"ה וגם הצל"ח מפלפל בזה ולא הרגישו שכבר העיר בזה הרמב"ן שם. וי"ל קצת גם בפנ"י במ"ש לענין הגירסא נאפית או נעשית צ"ע שלא הביא דברי הרמב"ן שם שדיבר בזה]. וא"כ שפיר פריך הש"ס לר"ח דל"ל הואיל בדאורייתא. דהכא הוי מלאכה דאורייתא. ולפ"ז צ"ל דהיכא דאיכא נבילה מודה ר"ח דאמרינן הואיל אף בדאורייתא ומה שהקשיתי למעלה מפסחים (דף מ"ו) מההיא דמסוכנת. י"ל דהכא הכוונה שהרועים אוכלים ממנה ואין קצבה לאכילתם. דאם יש קצבה א"כ מאי מהני מה שיש לו נבילה כיון שמכ"פ תשאר למחר. אבל הכוונה שהרועים אוכלים כמה שירצו ואם ישאר מאכילתם יתנו לכלבים ואם לא ישאר יפייסום בנבילה. משא"כ כשאין להם נבילה ע"כ ישאירו. וא"כ ה"ז דומה ממש להך דמסוכנת שגמר בדעתו לאכול כזית אף שלבסוף אינו אוכל וכמבואר בלשון כדי שיכול לאכול. וכמ"ש הר"ן בביצה (דף כ"ה) על משנה זו ודקרי לה עיסת הכלבים היינו שעשאה כלמודין וכדאיתא בירושלמי שם וע"ש בשנ"א. וכן מצאתי בשטמ"ק לביצה שכ' דעיקר העיסה נאפית בשביל הרועים אלא שמטפל בה לכלבים אם לא יהא לו נבילה ע"ש. ומש"ש כדמשני דאית ליה נבילה. שצ"ל דעיקר אפייתו לכלבים. הנה לדברינו א"צ לזה. אך מ"מ צדקו דבריו דא"כ בודאי לא יתן לכלבים כיון שיש לו נבילה. ועכצ"ל כמש"ל שמה שיותירו הרועים יתנו להם. ורק שעשאום באופן שיהיה ראוי לכלבים ג"כ וכנ"ל. וכן מצאתי בשטמ"ק שם (בדף כ"ה) שכתב דאף לר"ח א"צ גבי מסוכנת שיאכל הכזית לבסוף וכמש"ל וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים

ועפ"ז מבואר מחלוקת ת"ק ורשב"א בביצה (דף י"ז).