דברי מלכיאל ד נא

זה נקנה להא"י הקונה הנ"ל בשכירות גמורה כל המקומות הנ"ל שלנו ושל משלחינו הנכתבים בהצעטלען מעכשיו היינו משעה החמישית ביום ערב פסח שנת... עד ר"ח אייר הבע"ל. ואגב שכירות קרקעות הנ"ל מכרנו להא"י... הקונה הנ"ל כל מיני חמץ. תבואה קמח, סובין, ריפות וגאנעלאך, פאשליארען. פשריל קאשע. אורז. דוחן. קטניות. גריקע. בעבלאך גרויפין קאשע, שאור. עיסות. מאלצען. סלאדזינעם. מאפה תנור. כל מיני משקאות הנ"ל והמפורטים בהצעטלען שמסרנו לו וכל מיני חמץ ותערובות חמץ וחמץ בלוע או דבוק או נוקשה ושקים וכלים חמוצים (נט) אותם שא"צ טבילה עפ"י ד"ת. ולהשכיר הכלים והשקים שמונחים בהם דברים הנמכרים הנ"ל הנרשמים בצעטלען שלנו כנ"ל עד ר"ח אייר הבע"ל. ואותם ששכורים למשלחינו. להשכיר על הזמן ששבורים למשלחינו, הן במקומות הנ"ל הן במקומות אחרים וביד שיינקארעס ומילגערס ובב"מ שבעולם. וכן כל הדברים הנ"ל שהם ברשות ובאחריות משלחינו הנ"ל משל אחרים שאפשר למשלחינו למכור ע"פ ד"ת. וכן בל בהמות טהורות וטמאות ועופות של משלחינו הרשומים בהצעטלען הנ"ל שעשו אותנו הח"מ שלוחים ע"ז למכור כנ"ל. בל ביאור על השט"מ שלשון דמי קדימה משמעותו ג"כ על פרעון. בכ"ז נכון לפרש כן

(נח) באשר קיי"ל בב"מ (דף ע"ז) ובח"מ סי' ק"צ דבעייל ונפיק אזוזי בטל המקח. ודעת הראב"ד הובאה בח"מ שם שאף אם קבע זמן לפרעון דמי המכירה ולא שילם בזמנו בטל המכר. ולזה נהגו לזקוף הדמים במלוה דבזה ליכא חשש דעייל ונפיק כמבואר בב"מ (דף ע"ז ע"ב) ובסי' ק"צ ס"י והנה בשו"ע הרש"ז זצ"ל כתב שאין נכון למכור חמץ ע"י זקיפת מלוה דלדעת הרבה ראשונים לא מהני זה. ונראה כוונתו דהרמב"ם לא הביא בפ"ח מה' מכירה דין דזקיפת מלוה. וצ"ל דס"ל דרשב"ג פליג בזה בב"מ שם עם ת"ק והלכה כת"ק וכמש"ש הלח"מ לענין ערבוני יקון. והביא שם שכ"כ הריב"ש סי' תנ"ה והוא ט"ס וצ"ל רע"ה. וכ"נ דעת השו"ע שלא הביא בסי' ק"צ דין זה רק הרמ"א כתבו ע"ש. ולפלא על האחרונים שלא הרגישו שיש מחלוקת בזה. אבל לע"ד בנ"ד א"צ לזה דהא קיי"ל בב"מ שם דבמוכר שדה מפני רעתה קנה אף אי עייל ונפיק אזוזי ובנ"ד הוי כמוכר מפני רעתה. כי אם לא ימכרו בשעה זו יאסר החמץ בהנאה ויצטרך לבערו. ומה שכותבין זקיפת מלוה נראה שאינו בשביל סברא דעייל ונפיק רק משום דעת הב"ח שהסחורה שקנה בהקפה אם לא שילם בעדה חוזרת לבעלים וכתבו קצת אחרונים שזה הוי מדינא שבטל המקח למפרע ולא מצד תקנה וע' ג"פ סי' ק"כ סק"ח בזה

ועוד דהנה כתב בשטמ"ק בב"מ שם דמה שזקף במלוה הוי כפרעון דהוי כאומר הריני כאלו התקבלתי ואף אם זקף במלוה כל דמי המכירה קונה מדין כסף. ונראה ראי' מזה למ"ש המח"א והקצה"ח סי' ק"צ שאם נתן הלוקח למוכר שט"ח שלו על דמי המכר הוי ככסף. וה"ה הכא חיובו של הלוקח הוי כפרעון. אך יש לדחות דלכאורה קשה במה מתחייב הלוקח דהא השטר כותב המוכר ללוקח. וגם דהא משמע שקונה השדה בשטר וכ"כ הפוסקים להוכיח דאף בשטר בטל הקנין אי עייל ונפיק אזוזי. ולזה צ"ל כוונת השטמ"ק משום דבשטר ל"ק עד שיתן את הדמים. וקאמר דכיון שזקף במלוה הוי כפרעון. ולא מתורת קנין כסף אתינן עלה. ודנקיט השטמ"ק קנין כסף הוא לאו דווקא. והכוונה כסף עם השטר. וכעין מ"ש התוס' בקדושין (דף כ"ז ע"ב) בשם הר"ש מאייברא. וכ"כ הר"ן פ' מי שהיה נשוי דלהכי נקיט התם זקפו במלוה כי היכי דליקני בשטר אף שלא נתן דמים. ומש"ש השטמ"ק בשם הריטב"א דבמלוה שעמו לא קנה. צ"ל דס"ל דבשטר ל"ק אם לא נתן דמים אף שהמוכר חייב מכבר להקונה סך כזה. והוא תמוה דכיון שאין מגיע להמוכר לשלם א"כ לא גרע ממתנה דקונה בשטר. וכבר הביא המל"מ פ"ז מה"מ ה"ד בשם הבעה"ת שכ"כ ותמה עליו כנ"ל ונשאר בקושיא. ולא ראה שגם דעת הריטב"א כן. ונראה בישוב דבריהם דהנה דעת הרא"ש בתשובה והרא"ה הובא בנ"י ובטור סי' קצ"א ועוד פוסקים שאם כתוב בשטר מכרתי לשון עבר הוי שטר ראיה וקונה רק בכסף ע' ר"ן פ"ק דקדושין וב"י סי' ק"צ. ואם כתוב אני מוכר הוי זה שטר קנין. ובב"מ (דף ע"ז ע"ב) איתא לשון מכרתי. וא"כ הוי שטר ראיה לדעת פוסקים הנ"ל. וי"ל דס"ל להריטב"א דלהכי לא קנה במלוה שעמו כיון דבעינן קנין כסף. וגם את הבעה"ת אפשר לישב על דרך זה ע"ש. אך לפ"ז הדרא קושייתינו דהא השטר כותב המוכר ובמה מתחייב הלוקח כיון שעדיין ל"ק את הקרקע. וצ"ל שהלוקח מתחייב הכסף להמוכר בעד זה שנותן לו את השטר ראיה. ובא החיוב וקנין השדה כאחד וההכרח לקצר. ועכ"פ שמענו דזקיפת מלוה הוי כאלו נתן לו כסף וכ"כ הרשב"א בתשובה הובא בב"י סי' ס"ו וכ"כ בשו"ת ר"ב אשכנזי סי' ל"ו. וכן איתא בגיטין (דף י"ח)

ובאמת קשה לומר דהרמב"ם לא יסבור דין דזקיפת מלוה דבגיטין (דף י"ח) מפורש שהוא כחוב חדש וכ"כ הרב"א בתשובה שם בדעת הרמב"ם. רק לא הביא מהא דב"מ (דף ע"ז). ונראה דהנה הראשונים בשטמ"ק שם נתקשו למה נקיט רשב"ג שטר דהא מצי לזקוף במלוה בע"פ. וגם הא דנקיט הש"ס שם לשון הריני נושה בו לא משמע דליהוי זקיפת מלוה. ולזה נראה שהרמב"ם מפרש דרשב"ג מחדש דבשטר קנה אף אי עייל ונפוק אזוזי. ואף דבשטר בעינן שיתן כל הדמים. מ"מ היכא שמפורש בשטר שמגיע לו עוד הכסף שפיר דמי. דהא כתבו הפוסקים הטעם דלא סמכא דעתו לפי שירא שיקנה הקרקע בהשטר ולא ישלם לו בעדה ע' מהרי"ט חח"מ סי' ס"ה אבל כשכתוב חובו בגוף השטר סמכא דעתו. והוי כהתנה שיקנה השטר לחוד דמהני. ובנ"ד גם המהרי"ט מודה. ות"ק ס"ל דאף בשטר ל"ק אי עייל ונפיק אזוזי. והרמב"ם פסק כת"ק בזה אבל בזוקף במלוה לא איירי הש"ס כלל. דמ"ש בשטר מכר הריני נושה בו לא מיקרי מלוה כמש"ל כיון שהמוכר כותב זה ולזה לא הביא הרמב"ם דין זקיפה כדרכו שלא להביא רק המפורש בש"ס. והריב"ש סי' רע"ה לא הזכיר כלל הא דב"מ (דף ע"ז ע"ב). רק כתב דבהא דב"מ (דף מ"ח ע"ב) פליג רשב"ג על ת"ק. ולזה נראה ברור דכ"ע מודו דמהני זקיפה במלוה. ועוד נראה דבנ"ד שעשו את ב"ד לשלוחים וכתבו בהרשאה שהרשות בידם למכור אף בהקפה לזמן שירצו ואף למי שאינו בטוח. א"כ לא שייך סברא דעייל ונפיק. דהא עיקר הטעם הוא משום דהוי אומדנא דמוכח שמכר בשביל צרכו למעות. אבל הכא חזינן שלא מכרו בשביל זה כיון שלא התנו עם השליח שימכור בעד מזומן או שישלמו לזמן מוגבל שצריך אז למעות. עכ"פ מכל הלין נתברר שאין לחוש בזה לסברא דעייל ונפיק. ובפרט דהא כמה ראשונים כתבו בשם ר"ח דבעינן דווקא שגילה דעתו מתחילה שמוכר בשביל דחקו למעות וע' חיבורי ח"ב סי' פ"ה פ"ו. ומה שכותבים בשט"מ שאף אם לא ישלם הכסף בזמנו לא תתבטל המכירה עדיין אינו מסלק חשש עייל ונפיק לדעת המהרי"ט אח"מ סי' ס"ה דלא מהני התנה. ויש להאריך בזה ואכ"מ. דהכא בלא"ה אין חשש זה כמש"ל. ובגוף נוסח הרש"ז זצ"ל יש לדון הרבה ואכ"מ. וגם מש"ש שנותן להעכו"ם חצי רו"כ בעד טרחו. קשה טובא שזה מורה שאינה מכירה גמורה. רק הערמה בעלמא. וכן מש"ש אם ירצה לטרוח. ומסירת מפתח שהזכיר שם שייך רק ביחיד המוכר. אבל לא לפי מנהגינו שמוכרים בעד כל העיר ואקצר. ויותר נכון היה שיתן העכו"ם הקונה שטר על הכסף דזה היה פרעון גמור. ועכ"פ יחתום גם הוא על שטר המכירה ע"ל אות ס' בזה

(נט) ע"ל אות ז' ביאור זה וכתבתי שהשכורים להם משכירים רק עד זמן שכירותם. כי הרבה סוחרים שולחים להם סחורה בשקים וכלים אשר צריכים להשיב הכלים והשקים