דברי מלכיאל ד נ

שנת רנא (נ) עד ר"ח אייר הבעל"ט דהאי שתא. והשכירות הנ"ל נעשית בקנין גמור ואופן היותר מועיל ע"פ תקחז"ל. (נא) וקצבת דמי השכירות הנ"ל יהי' בפי שישומו שלשה אנשים הבקיאים בשומא (נב) שנבחר אנחנו הח"מ או אחד מאתנו. וישומו כמה שוה בע"פ דנא (נג) בשעה חמישית משעות זמניות במקח השוה להשכיר (נד) בעד כסף מזומן (נה) ולהוזיל בעד זה שלשה פ"צ מכל מאה וכן לערך כל דמי השכירות הנ"ל. והא"י הקונה הנ"ל נתן לנו דמי קדימה על שכירות המקומות הנ"ל (נו) סך שני רו"ב (נז) וזהו על תחילת הפרעון נח) והמותר זקפנו עליו במלוה עד כ"ג ניסן דנא. ובכסף ובשטר ביאור על השט"מ קודם תבה"ע. והול"ל חזקה על ב"ד שמשגיחין שיקריבו בכל יום קינין מכל המעות שבשופר. ועכצ"ל הכוונה דאף שיש זמן קבוע לתבה"ע כדתנן בפסחים (דף נ"ח). מ"מ כשב"ד רואים שיש עוד מעות בשופר אין עומדים משם אף שהגיע זמן של תבה"ע ומצוים לאחר קצת הקרבת התמיד עד שיכלו מעות שבשופר והא דלא קתני לה בפסחים שם שלפעמים מאחרים הקרבת תבה"ע. י"ל דכיון שלא הי' לזה זמן קבוע לא קתני לה. וגם אף אם קרה כן. לא היו מאחרים רק שעה מועטת. ועכ"פ הרי שמענו שב"ד היו מאחרים מזמן הקבוע כדי שלא יצא מכשול שהמחוסר כפורים יסמוך עליהם ויאכל קדשים לערב. ויש לדחות זה בכמה אופנים. ומ"מ העיקר לדעתי כמש"ל לאחר מכירת החמץ כל האפשר. רק שעכ"פ יספיק לגמור הקנין. כי הלא צריך להסביר להעכו"ם כל הפרטים המבוארים בשטר ולעשות כל הקניינים המבוארים שם. וזה דורש זמן קרוב לחצי שעה בערך

(נ) ראיתי קצת רבנים שכותבים להשכיר רק על תשעה ימים. ולדעתי אין זה נכון באשר הוא הערמה ניכרת. כי איך אפשר שתיכף במוצאי החג יוציא העכו"ם משם כל הדברים שנמכרו לו. וגם הלא לא יניחו לו לקחתם עד שימדדו וימנו. וזה דורש זמן גדול. ולזה נכון להשכיר עד ר"ח אייר כי אז יש לו עוד זמן גדול שיגמור העסק שלו

(נא) ראיתי רבנים גדולים שכותבים מקח קצוב לכל חדרים של כל משלח. וכוונתם משום שאין שום מכירה קיימת בלא פיסוק דמים. ושומת בקיאים הוא דבר שאין דרך הסוחרים נוהגים בו ומיחזי כהערמה בעלמא לזה כותבים פיסוק דמים גמור. אבל לדעתי זה גורם קלקול גדול דהא א"א שישומו כל חדר וחדר שויו כראוי טרם ראותם אותו. וגם דלפ"ז צריך להגיד להעכו"ם השוכר והקונה בשעת המכירה פרטי המקחים בעד כל חדר וכל דבר. וזה א"א כלל בשעה קצרה וטרודה בשעה חמישית בע"פ. ועכצ"ל שיאמרו לו סתם שהמקחים קצובין בהצעטלען ושהקונה יסמוך על מקחים הללו. וזה הוי הערמה ניכרת טפי כי מי זה פתי יקנה עסק גדול ויסמוך בקצבת המקחים על המוכר או על קרובו ושלוחו של המוכר. אבל שומת בקיאים הרי לא יהי' לו אונאה בזה כי בקיאים ישומו ודאי כהוגן. ובפרט שמבואר בשט"מ שמוזילים לו איזה פ"צ

(נב) צריך לכתוב מי שנבחור אנחנו. כי אם יתלו זה גם בדעת הקונה א"כ אפשר שלא יבואו לידי בירור כי את שירצה זה לא ירצה זה. ותתבטל המכירה והשכירות כי יתברר שלא היה פיסוק דמים. ומה שתלוי רק בדעת ב"ד לא הוי כהערמה. כי הלא מבואר שיבחרו בקיאים. והבקיאים ודאי ישומו כהוגן דאומן לא מרע אומנתו. ואף אם אינו מתפרנס מבקיאותו. בכ"ז לא יחפוץ לאורועי חזקת בקיאותו. ובקפילא ארמאה דסמכינן עליו נראה ג"כ שסומכים עליו אף שאינו מתפרנס כעת מזה. מ"מ הוי חזקה דלא מרע אומנתו. ועוד דהא אם ישומו ביוקר יוכל העכו"ם לתבוע מהם אח"כ שהזיקו אותו בשומתם ביוקר כדקיי"ל כה"ג בח"מ סי' ש"ו במי שסומך על בקיאות חבירו. ונראה דגם עכו"ם יוכל לתבוע זה דהוי כאדם המזיק וכתבתי ואף אחד מהם כדי שלא יזדמן ביטול פיסוק המקח ע"ל אות ג' בזה

(נג) לכאורה א"צ לכתוב בשעה חמישית כי בערך המקחים אין מצוי שיהא חילוק ביום אחד בקדימת ואיחור שעות. ובפרט בשכירות מקומות. וגם מי יוכל לצמצם זה אך י"ל שבשעה חמישית שכל ישראל ממהרים למכור חמצם יש להשיג יותר בזול מקומות לשכור. ולזה צריך לכתוב כן. ואם ע"פ חל בשבת א"צ לכתוב שעה חמישית כמש"ל אות מ"ט. ורק לכתוב לעת ערב וכמש"ל שאז השעה דחוקה וישומו המקח בזול

(נד) הטעם לפי המבואר לקמן אות נ"ח שזוקפים הכסף במלוה וזה נחשב לתשלומין. א"כ הוי כאלו שילם בעד כל השכירות. ולא מיקרי הקפה רק כשמשכיר או מוכר לו בהמתנת כסף השכירות והמכירה וכדתנן רפ"י דשביעית גבי הקפת החנות ע"ש

(נה) מה שמוזילים לו הוא דכיון שמשכירים כפי שומת בקיאים א"כ הוי הערמה ניכרת כי למה לו לעשות עסק כזה שאין בו שום ריווח. ולזה מוזילים לו באשר ממהרים למכור חמצם בשביל איסור חמץ

(נו) כתבתי שני רו"כ לפי שיש לדון כי אפשר צריך שיהא פרוטה לכל איש שעשה את ב"ד לשלוחים ואף שביארנו באות ט"ו שיכול השליח לקחת לעצמו את דמי הקדימה. בכ"ז י"ל שצריך פרוטה לכל אחד. ואף שביארנו באות נ"ח שמה שזוקפים במלוה הוי כאלו שילם כל הדמים. בכ"ז יש להחמיר שיתן דמי קדימה באופן שיהא בערך פרוטה לכל אחד ובאשר ע"פ רוב העכו"ם הקונה איננו עשיר. אני נוהג לתת כסף להשמש. והוא מלוה להעכו"ם כי להלות בעצמי יש לחוש שהרי מצינו בגיטין (דף כ' ע"ב) דס"ד דהיכי שיודעים שהדבר יחזור לידו אינו מקנה בקנין גמור ע"ש בתד"ה אשה. ואף דאיתא שם דזקן ידע לאקנויי. מ"מ י"ל שהעכו"ם אינו חושב לקנותו בקנין גמור כיון שיודע שישיבנו תיכף. ואף דבגיטין שם לא חיישינן שבני הכפר לא היו זוכים מהזקן. י"ל דהתם היה מזכה להם ע"י אחרים וגם דשם היו מרוצים לקנות לגמרי כיון שהיה זה במתנה. אבל הכא בהלואה י"ל שאינו רוצה להתחייב ואף דידו קונה לו שלא מדעתו. מ"מ כשמכוין בפירוש שלא לקנות ודאי דלא קנה. ואף שי"ל להיפוך דגבי הלואה עדיף טפי. דהרי לפנינו לוה הכסף ונתחייב לשלם. ואין לנו לדון על מה שבלבו וכעין מ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא. מ"מ נכון שהשמש ילוה לו. דבזה אין שום חשש דהא נותן הד"ק לב"ד. ולא להשמש. והא דאיתא בע"ז (דף ע"א) גבי מכירת יין לעכו"ם שילוו להקונה כסף שישלם עבור היין. ושם קשה יותר דהא איירי בכל אדם ואף באשה דאיתא בגיטין שם דלא ידעה לאקנויי צ"ל דהתם שאני דכיון שהקונה רוצה לקנות באמת היין. ואין שם חשש הערמה. והמוכר רוצה למכור רק באופן שישלם לו בעד היין. ודאי דגמר ומקני הכסף שמלוה לו. והעכו"ם הקונה גמר וקני ומתחייב לשלם לו. משא"כ בנ"ד שצריך להזהר שלא תהא הערמה ניכרת, ובגט י"ל שהאשה אינה מרגשת שצריך קנין גמור ורק בשאלה בעלמא כפירש"י בגיטין שם (דף כ"א ע"א). ועדיין יש לדון בסוגיא שם בזה אם כוונתה להשאיל או במתנה ע"מ להחזיר. ובכסף לא שייך כ"כ שאלה כי להוצאה ניתנה. אך בנ"ד שידוע שיתן ד"ק כסף זה בעצמו. הוי כשאלה בעלמא. ויש לדון דגם בדבר הנקנה רק בשאלה יש בו דין קנין כסף ואקצר. שוב נזכרתי שבחי' הרשב"א בגיטין שם הרגיש בקושייתי דאף שהזקן ידע לאקנויי מ"מ בני הכפר לא כיונו לקנות. ותירץ דדעת אחרת מקנה שאני. והביאתיו בחיבורי ח"א סי' פ' וע"ש שהארכתי בע"ה בזה. ואף דבגיטין שם מסקינן דאשה ידעה לאקנויי את גיטה. מ"מ יש לחוש דאולי הכא גרע דהוי הערמה ניכרת. ולזה נכון לעשות כמש"ל

(נז) צריך לכתוב זה כדי לצאת ידי דעת הסמ"ע ר"ס ק"ל שצריך לתת כסף על תחילת הפרעון. ואף שי"ל