דברי מלכיאל ד מז

שלו (כח) שעומד לצד צפון. (כט) ושיפון וחטים וש"ש וקטניות וי"ש שברים וקדאכמאל גצוקערקעס וכל מיני חמץ ותערובת חמץ וחמץ דבוק ובלוע ונוקשה ששם ושבכמ"ש וכל כלים חמוצים וכלים שמונח בהם חמץ ששם ושבבל מקום שבעולם וסוס ופרה ועופות שיש לו: (ב) ראובן בן יעקב שיינמאן מעיר פלונית בשליחות יעקב בן יצחק ספיר מעיר הנ"ל חצי הצפוני מהחדר של מזרח ביתו שדר בה השבורה לו. והשפייכלער השבור לו בעיר פלונית (ל) ברחוב פלוני. והחנות שיש לו שם ברחוב פלוני, (לא) וזכות שיש לו בשפייכלער שבחצר פלוני ושאצל הבאהן במקום פלוני וברחיים שבכפר פלוני. (לב) ושיפון שיש לו בחצר הנ"ל וחטים שכשפייכלער הנ"ל וקמח שבחנות הנ"ל וש"ש שמונח אצל הבאהן במקום פלוני ושיפון שהולך על הוואנאן במסלה פלונית ובמ"ח והע"ח וח"ב וח"נ וח"ד ששם ובבמ"ש וכל כלים חמוצים וכלים שמונח בהם חמץ ששם ובבמ"ש. והעכו"ם שברחיים הוא ע"ח השוכר: (ג) שמעון בן יעקב שפירא (לג) בפי הצעטיל שלו: ביאור על הצעטלין (כח) יש שיש להם כמה רפתים. ומשכירים רק רפת אחד. ולזה צריך לפרש איזה רפת הם משכירים. דבלא"ה הרי ביד המשכיר להראות לו איזה שירצה ע' ב"מ (דף ק"ג) ומנחות (דף ק"ח) ואפשר יראה לו אח"כ הרפת שאין עומד שם מבעלי חיים הנמכרים ושום חמץ. ונמצא שהיה החמץ ברשות הישראל. וגם לא יהי' בזה קנין חצר

(כט) רגילים לכתוב על שיפון בלשון דגן. ובאמת דגן כולל כל מילי דמידגן כדאיתא בנדרים (דף נ"ה) וביו"ד סי' רי"ז סי"ט. וכיון דבנ"ד צריך לפרוט פרטי המינים צריך לכתוב שיפון שהוא לשון מבורר. ובכ"ז אם כתבו דגן אין קפידא כיון שידוע שכ"ה הרגל ההמון לכתוב דגן על שיפון. ואף גבי נדרים אם נדר מדגן ואומר שכיון רק על שיפון י"ל שאינו אסור רק בשיפון ואכמ"ל בזה. אכן כשפורט גם שארי מיני תבואה אזי מוכח ממילא דדגן כוונתו על שיפון וכעין דאיתא בשבועות (דף כ"ג) דאף דשתיה בכלל אכילה מ"מ אם אמר שלא אוכל ולא אשתה מוכח שכוונתו במ"ש שלא אוכל רק על אכילה ע"ש. ויש לחלק ואקצר

(ל) בעיירות הגדולות מאד צריך לכתוב הרחוב ג"כ באשר בלעדי זה קשה למצוא המקום ואין מבורר הדבר מתוך השטר: (לא) יש בזה שני פרטים. או שהניח שם חמצו וא"כ השאילו לו בפירוש את המקום. או שקנה מבעל המקום את החמץ בקנין גמור וממילא הוי פקדון אצל המוכר ומושאל המקום להקונה. ולפ"ז י"ל שיש לו זכות במקום גם כשמונח תבואה אצל הבאהן שהמקום מושאל לו. אך זה הוי כחצר השותפין וע"ל אות ט' ואקצר

(לב) ע"ל אות ח' שבארנו שצריך לחשוב כל המקומות שנמצא בהם חמץ שלו. והחמץ שעל הוואגאן תלוי אם קנה אותו. גם אם הוואגאן קונה לו דהוי ככלי וע"ל אות ז' ח' נ"ט בזה. וע"ל אות מ"א שצריך לכתוב גם חמץ שבכ"מ שבעולם

(לג) נוסח הצעטיל הוא שהמשלח כותב כל המקומות שרוצה להשכירם וכל מיני חמץ שרוצה למכרם ופורט כל מקום ומקום וכן כל מין ומין ומזכיר ג"כ הכלים חמוצים והכלים שמונחים בהם דברים הנמכרים וכן בע"ח כמו סוסים או פרות ועופות אם יש לו למכור. ויכתבו גם החמץ שיש לו בכל מקום שבעולם. והרב או שלוחו כותב על הצעטיל הזה מעבר לדף את מספר הנומער שכתוב שם איש הזה בצעטיל הכולל. וכגון בזה כותב עליו מספר ג' או בכתוב עמים הנקרא ציפער וע"ל אות כ'. וכל הצעטלען המתקבצים נמסרים להקונה בשעת המכירה עם הצעטלען של ב"ד שמוסרים לו

סימן כד תוקף (לד) קאנטראקט נעשה (לה) בינינו הח"מ ובין הא"י איך שאנשים ונשים מפק"ק. ושארי מקומות עשו אותנו הח"מ שלוחים שלהם בין לתקון בין לעוות (לו) להשכיר (לז) למי שנרצה (לח) את הבתים והחדרים שלהם או לט) מקצתם ועליות ומרתפים ואורוות. ליאדאווניעס וסקלאדין של יי"ש חנויות ושיינקשן בתי רחיים של מים ושל רוח ושל בהמות ושל יד ביאור על נוסח השט"מ לפי סדר האותיות (לד) לא כתבתי שטר מכירה. לפי דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו כדאיתא בב"ק (דף ע"ט ע"ב). וכעין זה כתבו התוס' בכתובות (דף כ') שמה שאדם כותב שלא מדעת המתחייב אין לו דין שטר. ואף שאני דן שאצלינו הוי שטר על מטלטלין קנין מצד סיטומתא. מ"מ קשה לקראו בסתם לשון שטר מכירה וגם דהא עיקר השטר נעשה בזה על שכירות הקרקע. ואגב או מטעם חצר קונה המטלטלין. ורק כדי לחזק הקנין לכל הדיעות י"ל דהשטר הוי ג"כ סיטומתא. ולזה א"א לקראו סתם שטר מכירה. וכן שטר שכירות לחוד אין לכתוב דהא נזכר בו גם מכירת המטלטלין. ולזה כתבתי לשון קאנטראקט שזה מנהג הסוחרים וכן בלשונם לקרוא בשם זה את השטר שעושים על שכירות קרקע. וכן את השטר שעל מכירת מטלטלין. ומה שנכתב קצתו בלה"ק וקצתו בלשון אחר אין קפידא לדעת הרבה פוסקים אף בגט כדאיתא באה"ע ר"ס קכ"ו. ומכ"ש בשאר שטרות. ובכ"ז הכותב תוקף שטר שנעשה בינינו לא משתבש ואולי עדיף טפי כיון שאנו עושים זה בלה"ק אין לערב בו לשון לעז וגם דמ"מ הוא נקרא שטר בכולל לה) במקום שעושים רק את הרב דמתא לשליח צריך לכתוב בלשון יחיד וכן בכל לשון השטר וע"ל אות ג': (לו) ע"ל אות ט' שנתבאר למה לא כתבתי למכור הרשות כדעת המק"ח

(לז) יש שכותבים לאיזה עכו"ם שנרצה. וכן בהרשאה. ולדעת אינו נכון כי זה כמתנה שישכירו דווקא לעכו"ם. וזה כמגרע כח ההרשאה. וגם כי ניכרת יותר ההערמה. ולזה יותר נכון לכתוב לכל מי שירצה

(לח) צריך לדקדק שלא יכתבו מקומות שלא נזכרו בההרשאה וע"ל אות ד' ואות י'

(לט) כשמשכירים רק חלק באיזה חדר צריך לפרש באיזה צד הוא החלק הלז. וגם שתהי' שם מחיצה בינתיים כדין חמץ של עכו"ם ברשות ישראל בסי' ת"מ. ובזה יהי' מוגבל החלק שמשכיר. כי בלא"ה אין מסויים המקום המושכר ולא מהני שכירותו כיון שיכול להראות לו חלק קטן מאוד וכמו דקיי"ל גבי מכירה דבעינן מקום מסויים וע' ב"ב (דף ס"ג) וברשב"ם שם כמה נקרא חלק. וע"ש (דף ק"ו ע"ב) לענין כשמוכר סתם חצי איזה חצי נותן לו ולפמש"ל אות ט' שמשכיר לו מקום שמונח בו החמץ. י"ל דא"צ להגביל