דברי מלכיאל ד מג

המקומות שנמצא בהם החמץ ותע"ח ונוקשה (י) כמו בתי רחיים של רוח ושל מים ושל בהמות ושל יד. בתים. חדרים. עליות. מרתפים. רפתים אורוות וליאדאווניעס. שפייכלערס וסקלארין של יי"ש מחניות שיינקען. דיסטיליארנעם וגרוזעלגעם. פאבריקין של חומץ וכל המקומות שנמצא בהם חמץ ותע"ח וח"ב וח"נ וח"ד. הן של עצמינו יא) הן של משלחינו (יב) ושל אחרים שברשותנו ובאחריותנו הקנוים לנו או מושכרים לנו או שאולים לנו, וכן המקומות שעומדים שם הבהמות והסוסים והעופות שלנו או של משלחינו. כל המקומות הנ"ל יכולים להשכיר מיום דלמטה או מיום אחר על איזה זמן שירצה הרב הנ"ל או אחד מב"ד ויכול להשכיר קרקעות ולמכור ולהשכיר מטלטלין הנ"ל לכל מי שירצו ובאיזה אופן שירצו ובאיזה מקח שירצו ואף לסמוך על שומת בקיאים או על איזה אנשים שירצו. ואף להוזיל מן המקח כרצונם, ואף למכור ולהשכיר בהקפה ואף למי שנראה שאינו בטוח על דמי המכירה והשכירות. ואף לזקוף במלוה דמי המכירה והשכירות, ולא נוכל לומר לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי (יג) וכן רשות בידם לתת רשות לשוכר המקומות לעבור דרך רשויות שלנו כדי להגיע למקום שישכרו וכן שאם' יהי' סגור איזה מקום שישכירו. יוכל לשבור הדלת כדי ליכנס שם והכל כפי שירצה ויעשה הרב הנ"ל וב"ד שלו כנ"ל. (יד) והרשות בידם להקנות ולהשכיר כל הנ"ל ככל הקנינים המועילים עפ"י ד"ת ותקחז"ל ובאיזה אופן וקנין שירצו (טו) וכסף ביאור על ההרשאה ולתת לו מקום אחר עד כלות זמן השכירות. ואין לך יחוד מקום גדול מזה. והוי חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם. וע' מהרי"ט סי' ס"ה וקצה"ח סי' קפ"ט ונתיבות בפתיחה לסי' ר'. ולענ"ד העיקר כמש"ל

(י) כשפורטים את המקומות שמשכירים צריך לדקדק שלפעמים כבר עשה שטר על איזה דבר בשביל איסור שבת כנהוג וכמו על ריחיים או ברייאהויז וכדומה. ואיך יוכל להשכירם פעם אחרת. וע"י שישכיר וימכור דבר שאינו שלו יהא חשש על כל המכירה. וגם כי ניכרת ההערמה שאין השטרות הללו חשובים אצלו לכלום כי עושה וחוזר ועושה ולזה צריך לחקור ע"ז מהמשלחים. וגם צריך לדקדק אם נמצא מקומות כאלו בעיר זו ובסביבותיה שמוכרים החמץ אצל הרב דשם וע"ל אות ז'

(יא) הרבה אנשים עושים שליח לילך לב"ד למכור חמצו. ובזה יש הרבה מגרעות כי הלא צריך להשכיר הרשות וכן יתר הפרטים המבוארים בהרשאה. והוא אינו יודע מזה. ורק כשחותם בעצמו על ההרשאה הוא מקבל על עצמו כל מ"ש שם וכמש"ל אות ב'. אבל כששולח אחר סתם יכול לבטל השליחות ולומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כי על פרטים כאלה לא נתרציתי למכור למי שאינו בטוח. וגם כי להשכיר הרשות לא כוון כלל לעשותו שליח. כי המורגל בלשון בנ"א הוא למכור חמצו ולא יותר. וצ"ל דאמרינן מסתמא כיון על דעת ב"ד וכפי שעושים כל בני העיר והוא דחוק. וגם דזה שייך רק על פרטי אופני מכירת החמץ. אבל לא על שכירת הרשות שלא עלה על דעתו כלל. וגם מי שמזכיר הרשות אומר שמוכר הרשות ולא לשון שכירות וכידוע לשון ההמון. ואף שהרשות מושכר לו ואינו יכול כלל למכרו. וצ"ל דקרו לה אינשי מכר משום דשכירות ליומא ממכר הוא כדאיתא בב"מ (דף נ"ו). וצ"ע לענין נדרים אי שכירות הוי בכלל לשון מכר. ויש לצרף בנ"ד סברא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ועי' חיבורי ח"א סי' נ"ז. ועכ"פ צריך להתרחק מזה וטוב להנהיג שכל אחד יבוא בעצמו לחתום על ההרשאה. ואם אין זה לפי כבודו יוכל לשלוח ולקחת ההרשאה לביתו ולחתום. והרבה המוניים יש שנותנים חמצם במתנה לאחר והמקבל חושב שעשהו רק לשליח. וזה קרה כמה פעמים וגם הרבה פעמים עושים ביניהם ק"ס בכליו של מקנה. ולזה צריך להתרחק מכזה וע"ל אות ל"ח

(יב) מה שמוכר חמצו של אחרים שמונח ברשותו מתבאר ע"פ מה דקיי"ל בפסחים (דף י"ג) שהנפקד יכול למכור החמץ המופקד אצלו כדי שלא יאסר בהנאה אבל יש לדון דהא אפשר שבעל החמץ ימכרנו בעצמו. וצ"ל שיבארו בהשט"מ שאם יתברר שבעל החמץ מכרו בעצמו לא יהי' להקונה טענה בשביל זה. אך י"ל שזה נכלל במה שמבואר בהשט"מ שאף אם יתבטל מכירת איזה דבר לא יתבטלו שארי מכירות ואף בחמץ של עכו"ם כתבו האחרונים בסי' ת"מ שיכול למכרו וע"ש במקו"ח בזה

(יג) הנה בשט"מ נהוג לבאר שרשות ביד הקונה לילך דרך חדרי המשלחים לקחת חמצו שקונה. והיינו כדי שלא תהא הערמה ניכרת שמוכר לו דבר שלא יוכל להשיגו. וגם דהו החמץ כאלו הוא ברשות המוכרים. אך ראיתי שבההרשאה לא הזכירו זה. וז"א דכיון שלא הרשו את ב"ד ע"ז. א"כ אין להם כח לתת רשות להקונה לילך דרך רשותם ולזה כתבתי זה בההרשאה

(יד) ראיתי קצת רבנים כותבים בשטר קנין אודיתא. וכמדומ' שכן נמצא באחרונים. אבל ז"א לדעתי וכמ"ש המקו"ח סי' ת"מ שאין מועיל קנין אודיתא בזה. ונראה דאף אינימא שיועיל. מ"מ איך שייך לומר שתועיל הודאת השליח להקנות. ורק אפשר שיוכל המשלח לפרש בההרשאה שתהא הודאת השליח כהודאתו. ובכ"ז אין נראה זה מכמה טעמים. ולזה לא הזכרתי זה בההרשאה ולא בשט"מ. ומי שרוצה להזכיר קנין אודיתא. עליו לבאר זה גם בההרשאה כנ"ל

(טו) הנה בשו"ת עמודי אש להגאון מהרא"ש זצ"ל סי' ה' נתקשה במנהגינו במכ"ח שהעכו"ם נותן הכסף לב"ד שיזכו להמשלחים. הא כתבו התו' בב"מ (דף ע"א ע"ב) דבזיכוי הוי שלוחו של בעל הממון. ועכו"ם לאו בר שליחות הוא. והנראה בזה דהנה אם היה המשלח אומר בפירוש להעכו"ם הקונה תן כסף לפלוני ותקנה עי"ז החמץ. ודאי דקנה מדין ערב כדאיתא בקדושין (דף ו'). ונראה דה"ה אם אמר לשלוחו שימכור חפץ שלו ויקח הכסף לעצמו מהני ג"כ כאלו אמר למוכר דמאי שנא. וא"כ בנ"ד כשעושים את ב"ד שלוחים למכור חמצם כדין הוי כאלו אמרו בפירוש שיקחו הכסף לעצמם כדי שתועיל המכירה וכעין זה כתבו התו' בקדושין (דף י"ט) ד"ה אומר שמכירת בתו הוי כאומר שתקבל קדושיה ותתקדש מדין ערב. ועוד נראה ראיה מהא דאיתא שם דאמר רבא אר"נ מדברי ריב"י דאמר דמעות ראשונות באמה העבריה לאו לקדושין ניתנו ומתקדשת בש"פ שמשייר לה נלמוד שאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. והקשו התוס' דתיפוק ליה דמתקדשת מדין ערב. ותרצו דא"כ הול"ל למקדש וזה לא אמר למקדש רק לבתו. וכ"כ הרא"ש והר"ן שם. וקשה דהיכי ס"ד דדמי לדין ערב כיון שלא אמר למקדש כלום. ולזה נראה דהיכא שאמר לבתו גדולה שתקבל הקידושין או לשלוחו היה פשוט להש"ס דמקודשת מדין ערב. כי הכל אחד אם אמר להמקדש או להאיש שמקבל הקדושין. דכיון שעשאו שליח לקדש בתו או להתקדש תוכל להתקדש מדין ערב כיון שיאמר לה בפירוש שתקבל הקידושין לעצמה. דהא עכ"פ צריך שיאמר לפני עדים כי היכי דליהוי עדים על הקדושין עי' אה"ע סי' ל"ה. וא"כ הוי כאלו אמר למקדש. אבל בקטנה הו"א דלא מהני לפי שאין לה דין שליחות. ולמקדש לא אמר לזה קמ"ל דנלמד זה מדברי ריב"י. וכן מפורש דין זה בקדושין (דף נ"א ע"ב) דיכולה בוגרת לעשות לשליח את אביה ולומר לו שיקבל הקדושין לעצמו ע"ש. הרי מפורש דאף שלא אמרה מאומה להמקדש רק להשליח הוי קדושין. וא"ל דאיירי שאמרה גם להמקדש. דהא פירש"י שם שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא. הרי דלא איירי באיש מיוחד. ועוי"ל דבנ"ד אין נ"מ אם הוא אומר בעצמו להקונה או ששלוחו אומר להקונה. ובנ"ד ב"ד שלוחיו אומרים זה להקונה. רק דא"כ צריך שיאמרו לו זה בפירוש בשם המשלח ומיושב שפיר קושיית הגאון הנ"ל. ולזה צריך לכתוב