דברי מלכיאל ד מב

שהיא רק על שני שבועות אין דרך לכתוב שטר. ולא הוי מקום שכותבים השטר. ובזה יתישב ג"כ מה שפקפקו הרבה אחרונים על מכ"ח שלנו שאין עושים השטר פארמאלנא ולשלם גושפנקא דמלכא כחוק אשר בדיניהם אין ממשות לשטר כזה. דכ"ז רק בשטר מכירת קרקע. אבל בשטר שכירות קרקע או מכירת מטלטלין. יש לו דין שטר בדיניהם. ורק שצריך לשלם קנס עבור המס שלא שלמו מזה כחוק

ועוד יש חשש גדול במכירת החדרים דהא עי"ז נפטרים החדרים ממזוזה כדין בית עכו"ם. ואחה"פ כשחוזר וקונה הבית ממנו צריך לקבוע בו מזוזה. כי המזוזה הקבועה מכבר נקבעה בפטור והוי תעשה ולא העשוי. וכעין זה כתבו האחרונים לחוש בסוכה שנעשתה בבית שבימי החג פטורה מן המזוזה וע' שע"ת סי' תרכ"ו בזה. אבל כשמשכירים החדר ומבארים שגם להמשכיר יש רשות ליכנס שם ולהשתמש כמבואר בנוסח שט"מ דלקמן ואינו משכירו לעכו"ם לחלוטין שפיר חייב במזוזה. ואף דקיי"ל בסי' רפ"ו ששותפות עכו"ם פוטר ממזוזה. נראה שזה רק כשהעכו"ם יש לו קנין בגוף הדבר. או שעכ"פ דר שם. אבל כשיש לו זכות להשתמש בחדר של הישראל איזה ימים. ודאי א"ל שפוטר ממזוזה. ובנ"ד אין העכו"ם דר שם ורק השכיר לו על זכות שיהא לו שם להחזיק חפציו. וגם דהא הביא הב"י סי' רפ"ו שהרשב"א ס"ל דישראל ועכו"ם שותפים חייב במזוזה וכתב בברכ"י שצריך לקבוע מזוזה בלי ברכה ע"ש באורך. וחשש סכנה שכתבו האחרונים בסי' רפ"ו לא שייך בנ"ד כמובן. ואין להקשות דהא בשט"מ מבואר שכוללים בו גם קנין חצר. וכיון שהחדר משותף אין החצר קונה כדאיתא בב"ב (דף פ"ה) ובח"מ סי' ר'. ז"א דהכא אינו משותף כולו. דמקום שהדבר הנמכר מונח עליו משכירו לחלוטין להעכו"ם על שני שבועות. ורק שאר החדר נשאר להמשכיר לעבור שם או להשתמש בו. והרי מפורש בב"ב (דף פ"ו) ובח"מ שם דסגי כששוכר את מקום דבר הנמכר. וא"צ שישכור כל החדר ההוא. ועפ"ז יתישב ג"כ מה שראיתי בר"ב ועוד אחרונים שהעירו שהעכו"ם יאסור מלטלטל שם בחצר. אבל בשכירות אין חשש בזה וכדקיי"ל באו"ח ר"ס שפ"ב שהעכו"ם השוכר מישראל אינו אוסר רשותו לשבת. ועי' חיבורי ח"ג סי' י"א. שוב ראיתי בשיבת ציון סי' י' שכתב ג"כ דשכירות עדיפא ממכירה לפי שנקנה רק בכסף וא"צ שטר וגם כי יש שדרים רק בשכירות. ושמחתי שכוונתי לדעתו הק'. אבל לא הרגיש שם בשאר הסברות שבארתי שיש כמה מעלות טובות לשכירות על מכירה וגם הרב רש"ז זצ"ל בשו"ע שלו כתב דשכירות עדיפא אך אצלינו אין שייך טעמו ע"ל אות נ"ח

והנה גם בשכירות יש חשש כי ע"פ רוב מתנה המשכיר שלא יוכל השוכר להשכיר לאחר בלי רשותו. וא"כ איך משכירו כעת להעכו"ם. וכבר הרגיש בזה בשיבת ציון סי' י' וכתב שצריך ליטול רשות מהמשכיר והוא דבר קשה. וגם כי כמה אנשים דרים אצל עכו"ם. ויקשה לפעול זה אצל העכו"ם. ובישראל י"ל דאדעתא דהכי השכיר לו כי כל ישראל יודעים שהמנהג להשכיר הרשות בשעת מכ"ח. אבל בעכו"ם לא שייך זה. אכן לפמש"ל שאינו משכיר להעכו"ם רק המקום שמונח בו החמץ ולא כל החדר ומשכיר רק על שני שבועות. בזה א"צ רשות המשכיר דרק למסור החדר לגמרי לאחר אין לו רשות משום שינוי דעת או שיאמר השני קשה ממך. אבל בכה"ג ודאי דשרי. ואטו אסור להשוכר לתת רשות לאחר להחזיק איזה דבר איזה ימים באחד מחדרים המושכרים לו ולא מיקרי זה מרבה בדיורים כיון שאינו משכיר לדירה וע"ד כן משכירים שיוכל לפעמים לתת רשות לאחר להחזיק דבר מה כדרך הסוחרים

ולכאורה יש לדון בזה דהא הרבה פוסקים ס"ל שאם קיבל הישראל אחריות חמצו של עכו"ם בעינן דווקא שייחד לו בית כדי שיהא החמץ ברשות העכו"ם עי' תוס' פסחים (דף ו') ובפוסקים סי' ת"מ. והמקו"ח כתב בסי' ת"מ דבמכ"ח הנהוג אצלינו שהעכו"ם אינו בטוח ואם יאבד החמץ אין לו לשלם עבורו. הוי כעכו"ם אלם שדעת הרבה פוסקים בסי' ת"מ דמיקרי אחריותו על הישראל וצריך לבער אם לא יחד לו בית. וא"כ כיון שנשאר להישראל זכות בחדר שמשכיר לו לא הוי יחוד בית וחייב לבער. והנראה בזה דבאמת הא דיחד לו בית הוא לאו דווקא וה"ה יחד לו זויות דמאי שנא כיון שעיקר הסברא הוא דליהוי כאלו קיבל אחריות חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם. וא"כ ה"ה יחד זויות והקנהו לו. וכן פירש"י שם שהכוונה יחד לו זויות ע"ש וה"ה להתו' דמ"ש. ורק להתוס' צריך לפרש שמקנה לו את המקום שיחד לו. ולזה גם בנ"ד כיון שמשכיר לו גוף החדר. רק משאיר שם זכות לעצמו לילך דרך שם או להשתמש שם במקום הפנוי כעת מיקרי זה חמצו של עכו"ם ברשות העכו"ם והנה הרא"ש כתב בשם הר"י שאם הפקיד חמצו אצל עכו"ם עובר בב"י לפי שהנפקד הקנה לו מקום החמץ והוי כאלו הוא ברשותו. והקשה הט"ז ס"ס ת"מ דא"כ למה קיי"ל דחמצו של עכו"ם המופקד אצל ישראל צריך לבער אם לא יחד לו בית. נימא דהוי כאלו הוא ברשותו של עכו"ם כי הישראל הקנה לו מקום החמץ. והח"י תירץ דכיון שהמפקיד אינו בר ביעור חל חובת ביעור על הנפקד. והוא תמוה דכיון דהוי חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם אין כאן חובת ביעור כלל. והמקו"ח תירץ דכיון שהבית הוא של ישראל מיקרי ביתו אף שהשאיל ביתו להעכו"ם לשמירת ממונו, ורק ביחד לו בית שרי דמיקרי אין מצוי בידו ותמהני דמה חילוק יש אם הקנה לו חלק מהבית או כל הבית כיון דמ"מ הוי רשותו של עכו"ם. וא"צ רק לעשות מחיצה לפניו שלא יבוא לאכלו כדקיי"ל בסי' ת"מ. ועכ"פ לפ"ז יקשה גם לנ"ד דעכצ"ל דבעינן יחד בית ממש וכקושיית הט"ז

ונראה ליישב קושיית הט"ז עפמ"ש הסמ"ע ר"ס קצ"ד דעכו"ם אין קונה מישראל בחזקה. וישראל מעכו"ם קונה בחזקה ע"ש ובנתיבות. והנה אינימא שהמפקיד יש לו קנין במקום הפקדון צ"ל שקונה בקנין חזקה שמחזיק במה שמניח שם חפץ שלו. וכמ"ש הפוסקים דהיכא שאינו רק לתשמיש קונה המקום בתשמיש. ולפ"ז אם הפקיד ישראל אצל העכו"ם קונה המקום בחזקה. אבל העכו"ם אצל ישראל אינו קונה המקום אכן הט"ז חולק בר"ס קצ"ד על הסמ"ע בזה. וכתבו הפוסקים שם שהעיקר כדבריו. וגם יש פוסקים דס"ל שהעכו"ם קונה בחזקה ומכ"ש בשכירות. והעיקר נראה בישוב קושיית הט"ז דהנה אם המקום משותף לישראל ולעכו"ם בודאי מיקרי החמץ גם ברשות ישראל דהא רשות שותפים תלוי בדין ברירה. ונתבאר זה בר"ן בנדרים ר"פ השותפין באורך דכיון שיש רשות לכל שותף להשתמש שם מתברר הדבר שבשעה שהוא משתמש שייך המקום לו. ובדאורייתא אין ברירה. ואף לפמש"ש הר"ן דהך ברירה עדיפא נראה שזה שייך רק אם בשעה ששותף אחד משתמש אין השני יכול לגרשו ממקום זה. אבל אם יכול לגרשו ממקום זה ולתת לו מקום אחר. ודאי שהם שייכים שניהם בכל רגע בכל המקום המשותף. ולזה היכא שהפקיד אצלו דבר אף אינימא שמשאיל לו המקום להנחת החפץ. מ"מ הרי ביד הנפקד להניח הפקדון בכל עת במקום אחר כיון שלא יחד לו בית או זויות מיוחד. וא"כ אינו מקנה בקנין גמור להמפקיד דהא הנפקד שותף בו דבידו לשנות את מקומו בכל רגע. ולזה כשישראל מפקיד חמץ אצל עכו"ם חייב לבערו משום שיש לו קנין במקום שהחמץ מונח. ואף שגם להעכו"ם יש לו שותפות בו באותה רגע כי יכול לשנות מקום הפקדון. מ"מ מקרי חמצו של ישראל ברשות ישראל וכמש"ל דגם במקום המשותף לעכו"ם מיקרי רשות ישראל וכשעכו"ם הפקיד חמצו אצל ישראל חייב בביעור. דאף אינימא שיש להעכו"ם קנין במקום הפקדון. מ"מ הרי הישראל משותף בו. והוי החמץ גם ברשות ישראל. ולזה הצריכו חז"ל שהישראל ייחד בית לחמצו של העכו"ם. דאז אין יכול הנפקד לשנות את מקום הפקדון. ונקנה המקום בקנין גמור להעכו"ם לכל העת שיהי' שם פקדונו וה"ה יחד לו זויות כמש"ל וכן מצינו בב"מ (דף מ"א) שיש חילוק בין יחד מקום לפקדון או לא ע"ש ובשטמ"ק. ועפ"ז מיושב גם מנהגינו דהא אנו משכירים להעכו"ם המקום שמונח בו דבר הנמכר לו ואין רשות להמשכירים להחליף את המקום