דברי מלכיאל ד מא

ופארבקע. דגים מלוחים. והנכבשים בחומץ של חמץ (מארנאטין) כל מיני בשר יבש וכרכשאות יבישות. כל מיני מרקחת וסאק. שומן ושמן. (ו) כל מיני חמץ הנמצאים באפטייקארסקע ארטיקלען וקישוטי נשים. כל מיני צוקער וצוקערקעס שיש בהם חשש חמץ כל מיני צבעים בשמים כמו זאפרען וגענעלאך ומושקאם קויל וכדומה. קרויט ואוגערקעס. כל מיני אוכלין ומשקין חמוצים הראוים לאדם או לבהמה, ואף אם אינם ראוים למאכל וכל חמץ דבוק. וכן כלים שנדבק בהם או שנבלע בהם חמץ. (ז) וכן כל הכלים שקים שמונחים בהם הדברים הנמכרים. הן אותם שהם ברשותינו. (ח) הן שמונחים ברשות אחרים או עודם בדרך. וכל דבר שיש בו חשש חמץ ותערובת חמץ. ובליעת חמץ. וכן בהמות וסוסים ועופות. וכן (ט) להשכיר כל ביאור על ההרשאה אבל חלילה שישראל יעסוק בזה ואף שאינו מחזיק החמץ בידו ומ"מ תבואה שאין ידוע אם יש בה מצומחים. ואף אם יש בודאי הוא מעט מן המעט. נראה שיש להתיר למכרן וכמש"ל לפי שהמעט הזה אין בו שיווי דמים ואינו מקבל כסף עבורו. ואם יש לו תבואה הרבה. ולפי אומדנא יש שיווי להמחומצים שבכל התבואה אזי יש עצה שיכוין שאינו מוכר רק אותם שאין מצומחים והכסף בעד המצומחים יבער כי לתתם במתנה להקונה העכו"ם אסור בחמץ. אכן אם יש בתבואה הרבה מצומחים אסור לסחור בהם בחוה"פ ושומר נפשו ירחק מזה בכל גוונא. וכן כשנותנים תבואה לעופות ולסוסים צריך ליזהר שלא יהא בהם מצומחים אי מבוקעים דהוי נהנה מחמץ. והעופות והסוסים שמוכרם עם החמץ אסור לו להאכילם חמץ רק עכו"ם יאכילם

אכן בכ"ז נראה שצריך לכתוב גריקא וקטניות. דהנה הא שכותבים למכור תערובת חמץ וחמץ בלוע ע"כ צ"ל הכוונה לדבר שאינו מבורר רק שאפשר נמצא איזה דבר שנתערב או נבלע בו חמץ. דבדבר מסויים בהכרח צריך לפרוט אותו וכמ"ש הפוסקים דלהכי צריך לפרוט המינים שמוכר כי היכי דליהוי המכירה דבר מסויים. ומיושב בזה מה שכותבים בשט"מ דברים שונים שאין בהם רק תע"ח ובליעת חמץ אף שכבר כתב דרך כלל תע"ח וח"ב. והיינו משום שצריך לפרוט את המינים הידועים שאפשר יש בהם תע"ח וח"ב. וזה א"ל שמוכר רק את החמץ המעורב בו ולא את גוף הדבר. דז"א דידוע שאין דרך לקנות דבר כזה ומי זה יתרצה לקנות איזה גרעיני חמץ שיברור מתוך קטניות וגריקא וכדומה. ואין לך הערמה ניכרת יותר מזה ועכצ"ל שמוכר כל הדברים שנתערב בו חמץ. ולזה צריך לפרוט את המינים הידועים שיש בהם תע"ח, וממילא בקטניות שמפורש באחרונים שיש בהם חשש תע"ח צריך לפורטם בהרשאה ובשט"מ. ובזה מיושב מה שפורטים הרבה דברים שאין בהם רק חשש חמץ. ואף שמזכיר בשטר רק גריקא וקטניות וכדומה. מ"מ ממילא יש בכלל זה גם החמץ המעורב בהם כי כן הוא דרך בנ"א כשמוכר דבר מוכרו עם תערובתו. וכן קיי"ל בב"ב (דף צ"ד) בדבר שדרכו בכך. ומכ"ש הכא שמוכח מתוך הענין שעיקר מכירתו הוא בשביל החמץ המעורב בו

(ו) הנה נפרט בזה אף דברים שאינם ראויים לאכילה ואף לאכילת כלב וכמו מינים שבאפסייק וכדומה. והטעם דהא דקיי"ל שאם נפסל מאכילת כלב לא מיקרי אוכל. היינו רק כשנפסל מצד שנתקלקל. אבל אם הוא מצד שאין דרך הכלב לאוכלו ואפשר להפרידו או לערב במים ויוכלו לאוכלו מיקרי אוכל. ואטו יי"ש חזק שאין הכלב אוכלו וגם אדם לא יוכל לשתותו בלי מזיגה נימא דלא הוי אוכל. ואף ר"א דס"ל בברכות דף נ' ע"ב) דיין חי אין דינו כיין. מ"מ משקה הוי. ועכ"פ הא הלכה כחכמים שם. ואף שיש הרבה מיני רפואות שאין ראוין לגמרי לאכילה ולא יועיל שום תיקון. בכ"ז צריך לכתוב אוכלין שאין ראוין בשביל אותם שיש להם תקנה וע"ל אות מ"ג ובמק"א הארכתי בזה אי מיקרי אוכל בכה"ג

(ז) הנה אנו מחמירים לכלול בשט"מ גם קנין חצר. וקשה דהא קיי"ל בח"מ סי' ר' שכלים של מוכר ברשות לוקח לא קנו. וע"פ רוב מונח החמץ בכלים. ואף שמוכר בלא"ה כל הכלים של חמץ. היינו רק שנדבק או נבלע בו חמץ. אבל כלי שמונח בו חמץ יבש ואינו נדבק לא שמענו ולזה צריך לפרש שמוכרים הכלים שמונח בהם החמץ ובאשר יש בזה כלי מתכות וזכוכית הצריכים טבילה. לזה כתבתי שאותם הצריכים טבילה ישכירו אותם כי כל' המושכר ללוקח קינה ג"כ ברשות לוקח. וכלי מושכר ומושאל לעכו"ם א"צ טבילה עי' יו"ד סי' ק"כ ובשיבת ציון ועוד אחרונים כתבו סתם שאינו מוכר כלים הצריכים טבילה ולא הרגישו דהא ע"כ צריך למכור הכלים שמונח בהם החמץ. ועל השי"צ ל"ק כי לא נזכר בנוסח שלו קנין חצר. אבל על אותם שהזכירו קנין חצר קשה. ולזה צריך לכתוב בההרשאה סתם למכור הכלים שיש עליהם חשש חמץ. ובשט"מ יוכל לבאר שמוכר רק אותם שא"צ טבילה. והכלים שמונח בהם החמץ וצריכים טבילה ההכרח לכתוב שישכירו את הכלים וכמש"ל. וגם כי יש כלים ושקים שהם רק שכורים להם ואין יכולים למכרם רק להשכירם. וכן הוואגנעס של תבואה וע"ל אות נ"ט וצריך לכתוב שקים וכלים שמונח בהם דברים הנמכרים. כי בלשון בנ"א י"ל דשקים אינם בכלל כלים בלשון בנ"א. ובפ' שמיני משמע ששק אינו נקרא כלי ועי' חגיגה (דף כ"ו ע"ב) ושבת (דף פ"ג ע"ב) ויש לדחות ולהוכיח משם דשק נקרא כלי ועי' פט"ו דכלים ובמפרשים שם. ועכ"פ אצלינו נראה ששק אינו נקרא כלי ויש לדון בזה לענין נדרים ואכ"מ. והנה אף שכתבו האחרונים שצריך לפרוט מיני החמץ כי היכי דליהוי דבר מסויים. מ"מ לא נהגו לפרוט כל מיני הכלים. כי ע"פ רוב ידוע איזה כלים נמצאים בבית כל אדם שמשתמש בהם. וכלים שמחזיק בהם דברים הנמכרים ג"כ ידוע שע"פ רוב הוא חביתים וסלים וקדירות. ושקים יכתבו מפורש כנ"ל והוי כדבר מסויים

(ח) את מיני חמץ המונחים ברשות אחרים צריך לפרוט בהצעטלען באיזה מקומות הם כדי שיהי' המכיר' דבר מסויים ויחסר רק מדידה. ואף שאין הקונה קורא את הצעטלען בעת קנייתו, מ"מ צריך שיוכל לקחת החמץ בעת שירצה ע"פ הצעטלען שבידו וכמבואר באחרונים שצריך שיוכל הקונה לקחת החמץ בכל עת שירצה. והסחורה שקנה רק בכסף הנה מה שקנה מעכו"ם צריך לפרוט כי בדיניהם קונה בכסף לחוד ובזמנינו סמכא דעתו ע"ז וגמרי ומקני וקנו. ומה שקנה מישראל בכסף נראה שא"י למכור. ורק המוכר ימכרנו בכלל חמץ שלו ולא יעבור בזה על דיבורו. כי ימכרנו ע"ח הקונה דלא גרע מפקדון שיכול הנפקד למכרו כדי שלא יאסר בהנאה. ואם עשה גם צו שלאק. דינו כסיטומתא. ועם כסף אנו דנין דהוי קנין גמור וצריך לפרוט אותו. ואם קנה בכסף ושטר אף דקיי"ל בב"ק (דף ע"ט ע"ב) דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו. ופירש"י שדינו כדברים בעלמא מ"מ אצלינו הוי כסיטומתא כי כן הוא מנהג הסוחרים. ולזה אם נתן גם דמי קדימה. יש לדון דהוי קנין גמור. וצריך לפרוט אותו

(ט) כ"נ שא"צ להזכיר מכירת הרשויות ואף שכתב המקו"ח סי' תמ"ח שצריך למכור הרשויות. בכ"ז באשר ע"פ רוב דרים אצלינו בדירות שכורות. א"כ אין תועלת בזה. וגם כי לענד"נ דשכירות עדיפא דהנה המקו"ח סי' תמ"ח פקפק במכירת החמץ הנהוג אצלינו דכיון שאין המשלח חותם את השטר אין לו דין שטר דלא הוי מוכח מתוכו. והנה בשט"מ לקמן מתוקן זה שמפורש בשטר שמשכיר לו את כל המבואר בהצעטלען מהאנשים שחתמו על הכו"ה ושמוסר את ההרשאה והצפטלען להקונה והוי זה שפיר מוכח מתוכו ועדיין יקשה מאותם שחתמו במס"ק וכמש"ל אות ב' וכן מאותם שנעשו רק שלוחים בע"פ מהמשלח והם חותמים על ההרשאה. אבל בשכירות א"צ לחוש כ"כ כי מעיקר הדין נקנה שכירות בכסף לחוד והרבה פוסקים כתבו שאף במקום שכותבים את השטר נקנה בכסף לחוד. וגם כי בשכירות הוו