דברי מלכיאל ד מ

(ב) הן במס"ק לאחר נותנים כח והרשאה להרב ולב"ד (ג) ואפילו לאחד מהם למכור כל מיני חמץ שלנו או של משלחינו (ד) כגון כל מיני דגן וקמח וכל מיני סובין וריפות גאגעלאך. פעריל קאשע (ה) גריקע וקטניות ופולים כל מיני לחם, כיגיל קיכל כל מיני גרויפין לעקאך טארט ומאקאראנען כל המינים. כל מיני שאור ועיסות. מאלצין וסלאזינעס. כל מיני יי"ש החריפים או מתוקים. כל מיני גאליווקעם. אראק. כל מיני שכר ופארטער וחומץ ותמצית חומץ וארבעט של חומץ. שמרים בין לחים בין יבישים. קראכמאל ביאור על ההרשאה אותו להניירות הללו. ועי"ז תשתנה המכירה כי אז יראו ששינו מכפי ההרשאה ותתבטל המכירה. וא"כ אין מוכחת המכירה מתוך השטר ע"ל אות ט' בזה. אבל ז"א דהא מבואר בנוסח שט"מ שלי שכל החתומים בהרשאה מפורש חמצם ומקומותם בצעטלען. א"כ יהא ניכר הזיוף כי אם יעשה הרשאה אחרת לא יוכל לזייף החתימות שיש שם. ואם ידלגם יהא ניכר. כי יראו שבצעטלען יש אנשים יותר מהחתומים על ההרשאה. ומהצעטלען לא יוכל להטמין כי מנהגינו לכתוב מספר הצעטלען מהחל ועד כלה. והרי יחסרו המספרים הראשונים אם יטמינם. ובכ"ז יותר טוב שעל כל נייר יהא כתוב הרשאה מיוחדת

(ב) זה מפורש בח"מ סי' מ"ה ס"ה דמהני מס"ק לכל דבר. אך מבואר שם שצריך עדים שצוה לחתום שמו. או שיחתום סופר הקהל שידוע שקבלוהו עליהם שיהי' נאמן לזה. ע"ש באחרונים. ואצלינו לא נהגו לקבל עליהם איש אחד שיהא נאמן לזה וצ"ל שסומכים שהרי הבע"ד לא יכחיש את זה כי היכי שלא יעבור על בל יראה. ולפ"ז צריך לכתוב בשטר מכירה שנותן הקונה נאמנות להרב המוכר לו שכל אותם החתומים במס"ק שכ"ה האמת. דבלא"ה יוכל הקונה לומר אח"כ שלא ראה זה בעת הקנין ואינו מאמין שצוה הבע"ד לחתום. וגם יש לדון דכיון שהבע"ד יכול להכחיש. א"כ אין מוכח מתוך השטר שהוא מדכיר רשותו ע"ל בזה. ועי' קצה"ח ונתיבות ר"ם מ"ב אי מיקרי מוכח מתוכו היכא שיכול לטעון שהוא מזוייף. ויש להאריך בזה ונראה דבנ"ד ע"פ רוב יש עדים בשעת מעשה. ועוד נראה דגם השליח הוי עד כדקיי"ל בקדושין (דף מ"ג) ובאה"ע סי' ל"ה ס"ב. ורק בממון אמרינן שם דלא הוי עד משום שצריך שבועת היסת. וזה שייך רק כשיש הכחשה במסירת הממון ששלח על ידו. אבל אם אין בזה הכחשה רק ההכחשה על גוף השליחות ואין השליח נוגע בדבר. בודאי השליח נאמן וכעין הא דאיתא בח"מ סי' קכ"א ס"ט שי"א שאם פטר את השליח משבועה הוי עד. ואף החולקים שם ע"ז. מודו בכה"ג דנ"ד. וכן קי"ל בקדושין שם ובאה"ע שם שאם אין הכחשה בנתינת הממון הוי השליח עד. ואף שיש לדון בזה עדיין ע' באחרונים באה"ע שם אבל עיקר הדין הוא כנ"ל. ולזה אקצר. וא"כ יש כאן ב' עדים הדיין שנעשה לשליח והאיש החותם בשבילו. ובכה"ג עדיף טפי כמ"ש הט"ז באה"ע שם סק"ב ע"ש. ולפ"ז ראוי ליזהר שלא יחתום בשביל קרוב שלו. ויש דיינים שחותמים בעצמם בשביל המשלח ואין עדים בשעת מעשה וזה לא יתכן כנ"ל. אם לא שנאמר דעל שעת מכירת חמץ ידוע שקבלו עליהם את ב"ד שבעיר שיהיו נאמנים על כל מה שיכתבו ויחתמו בעסק זה. והוא דחוק כי לא מצינו קבלה זו. ולזה צריך ליזהר בזה וכמש"ל

(ג) במקום שיש ב"ד שלם המנהג לכתוב שעושים לשלוחים את הרב וב"ד שלו כדי שלא יהיו הדיינים כדבר טפל בעלמא. ובפרט כי ע"פ רוב אין הרב יושב בעצמו בעת עשיית השליחות. ואף דמצינו בר"ה (ד' כ"א ע"ב) שאף אם נמצא עוד אחד אין מזכירים אותו בשביל כבודו של אדם גדול מ"מ אין שייך זה בדיינים שגם הם ת"ח. אבל בכ"ז נראה שראוי לכתוב שעושים שליח אף את אחד מהם כי אולי יזדמן שאחד מהם יסע בתוך כך למקום אחר או יחלה ח"ו. ויהי' עיכוב בכל העסק הזה אשר זמנו קצר. ואף דקיי"ל דל"ח למיתה מ"מ לחולי או נסיעה וכדומה יש לחוש דזה הוי תרי מיעוטי דקיי"ל בקדושין (דף ע"ג) ובברכות (דף נ"ג) דמצטרפי למחצה. ועוד דכיון שבני העיר סומכים על ב"ד שבעיר ומשלמים להם בעד זה הוו ש"ש וצריכים לעשות הדבר בכל האפשר שלא יוכל להיות שום סיבה ואף לחוש למיעוט דש"ש חייב אף ברוח שאינה מצויה וכדומה ועי' סי' רצ"א בש"ך סקי"ח. ולזה צריך לכתוב שנותנים כו"ה אף לאחד מהם. ואין חשש בזה משום ברירה. דהכא כל אחד נעשה שליח תיכף. וא"צ שיתברר שליחותו אח"כ וכדקיי"ל בגיטין (דף ס"ז) שאפשר לעשות הרבה שלוחים בבת אחת שיוכל כל אחד מהם לעשות השליחות. ובמקום שאין ב"ד ועושים שליח רק את הרב לבדו. א"א בתקנה לענין חולי וכדומה. ומ"מ אפשר ע"י עשיית שליח אחר. וע"ל אות כ"ב

(ד) משפורטים מיני החמץ ראוי שכל רב יראה אם יש במקומו דבר כזה שלא יהא מיחזי כשיקרא אך ז"א דהא עדיין אינו יודע מי יבוא לעשותו לשליח. ולפעמים באים ממקומות שיהי' להם גם מין זה. ובכ"ז אין בזה חשש שעושה שליח על דבר שאינו ברשותו. כי הלא הודאת בע"ד כמאה עדים וכעין מ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ד ע"ב) ד"ה אע"פ לענין מי שמקנה אג"ק אף שאין לו קרקע. ובגוף המכירה אין חשש בזה כי הלא כתוב בנוסח השטר שיש נאמנות להמשלחים איזה דברים היו אצלם ואיזה לא היו וע"ל אות ל"א בזה

(ה) יש שכותבים גם גריקא וקטניות. ואף שאינם חמץ. מ"מ יש חשש תערובת חמץ עי' סי' תנ"ג. וקטניות י"ל שא"צ לכתוב. ואף שגם בהם יש חשש תערובת חמץ כדאיתא בסי' תנ"ג. מ"מ ניכר החמץ בהם ואפשר לברר מה שנמצא בהם מחמשת המינים אבל בגריקא אין ניכר כ"כ. אכן הרי זה נכלל במה שמזכיר אח"כ תערובת חמץ. ולזה יותר טוב שלא לכתוב גריקא וקטניות דמיחזי כחוכא שמוכר דבר שמותר לאוכלו מעיקר הדין. וגם כי החשש הוא שנתערבו גרעיני תבואה. וזה אינו חמץ רק אם הם מצומחים או כשיבוא עליהם מים. והוי חשש רחוק. אכן מיני תבואה צריך למכור כי א"א שלא יהא בהם גרעינים מצומחים. ולא שייך בזה ביטול כי האיסור ניכר ואינו בטל רק ע"י טחינה. ומ"מ נוהגין למכור ולקנות תבואה בחוהמ"פ לפי שאף אם יש שם מצומחים. מ"מ הם מעטים מאוד וכשמוכר אינו לוקח יותר בעד המעט הזה. והלוקח אינו נותן יותר בעד המעט הזה. ולפ"ז כשלוקח תבואה צריך לכוין שאינו רוצה לקנות את המצומחים. ומה שאין נוהגים כן נראה שסומכים אהא דאיתא בקדושין (דף נ"ג) וב"מ (דף צ"ו) ונדרים (דף ל"ה) דאיסורא לא ניחא ליה לקנות. ומה שאינו מתנה ע"ז בפירוש הוא משום שאינו מעלה על דעתו שיש בהם מצומחים. ואף שכתב המקו"ח סי' תמ"ח סק"ג דאף דלא קנה מ"מ חייב באחריותו כדין המוצא מום במקחו. מ"מ זה שייך רק כשהוא מום בגוף המקח. אבל בנ"ד שהוא רק מעט ואינו רוצה לבטל המקח בשביל זה. א"כ ה"ז הפקר כי עכו"ם המוכר סילק עצמו מזה. והוא אינו רוצה לקנותו וכעין הא דב"ב (דף נ"ד ע"ב) ולפ"ז בשנה שידוע שיש בתבואות הרבה מצומחים צריך לפרסם שאסור לסחור בחהמ"פ בתבואה כי אז יש להמצומחים שבהם שיווי גדול. והרי הוא מקבל דמי חמץ או קונה חמץ בפסח. וא"ל דכיון שמכר התבואה ע"י ב"ד לעכו"ם. נמצא שמוכר התבואה ע"ח העכו"ם וכמבואר בנוסח השטר מכירה להלן. ז"א דא"כ נתיר למכור בפסח כל מיני חמץ שיאמר שמוכר ע"ח העכו"ם הקונה. וחלילה לומר כן. ואין לך רוצה בקיומו גדול מזה. ואף דמ"ש המהרמשי"ק סי' ר"ו וכמה אחרונים שאם מכר חמץ בפסח בטלה כל השליחות י"ל דאין זה שייך לפי הנוסח בשט"מ דלקמן שכל מה שימכרו מהדברים המכורים יהי' ע"ח הקונה. מ"מ פשוט שאסור כנ"ל, וגם כי בלא"ה נדחקו הפוסקים הרבה לבאר ענין מכ"ח שלנו דהא הוי כהערמה. ואם ימכרו החמץ בפסח. אין לך הערמה ניכרת גדולה מזו. ורק כשהעמידו קודם הפסח עכו"ם למכור החמץ כל הפסח. בזה המנהג לבאר בשטמ"ח שהעכו"ם מוכר ע"ח הקונה