דברי מלכיאל ד לט

יותר מדאי: (כח) להזהיר שימנעו מלאפות בלילה כפי האפשר. ואם יהי' שעת הדחק ויצטרכו לזה. תהי' אז השגחה יתירה על נקיון הבלים ועל כל דבר. ושיהי' אור בבית. אבל לא ע"י בליץ לאמפין שעי"ז מתחמם האויר בבית מאוד (כט) שלא לשאת המצוה בידים מהקרשים להטם שמנקרים שם. רק ישאום על עצים שמגלגלים בהם: (ל) כל האזהרות הללו ראוי ללמדם בניחותא למען יקובלו. וגם לא ישכחו שלא ניתנה תורה למה"ש. והזהירות היא רק בדבר האפשרי. אכן אם יראו שמזלזלים בדבר בשאט נפש. אזי ראוי לאסור את המקום ההוא מלאפוה שם מצות. או לגרש משם את המזלזל בדבר. והנה העירותי רק הדברים שראיתי שמזלזלים בהם, ואם ימצא אחר במקומו שמזלזלים בדברים זולתם. עליו להוסיף השגחה גם על דברים ההם: ביאור על

התקנות

(כח) זה מובן שבלילה קשה לראות אם נדבק משהו בצק על הכלים וכן בשארי ענינים. ועי' חיבורי ח"א סי' מ"ח לעניין ראיית מראות בלילה. ובשעה"ד צריך עכ"פ אור גדול ואור המנורות בליץ לאמפין ידוע שמחמם מאוד האויר ויש לחוש לחימוץ וכדאיתא בסימן תנ"ט ס"א ובח"י שם סק"ט וע"ל אות ז' בזה. ובדרך כלל צריך להשים לב למקומות שאופים מצות למסחר שאופים שם עד חצות הלילה ויותר. וכל העוסקים בזה עיפים מאד ואין בכוחם להשגיח על כל דבר כראוי. וצריך שם השגחה רבה. וכל ירא לנפשו יעמוד בעצמו בשעת אפיית המצות להשגיח שיעשו הכל כדין. כי אם ח"ו יכשל באיסור חמץ בחנם יהי' כל יגיעו והוצאותיו לצרכי הפסח. ומי זוטר מאי דכתיב ושמרתם את המצות. וכ"כ בשו"ע סי' ת"ס ס"ב בשם הרא"ש ובח"י שם סק"ד ע"ש. ות"ל אשר מעודי השגחתי בעצמי בעת אפיית המצות בכל העת כפי האפשר. ובקשתי עוד אחרים אף בשכר לעזור לי בההשגחה. כי צריך לזה כמה אנשים: (כט) זה מפורש במג"א סימן תנ"ט סק"ד ובח"י שם שהידים מחממים את המצה. וההמון אין נזהרים בזה מחסרון ידיעה. וגם כי נדבק בידיו בצק ולא ירגיש

(ל) כ"ה בשבת (דף ל"ד, וגיטין (דף ו') שצריך לומר בביתו האזהרות לשבת בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה. ומכ"ש שלא בביתו דודאי צריך להסביר בניחותא ולהעיר אזנם שמסור בידם דבר חמור. ואם לא יזהרו כראוי יכשילו ח"ו באיסור כרת. ובמקום מצת מצוה יאכלו חמץ ח"ו. וישראל קדושים הם ומקבלים מוסר. וגם כי רוב העוסקים בזה הם נשים. ולנשים איתא בשמות רבה פכ"ח שצריך לומר להם בלשון רכה כדי להמשיך לבן ובכ"ז במקום שרואה המשגיח שאין שומעים לדבריו יודיעם שיאסרו מלאפות שם מצות וכי יאבדו נאמנותם כדין חשוד לאותו דבר ואם לא ישמעו לקול התראה זו. אזי ודאי שאסור לאפות שם מצות כדין חשודים לאותו דבר כנ"ל. ובפרט דבלא"ה אין נשים נאמנות בדבר שיש בו טורח כדאיתא בפסחים (דף ד') ובפוסקים. ואקצר

סימן כב

בע"ה באשר ראיתי בין הרבנים נוסחאות שונות בכתיבת שטר מכירת חמץ וההרשאה על זה וכן יש נוסח שטר נדפס בספר ראשית בכורים. וראיתי שיש להעיר בכמה דברים ולתקן הלשון וגם כי במה רבנים ומו"צ דרשו ממני שאתן להם נוסח שטמב"ח. לזאת אמרתי להעתיק בזה ההרשאה והשטמ"ח שהנהגתי וגם מה שיש להעיר בזה והפעם על איזה דברים שחדשתי בזה

תוקף כח והרשאה ניתן מאתנו (א) החתומים מטה להרב... ולבית דינו איך שאנחנו הח"מ הן בחתימת ידינו ביאור על ההרשאה על סדר

האותיות

(א) ההרגל לכתוב בכל השטרות. אני הח"מ. והרבה פעמים נמשך השטר על עבר השני מהנייר ועוד יותר וא"כ אינו חותם למטה בצד זה. וצ"ל שהכוונה שחתום למטה מהשטר. ולכאורה הוא דחוק כי ע"ז שייך לשון אחר השטר ולא למטה. אכן מצינו בב"ב (דף קס"ה ע"ב) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים וכו' הכל הולך אחר התחתון. ושם (דף קס"ז ע"ב) איתא ילמד תחתון מעליון וכו' ספל מלמעלה וקפל מלמטה וכו' הרי מצינו דקרי מה שבסוף השטר בלשון מלמטה אף שאפשר שסוף השטר מגיע מעבר לדף בראש הדף. ויש לדחות דשם לא מצי למימר תחילה וסוף. דהא אפשר שגם שניהם כתובים באמצע השטר. ורק אחד כתוב קודם והשני אח"כ. ואף דאיתא בב"ב שם שהמנהג לחזור בסוף השטר את ענינו של שטר. כבר כתבו הרשב"ם שם והתו' שם (דף קס"ו ע"ב) ד"ה א"כ והתו' בב"מ (דף ז' ע"ב) ד"ה דאית דהתם לא איירי בשיטה אחרונה. רק מקודם. וא"כ אפשר שיש בשטר זה שני ענינים. וכשגמר ענין אחד חוזר אותו ואח"כ כותב פרט השני. וחוזרו ג"כ. ובשיטה אחרונה חוזר הכל. ולזה לא מצי למימר תחילה וסוף רק למעלה ולמטה. אבל ז"א דהא איתא בגיטין (דף פ"ז ע"ב) שאם שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים חחומים למטה כשר. ומבואר שהגט נגמר בתחילת הדף השני כיון שלא נשאר רק מקצת ומ"מ קרי לה למטה ויש לדחות דמ"מ חתומים העדים תחת הגט ונקרא זה למטה. אבל אם יחתמו בדף השני ולא נכתב שם דבר. ודאי שאין לקרוא זה למטה ולזה היה ראוי לכתוב אנחנו החתומים על הנייר הזה: אכן ע"פ רוב חותמים בימים שונים כי אין באים כולם כאחד וצריך אז לכתוב להם הזמן שחתמו כמש"ל אות כ"ב. א"כ אפשר לכתוב בראש כל דף לשון זה. גם אנחנו הח"מ נותנים כו"ה להרב וכו' ככל הפרטים המבוארים מעבר לדף (או בדף הדבוק: או בנייר הדבוק) ונעשה בכל אוהיו"מ ע"פ תקחז"ל ככל המבואר שם ובעה"ח יום פה וזה יותר נכון שלא יצטרכו לשנות לשון שהורגלו לכתוב בשטרות הח"מ. וגם דאיך אפשר שיכתוב בתחילה אנחנו החתומים בכל הנייר דהא אפשר לא יחתמו ביום ההוא כל כך אנשים שיצטרכו לחתום מעבר לדף. ויצטרך לכתוב מעבר לדף את הלשון שהזכרנו. וא"כ מיחזי כשיקרא מ"ש מקודם החתומים בכל הנייר. ובעיירות הגדולות שאין מספיק נייר אחד לחתימות על ההרשאה ראיתי דיינים שנוהגים לצוות שיחתמו על נייר חלק וכותבים למעלה ששייך לההרשאה. וזה אינו נכון דזה הוי רק כחתימה חלקה: וזה אין מועיל רק לענין חיוב שבחתימתו זאת מחייב א"ע בכל מה שיכתבו למעלה על חתימתו וכמ"ש הפוסקים לענין שטר ממרמות הנהוג. אבל לענין קנין או שליחות לא מהני זה דהא צריך שידע מה שהוא מקנה. וע' קצה"ח ונתיבות ר"ס מ"ב ויש להאריך בדבריהם ואכמ"ל והעיקר לענ"ד כנ"ל. ונהי שאף החותמים על ההרשאה אין יודעים מה כתוב שם. מ"מ מהני משום שמקבלים על עצמם ככל הכתוב בשטר זה וכדקיי"ל בח"מ סי' מ"ה ס"ג וסי' ס"א ס"ג. אבל כשאין כתוב מאומה לפני חתימתו לא שייך זה. ואף שכתוב שזה שייך לההרשאה. מ"מ הרי לא נתבארו פרטי ההרשאה. והרי יש נוסחאות שונות בהרשאות למכ"ח. ולזה נראה שצריך לדבק הנייר הזה לגוף ההרשאה ויכתוב בתחילת הדף הלשון שהזכרני. ולכאורה יש לחוש באופן כזה שהקונה יכתוב שטר הרשאה אחר וידביק