דברי מלכיאל ד לז

והברזלים שמנקרים בהם והטס שמנקרים עליו ושיהא הכל נקי כראוי (טז) המים. שהעוזרים רוחצים ידיהם יחליפו בכל עת ולא ירחצו שתי פעמים באותם המים עצמם: (יז) להכין עבור העוזרים מטפחות לקנח ידיהן אחר הרחיצה כדי שלא ישארו ידיהן לחות: (יח) להזהיר את העוסקת בלישה שתדע ללוש לשם מצת מצוה ושלא תדבר בעת הלישה שלא ינתזו ניצוצי רוק על העיסה ושבכל שלש עיסות תנקה ידיה היטב. ותשגיח שלא ישאר עיסה תחת צפרניה: (יט) להזהיר את האופה שלא יסיע שום מצה ממקום למקום בתנור בעוד שלא קרמו פניה כראוי: (כ) לראות שהמצות יהיו אפויים כראוי ולא ישאר בהם אף מקצת בלתי אפוי כפי שנמצא כן כמה פעמים. וביחוד צריך להשגיח ע"ז במקומות שאופים המצות למכירה (כא) להזהיר המגלגלים שלא ידברו בעת הגלגול שלא ינתזו רוק מפיהם: (כב) לא יאחזו העצים המגלגלים תחת אצילי ידיהן: ביאור על התקנות הח"י שם שאין המנהג כן. והביא שם דיעות פוסקים דס"ל כמנהגינו לנקות ולגרוד בכשיעור מיל. ואף כי בסוף הלישה בהכרח נשאר בצק דבוק בקערה. וכשנותנים שנית קמח להקערה הרי אין הקמח נילוש עם הבצק הזה כראוי כמ"ש המג"א סי' תנ"ט סקט"ז. נראה דזה שייך רק כשנותן מעט קמח לתוך עיסה שנילושה כבר קצת. אבל בנ"ד שנותן קמח ללוש עיסה שלימה. שפיר נילושה העיסה כראוי ביחד עם הבצק הדבוק בקערה

טז) באשר המים מלאים בצק מידי הנשים. והמים מתחמצים כי עבר עליהם שיעור מיל. וכשירחצו שנית באותם המים. אין תועלת ברחיצתם. כי ידבק בידיהן החמץ שיש במים ההם מקודם. ועי' סי' תנ"ט ס"ג וס"ד לענין מים שמצננת בהם ידיה ושרוחצים העריבה. ולפ"ז צ"ל שגם מים שמצננת ידיה צריכה להחליף בכל שיעור מיל עכ"פ. וע"ש בח"י סקי"ח שהידים מתחממים בעסק העיסה ואקצר

(יז) זה פשוט כי הליחות שעל ידיהן יש בהם קצת ליחות מהבצק שהיה על ידיהן. ואם לא יקנחום כראוי. ישארו על הידים מים מחומצים. כי נבלע בהם ליחות בצק. וידבק אח"כ בהמצות. וגם אפשר יגרמו חימוץ להמצות כשיתעסקו בהם בידיהן. וצריך להשגיח ליבש המטפחת או להחליפו. כי מרוב הקינוח בו הוא מתלחלח ואין תועלת בקינוחם בו. כי הידים מתלחלחות בו עוד יותר. וגם כי גם בו נדבקו ונבלעו המים שנבלע בהם לחלוחית בצק

(יח) זה מבואר בר"ס ת"ס שמצת מצוה צריך ללוש לשמה ע"ש בט"ז וש"פ ואכמ"ל בזה. ושלא תדבר. פשוט כי טבע המדבר שניתז רוק מפיו. ורוק מחמיץ כדקיי"ל ר"ס תס"ו. ואף שכתב שם המג"א שאינו מחמיץ מיד. מ"מ י"ל דהרוק הוא פושרין וכמו שבודקין הריאה ברוק במקום פושרין. וזה מחמיץ קודם שיעור מיל כמ"ש הפר"ח סי' תנ"ט סק"ה וכמש"ל אות ו'. ולכן יש לחוש לזה. וע"ד לנקות ידיה והקערה. כ"כ המג"א ס"ס תנ"ט. ולענין שיעור מיל. עמש"ל אות ט"ו בזה. ושלא ישאר בצק תחת הצפרנים. באשר כן מצוי וכדאיתא בפ"ט דמקואות מ"ב. ואח"כ אפשר תגע בעיסה וידבק בה משהו בצק שתחת הצפרנים

(יט) הטעם כי כל שלא קרמו פניה תחמיץ בנקל מחמת החום. וכמש"ל אות ה' ואות ז' ועי' ח"י סי' תס"א סק"ז. ורק כשמונחת בתנור היא נאפית כדרכה. אבל כשמגביה בהמרדה יש לחוש שתחמיץ. כי על המרדה אין שולט כ"כ כח חום התנור שתאפה שם המצה. וכן קיי"ל בסי' תס"א ס"ג שלא ליקח המצה מהתנור ולהחזירה קודם שיקרם פניה ואף בדיעבד כתבו שם הט"ז ומג"א דאסור. ונראה דה"ה כשמגביה על המרדה. דהא עיקר האפיה הוא ע"י חום קרקע התנור. ולא באויר התנור. וגם דהא המרדה חוצצת מלמטה בין אויר התנור ובין המצה. ולזה יש לחוש שתחמיץ. ודנקיט המהרי"ל והרמ"א שלא יקחנה מן התנור י"ל דנקטו לפי שדרך האופים ליקחנה לראות אם כבר נאפית. ובמהרי"ל בשם הר"ש נקיט לה אף משקרמו פניה ע"ש. ובכה"ג אפשר שיחשוב האופה שכבר נאפית. רק הד"מ כתב ע"ז דלאחר שקרמו פניה אין חשש ע"ש ולזה נקטה בשו"ע כגוונא דנקיט המהרי"ל שלוקחה מהתנור. ולכאו' וקשה דא"כ כשמשימים המצה לתוך התנור ניחוש שתתחמץ באויר התנור. קודם שיניחנה בקרקע התנור. ונראה דהלא התורה צותה לאפות מצות כדרך אפיה. וא"א לשים על קרקע התנור אם לא תהיה קודם באויר. וא"כ מוכח שבדרך אפייתן אין לחוש לחימוץ וכמו שאין חוששין שתחמיץ מחום התנור קודם שתספיק ליאפותף. ואף דלא דמי כי י"ל שחום קרקע התנור שהוא חזק הוא אופה ולא מחמץ. אבל חום אוירו י"ל דמחמץ. מ"מ עכצ"ל שכל שהוא דרך אפייתו אינו מחמץ. אבל כשמגביה את המצה קודם אפייתה יש לחוש שתחמיץ. ושם כתבו האחרונים שגם המרדה שהוציא בה את המצה אסורה. ולפ"ז יש לאסרה גם בנ"ד. ואפשר שיש לסמוך בזה על דעת הנ"ש בתשובה סי' י"א שהקיל בזה והובא בח"י שם. דבלא"ה יש מקום לחלק בין כשעודנה באויר התנור בין כשמוציאה מן התנור. ובלא"ה כתבו האחרונים שם שבשעה"ד יש לסמוך על הנ"ש שלא לאסור המרדה. והנה גבי צליית הפסח שצולין בשפוד באויר התנור קרי לה צלי אש. שם איירי שיש גחלים בתנור עי' פסחים (דף ע"ה ע"א) ד"ה וגרפו בשם הירושלמי וגם בלא"ה אין לדמות אפיית מצה לצליית בשר. ואף דאיתא בברכות (דף ל"ז ע"ב) שאפו לחם ג"כ בשפוד ע"ש ברש"י על נהמא דהנדקא ובאו"ח סי' קס"ח סקל"ז [ובמג"א שם סקמ"ב משמע שאפו כן גם לחם גמור. וצריך להבין כוונתו וכן מש"ש מסי"ג בהגהה ואכ"מ] מ"מ י"ל שבאמת מתחמץ מקודם. ועוד יש לחלק ע"ש ואקצר

והנה בסי' תס"א ס"ה איתא דמצה שנתכפלה ודבוקה עד שאין שולט שם האש אסורה. וכתב הד"מ שם הובא במג"א סקי"א שאם הכפל לא נדבק זל"ז רק הוא סמוך שרי אף שכמעט נדבק. ומוכח מזה דכשהאש שולט נאפה אף באויר התנור אף שאינו מונח על קרקע התנור. ואפשר לומר דאיירי בתנורים שבזמן הש"ס שהיה אש בתנור בשעת אפיית המצות ועי' פסחים (דף ע"ה) ובטוש"ע ר"ס תס"א. וזה דוחק. דבזמן הרמ"א והמג"א ודאי היו התנורים כמו שלנו. ונראה שזה רק כשחום האש שולט בשני צדדי המצה. אבל כשמונחת על המרדה. אין האש שולט רק למעלה ולא למטה. כי המרדה חוצצת. ואף דבכפולה אין חוצצת אם לא נדבק. היינו דטבע הכפל שיהי' משהו חלל בינתיים כל עוד שלא נדבק. משא"כ על המרדה אין שם שום חלל. וגם דכיון שחלק התחתון נאפה מקרקע התנור. ממילא עכ"פ אינה גורמת צינון לחלק הכפל העליון. אבל המרדה שהיא צוננת. ודאי שחוצצת [וזכר לדבר מהא דקיי"ל בסוכה (דף ל"ז) ויומא (דף נ"ח) דמב"מ אינו חוצץ ושאינו מינו חוצץ]. ולזה נראה שאסור להגביהה במרדה כל עוד שלא קרמו פניה

(כ) דין פשוט בסי' תס"א ס"ד שצריך שיהיו המצות אפויים כראוי שלא יהיו חוטים נמשכים הימנה. ובח"י שם כתב שאם יתן אצבעו בתוכה לא יתדבק עליו בצק. ואנכי ראיתי שאין נזהרים בזה. וביחוד במקומות שאופים מצות למסחר שרוצים שיכביד משקלם כשלא יהיו אפויים כראוי. וצריך להשגיח ע"ז לבדוק המצות האפויות. ואם מוצאים מצה כזו יש לחוש גם על המרדה שהוציאו בה המצה. וכן יש לחוש לשאר המצות המונחים אצלה. ועמ"ש באות הקודם בשם הנ"ש ועי' בשו"ע הרב סי' תס"א בזה

(כא) עמש"ל אות י"ח בזה

(כב) הטעם כי בשביל שהמקום דחוק מתחממים העצים. וגם מצוי שם זיעה כדאיתא בזבחים (דף י"ח ע"ב) ע"ש ברש"י. והנסיון מורה שגם הבגד לח שם מזיעה ויתלחלחו העצים בזיעה ותתערב בהמצה. ואף דקיי"ל בסי' תס"ו ס"ה