דברי מלכיאל ד לב

הכוונה בלשון המשנה במנחות שם כדי לקיים מצות קלי. דהיינו שהיו קולים באש ממש כדי שיהא קלוי בלי שום ספק. ורבנן סברי דלשון קלי הוא בכלי לאחר הדישה וכמ"ש בפי' הרמב"ם שם. והלתיתה היתה אחר הדישה. דאי היו לותתין בשבלים א"כ איך אמר ר"מ שיהבהבו באש בעודם שבלים. דהא עיקר ההיתר לחרוך שבלים קאמר רבא בפסחים (דף מ') משום שהלחלוחית שיוצא ממקום למקום הוא מי פירות. ומשמע דלית ליה סברא דאמר אביי שם דאגב מדלייהו לא מחמיץ. וא"כ אם היו השבלים לתותים הרי נבלע בהם מים ממש ויש לחוש לחימוץ כשיופלטו המים. ואחר שנעשה קלי ג"כ לא נעשה הלתיתה. דאז שוב אין לחוש לחימוץ כמש"ל. ואמאי קאמר הש"ס בפסחים (דף ל"ו) דיש לחוש לחימוץ רק דציבור שאני וברש"י שם ד"ה ציבור חשיב הבהוב קודם לתיתה. והוא קשה דהא ע"כ היתה הלתיתה קודם ההבהוב, וגם לשון הבהוב דנקיט קשה דזה רק לר"מ במנחות שם. ולדידיה היה באמת ההבהוב בשבלים קודם ללתיתה כמש"ל. אבל בסוגיין דחייש לחימוץ ע"כ דאיירי לרבנן שהלתיתה היתה קודם שנעשה קלי כמש"ל. וראיתי בצל"ח בפסחים (דף ל"ו) שהקשה דהא העומר נילוש בפושרין ותירץ דציבור שאני. ודבריו תמוהים דהא העומר הוי קמח קלי ואין שייך בו חימוץ וכמש"ל

ונראה לפשוט ספק זה ממ"ש הב"ח בסי' תנ"ו ותנ"ט והובא במג"א סי' תנ"ו שאם שהה בעיסה גדולה בלישה כשיעור מיל אזי אין מועיל מה שאח"כ הרבה עוזרים עוסקים בה בשעת עריכה. ולשון הרוקח סי' רע"ז שאם יש לו הרבה עוזרים יוכל ללוש הרבה. וכתב הב"ח דהיינו כשלא ישהה בלישה כשיעור מיל. הרי מפורש דמה שמחלק אח"כ העיסה לעיסות קטנות ועוסקים בכל אחת אינו מצטרף למה ששהה מקודם בעוד העיסה גדולה. וא"כ ה"ה אם מקודם היו עיסות קטנות ואח"כ חיברן לעיסה אחת ג"כ שרי אם לא שהה בה כשיעור מיל מכשנעשית גדולה. ואין מצטרף עם מה ששהה מקודם. והסברא בזה דהנה הא דבעיסה גדולה חוששין טפי לחימוץ כתבו הראשונים הטעם שאין העסק שעוסקים בה מספיק לעכב את כל העיסה שלא תחמיץ לפי שהעיסה עבה. ולפ"ז יש לדון אם העיסה דקה ומרודדת באורך ועוסקים כמה אנשים על פני כולה. אזי שפיר מהני העסק בה אף שהיא גדולה. ואם רק איש אחד עוסק בה בקצה אחד. ואח"כ עוסק ביתר העיסה. י"ל דאף דקיי"ל דעסק גמור מבטל השהיות. היינו רק בעיסה קטנה שי"ל שהעסק במקצת פועל על כל העיסה קצת שאינו מתעורר כ"כ להחמיץ. והעסק אח"כ בשאר העיסה גורם לבטל גם את המקצת שהתעוררה העיסה שם להחמיץ ע"י השהיה הקודמת. אבל בעיסה גדולה אין העסק בה פועל כ"כ שיבטל את מה שהתעוררה להחמיץ ע"י השהיה הקודמת

והנה עיקר ראיית התה"ד שהעסק מבטל השהיה הוא מהא דפסחים (דף ל"ט ע"ב) קמח שנפל דלף לתוכו אפילו כל היום אינו בא לידי חימוץ אר"פ והוא דעביד טיף להדי טיף. והקשה התה"ד דל"ל זה הא ממילא נדע דהשהיות מצטרפות. ועכצ"ל דבעלמא אין מצטרפות. ורק הכא שהוא עסק קטן כמו ניקור. לזה אשמועינן דמצטרפות השהיות וצריך שלא יהא הפסק כלל. ולענ"ד יש לדחות דשם לפי שנתינת מים לקמח גורם חימוץ. לזה צריך שיהא טיף להדי טיף. אבל עסק אחר כמו ניקור שאינו גורם חימוץ ואדרבה מונע החימוץ י"ל שאין מצטרפות אף בעסק קטן. או י"ל דבאמת בכ"מ שהיות מצטרפות. ורק הכא הו"א שאין מצטרפות לפי שהדלף הוא צונן ומצנן את העיסה בכל עת כדאיתא בפסחים (דף מ"ו ומ"ח) שצונן מעכב מלהחמיץ. לזה מבטל כח שהיה הקודמת. וקמ"ל דבעי טיף להדי טיף. ויותר נראה דבעלמא אין שהיות מצטרפות כי טבע העיסה כשמתחלת להחמיץ היא מתנפחת ומתרחבת כידוע ומתפרדים חלקי העיסה. ולזה כל זמן שעוסק בה בלישה ורידוד שזה גורם לדבק חלקי העיסה ולעצור שלא תתנפח. זה מבטל החימוץ. וכדאיתא בפסחים (דף מ"ח ע"ב) תפח תלטוש בצונן. אבל בדלף היורד שהמים הנבלעים גורמים פירוד בין חלקי העיסה שמתרחבת ביותר כמובן. לזה צריך דווקא טיף להדי טיף. אבל שהיות מצטרפין להחמיץ. כי הדלף אין מעכב החימוץ רק ברגע שהוא יורד כן היה נלע"ד. ובזה יש להסביר החילוק בין עסק גדול לקטן שאין מובן גבול הדבר. אבל הכוונה שמה שדוחק העיסה ועוצר שלא תתנפח מיקרי עסק גדול שמבטל השהיה הקודמת וכן פשטות סוגיא דשלש נשים (בדף מ"ח ע"ב) משמע שהשהיות אינן מצטרפות יעו"ש. וע"ש בפוסקים בסוגיא שם לדעת הסוברים ששהיות מצטרפות. ועכ"פ הרי לא נתבאר בש"ס שיעור הקמח שירד לתוכו דלף. ומשמע אף בקמח הרבה. וכשירד דלף על פני כל הקמח הרי מתדבק ונעשה ממנו עיסה אחת. ובכ"ז שרי אף ביורד כל היום. הרי מבואר דאף בעיסה גדולה שרי אם עוסק בה כל היום. וקשה על הפוסקים דס"ל דבעיסה גדולה אסור ביותר ממיל אף אם עוסק בה. ונראה ליישב דהכא עסק הדלף בודאי שולט בכל עובי העיסה. דאם אינו שולט בכל עוביה. א"כ לא נבלע כלל עדיין שם בתוך הקמח ולא נעשה שם עיסה כלל. ובמקום ששולט הדלף ונבלע בו. הרי הוא עסק שמעכב מלהחמיץ וכמ"ש הפר"ח ס"ס תס"ו שבכל מקום שהדלף נבלע מטריד את העיסה ומונעה מלהחמיץ. וא"כ הוי ממ"נ. או שאינו שולט. וא"כ עודנו קמח או ששולט והדלף טורדו ואינו מחמיץ. ומוכח מזה דאף בעיסה יתירה משיעור חלה אם היא מרודדת ועוסקים בה על פני כולה. שרי אף כל היום כולו כיון שהעסק שולט בכל עובי העיסה. וכמו הדלף. ולפ"ז יש לדחות ראיית התה"ד שהזכרנו. די"ל דקמ"ל דאף שהקמח הוא יותר משיעור חלה. מ"מ שרי בכה"ג. וצ"ל בדעת התה"ד דאי נימא שזו הוי עיקר הרבותא הו"ל לפרושי בהדיא דאיירי ביותר משיעור חלה. ואפשר לדחות ראיה זו דדלף מטריד טפי. או שי"ל דברידוד ולישה אסרו אף בעיסה דקה משום לא פלוג. דאלת"ה נתת תורת כל אחד בידו שיאמר שזה מיקרי עיסה דקה

ובב"י סי' תנ"ו הביא שיש נוהגים ללוש כדי חלה ואח"כ מערבים שתי עיסות יחד ומקטפים אותם. וכתב הב"י בשם הרי"ו שאסור לעשות כן דמה תועלת במה שלשו כדי חלה כיון שעכשיו היא עיסה גדולה. וכתב הב"י שיש שחילקו דקיטוף בעמילה של עץ מהני אף בעיסה גדולה. ודחה זה אח"כ מקטפים בידים. ועוד דא"כ הוי להם ללוש ג"כ יותר משיעור חלה. וכוונתו למש"ש מקודם בשם האגור בשם הגאונים דבעמילה של עץ שרי ללוש ולקטף יותר מכשיעור לפי שממהר לגמור מלאכתו. והנה אין ידוע לי טיב עמילה של עץ שהזכירו אבל עכ"פ שמענו שבמקום שהעסק שולט בכל העיסה הקילו בעיסה גדולה ובגוף דבריו לא נתבאר כמה היו שוהים בקיטוף בידים. ומשמע מדבריו דאף בפחות ממיל אסור דמ"מ מצטרף עם השהיה ששהה בעודה עיסה קטנה. ובב"ח סי' תנ"ט כתב שאף ששהה בלישה פחות ממיל, מ"מ אם יניחוהו בלא עסק בשעת עריכה יצטרף ויאסר. וקאי שם על העריכה ע"י עוזרים ע"ש. ואז הוא פחות מכשיעור ומשמע, מזה שמצטרף עם השהיה בעודה עיסה גדולה. אך י"ל דדווקא כששהה בלא עסק מצטרפת. אבל העסק אינו מצטרף עם העסק בעודה עיסה גדולה שתיאסר בשיעור מיל וכן מוכרח לומר בדעתו דהרי כתב מקודם דשרי בכה"ג וכמש"ל. ובב"י צ"ל הכוונה כששוהה בקיטוף בידים שיעור מיל. או כשאינו מקטף בפעם אחת בכל העיסה. וא"כ השהיות מצטרפות לשהיות הקודמות וכמש"ל

עכ"פ בנ"ד במכונה ראשונה אף שנותנים הרבה קמח מ"מ הרי הכף שמערב הקמח עם המים שולט בכל הכלי בפעם אחת. כי כ"נ מדברי כת"ר שכתב שמתגלגל בה כמו כף יד. וכה"ג ביארנו דמהני העסק אף בעיסה גדולה ואף אם הכף אינו שולט בכולו. רק מקודם במקום אחד. ואח"כ במקום אחר. בכ"ז בכל מקום שמגיע הכף הרי הוא שולט בכל עומק הכלי. והוי כעיסה מרודדת דקה שביארנו העסק שולט