דברי מלכיאל ד לא

מהעיסה הנדבקת בהם בעת העשייה. והנה מעכ"ת לא הזכיר מזה. נראה מזה שהמכונה אשר בעירו אפשר לנקותה כראוי בכל משך שיעור מיל. ואם א"א לנקותה בודאי שאסור לעשות בה מצות לפסח כי הלא העיסה הנדבקת מתחמצת בהמשך הזמן ומתדבקת להמצות ונעשים כשאור ויכולה לחמץ את כל המצות. וגם דעכ"פ הרי הוא חמץ בעין על המצות ואינו מתבטל. כי נראה שאפשר להכיר על המצה את הפירורים הנדבקים על המצה ע"י הניקור במחטי המכונה או ע"י רידוד המכונה. ומה שנדבק בעת הלישה יש לדון דבטל בתוך העיסה. ולא מיקרי מבטל איסור כיון שעדיין אינו שעת איסור. וגם כי אין כוונתו לבטל וע' חיבורי ח"ג סי' י"ט בזה. אכן יש חשש שהפירורים הללו יגרמו חימוץ לכל העיסה כמו שאור שמחמיץ. ואף שכלי המכונה עוסקים תדיר במהירות בעשיית המצות. ומבואר בפוסקים שהעסק גורם שלא יתחמץ וגם יש לדון שעסק המכונה הוא עסק גדול ומבטל גם השהיות כמ"ש התה"ד סי' קכ"ג. מ"מ קשה לדון כן כי הלא הניקור כתבו שהוא עסק קטן וגם כי אפשר שהעסק בכלי המכונה אינו עסק להחמץ הדבוק בהם ועוד כי בודאי יש עת אשר המכונה אין עובדת. ואז בודאי יחמיצו הפירורים הדבוקים בכלי המכונה. אבל אחרי שלא דן מעכ"ת בזה. נראה שאפשר לנקות כלי המכונה בכל עת הצורך. ועוד דנו איזה מגדולי הדור שלפנינו להחמיר במכונה דהוי כמצה העשויה ע"י עכו"ם וחש"ו ואסור לצאת בהם י"ח בפסח. ולא אאריך בזה באשר בזה העיקר לענ"ד כדברי המתירין דהא למכונה צריך ג"כ עסק בנ"א והם השומרים שתהא עשיית המצות לשמה. דהא בתורה אין כתוב גוף עשיית המצות רק שמירת המצות כדאיתא בפסחים (דף ל"ח). ובפרט לפמ"ש מעכ"ת שאם יעשו אצלם המצות ע"י פועלים יהיו הרבה מהם מחללי שבתות בפרהסיא. וזה גרוע יותר מלעשות ע"י מכונה. כי הם חשודים על כל דבר כדקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט. וגם דדמו לעכו"ם בכל דבר ועי' חיבורי ח"ב סי' ט'. [ואולי י"ל דבמדינת אמעריקא הוי כשוגגים שסוברים שאין איסור כ"כ בזה ע"י שרואים שהרבה מישראל עושים כן. וגם יש כת המתקנים העושים שבתם חול במזיד ולזה יש מקום לטעות לעמי הארץ]

אכן מה ששוהה העיסה חצי שעה בודאי חשש גדול הוא דהנה מה ששוהה במכונה השנית שמהחוטים נעשה שם פירורים גדולים. בודאי הוי שהייה. כי אין שייך לומר שהעסק במקצתו יועיל לכולו. כי הלא החוטים הם נפרדים עדיין ואין שייך עדיין זה לזה. ובמכונה השלישית שמתדבקים שם הפירורים ג"כ הוי שהייה גמורה. כי הפירורים הם נפרדים ואין מועיל העסק באיזה פירורים לשארי הפירורים. ובמכונה הרביעית שמרדד העיסה לעשותה דקה וגם מנקר את העיסה במחטים. הנה כתב המג"א סי' תנ"ט סק"ד שהעסק במקצת אין מועיל לכל העיסה. והוא מוכרח בסברא. ומ"ש הפמ"ג במשבצות מהא דקמח שירד עליו דלף. יפה כתב כת"ר מהפר"ח ס"ס ת"ס שכל הקמח שנבלע בו המים טרוד עי"ז דעבד טיף טיף. ורק יש לדון עפמ"ש התה"ד סי' קכ"ג והובא בפוסקים שעסק לישה ורידוד מבטל השהיות הקודמות שלא יצטרפו, וא"כ הרידוד שנעשה בכל פירור ופירור מבטל השהייה הקודמת וזה בודאי שלא שהה שיעור מיל בפעם אחת כיון שבמכונה ראשונה לא היה שום שהייה. והשהיות הם רק בג' מכונות. וא"כ הרידוד שבכל מכונה מדה השהייה הקודמת לה שלא תצטרף

כ"ז כשהעיסה היא כשיעור חלה. אבל ביותר משיעור חלה הרי דעת הרבה פוסקים שאין העסק מועיל לה והובא במג"א סי' תנ"ו סק"ו. ואף המקילים שם היינו רק כשעוסקים בבצק כל העת. אבל שהעסק יבטל את השהיות זה לא מצינו ולכאורה יש לדחות דהא ראיית המקילים הוא מלה"פ כמ"ש הרא"ש. ובלה"פ מצינו שהיו שוהים בלי עסק דהא איתא במנחות (דף ע"ו) שהיו עושים בחטים של מנחות ג' מאות שיפה וה' מאות בעיטה. והרי היו לותתים החיטים ללה"פ דהא היה של ציבור וכדאיתא בפסחים (דף ל"ו) שבציבור היו לותתים, וא"כ הרי עסק זה ועסק טחינה וריקוד ועריכה וגם שהיו נילושות אחת אחת כדאיתא במנחות (דף צ"ד) היה נמשך ודאי יותר משיעור מיל. והרי א"א שלא ישהה קצת. דשיפה ובעיטה א"א שיהיו בכל החטים בפעם אחת. כי בעיטה אינו רק כפי רוחב היד ולא יותר. וכן טחינה וריקוד אינה בכל הקמח בב"א. וכן בלישה היו נילושות אחת אחת כנ"ל. אך נראה דבלה"פ לא היו לותתים. דרק בעומר איתא בפסחים שם שהיו לותתים. והטעם נראה משום דעומר יש בקצירתו מצוה ונקצר משל ציבור לשם עומר וכדאיתא במנחות (דף ס"ג ודף פ"ד) ועי' ב"מ (דף קי"ח) ושטמ"ק שם שהיה נקצר באופן שהיה במחובר של ציבור. והיינו משום שהקצירה היתה מצוה המוטלת על הציבור. משא"כ בלה"פ שאין בקצירה מצוה. י"ל שקנו הסולת מיחיד ואותו יחיד עשה בהם שיפה ובעיטה. ולזה לא היו לותתים אותם. ואף כשקנו הציבור חטים בכ"ז לא היו לותתים משום לא פלוג. והא דאיתא במנחות (דף פ"ה) שלמנחות היה חורש חצי השדה וזורע חצי י"ל, ג"כ דאיירי גם ביחיד אם רוצה להכין תבואתו שתהא כשירה למנחות ובב"מ (דף קי"ח) איתא בש"ס גם שתי הלחם. וזה צ"ע דהא בשתי הלחם ליכא מצות קצירה וא"כ אפשר שיקנו הציבור חטים מיחיד וכמו שארי מנחות של ציבור ומנחת נסכים שקונים מיחידים כמפורש בפ"ד דשקלים. וצ"ל דאגב שיטפא נקטא. וגם י"ל דהיכא שהוא של יחיד וקונים ממנו בכסף ודאי שמקנה להציבור קנין גמור. ורק גבי שומרי ספיחים שאין משלמים לו עבור החטים רק שהוא מוסרם לרבים. בזה חששו שם שלא ימסרם יפה. ושפיר שייך אף בשתי הלחם שצריך להביאם ג"כ מתבואה חדשה כדאיתא במנחות (דף פ"ז ע"ב) ואקצר] ועוי"ל דבחטים אין שייך לומר דהוי יותר מכשיעור דהא כל חטה היא בפ"ע

והנה המג"א ס"ס תנ"ו דחה ראיית הרא"ש מלה"פ דלה"פ נעשה במקום זריזין וכדאיתא בפסחים (דף ל"ז). ולענ"ד דברי הרא"ש נכונים דרק בפת עבה שחששו לחימוץ בשביל שאפשר שלא יהי חום התנור גדול כ"כ עד שיאפה כל עובי המצה תיכף. לזה מהני זריזות שיזהרו בזה וגם מהני זריזות שישגיחו אם התחיל כל עובי המצה ליאפות. או רק חלק ממנה. והא דאיתא שם בש"ס לחלק בין תנור מקדש שהוא חם. היינו לבאר דאף בלעדי זריזות ג"כ התנור חם תדיר כפירש"י שם. אבל בנ"ד לשיטת האוסרים בעיסה גדולה אף בפחות מכדי שיעור מיל ולא מהני לה עסק כלל צ"ל דס"ל שטבע עיסה יתירה משיעור חלה להחמיץ תיכף וא"כ מה תועלת בזריזות לעכב שלא תחמוץ. כיון דלא מהני לה שום עסק לעכב החימוץ

והנה יש להסתפק לשיטת הפוסקים דביותר משיעור חלה אין העסק מועיל שלא תתחמץ אם שהה יותר מכדי מיל. אם היו שתי עיסות פחותות משיעור חלה ושהו כדי חצי מיל. ואח"כ דיבק אותם יחד באופן שנעשה יותר משיעור חלה ושהה עוד יותר מכדי חצי מיל. אם מצטרפת השהייה הקודמת או לא. והנה אי נימא שלותתים חטים של לה"פ יש להביא ראיה מזה. דהא בעודם חטים או קמח הוי כל אחד בפ"ע. ולא הוי יותר מכשיעור. רק בעת הלישה שלשין ב' עשרונים יחד שהוא שיעור חלה אחת מלה"פ. אז הוי יותר מכשיעור. ובכ"ז אמרינן דלא מצטרף יחד עם השהיות ששהו בעודם חטים וקמח. אבל לפמש"ל דללה"פ אין לותתין אין ראיה. ומעומר אין ראיה דאף שלותתים החטים אבל הלא עשאום קלי כדכתיב בקרא ותנן במנחות (דף ס"ו). ושוב אינו מחמיץ כדאיתא בפסחים (דף ל"ט). ואף דאיתא שם שחוששין שמא לא נקלה יפה וכן קיי"ל באו"ח סי' תס"ג. מ"מ בעומר דכתיב בקרא קלוי באש. היו נזהרין שיקלה יפה. ואפשר שזהו