דברי מלכיאל ד כט

סימן יח

ע"ד שבא בן כפר אחד בע"פ כחצות היום למכור חמץ והיה לו חמץ בעין. וכת"ר נוהג לכתוב בשט"מ החמץ שמוכר גם של אותם ששכחו לבוא למכור. והנה קונה החמץ הפקיד אצל כ"ת את השט"מ. ורשם כ"ת בהכתבים גם את חמצו של זה. וחפץ לדעת דעתו אם מותר החמץ אחר הפסח. והביא דעת הסוברים שמותר למכור בלא דעתו דהוי זכות לו. וגם דן דהוי כחמץ ברשות עכו"ם כיון שהשכיר הרשות להעכו"ם

והנה לא ידעתי למה נסתפק עתה על איסור חמץ שעבר עליו הפסח דהוי רק מדרבנן. ולא נסתפק על איסור בל יראה דאורייתא. ובגוף הדבר אנכי אינני נוהג לכתוב בשט"מ למכור בלא דעת המוכרים. וכן לא נהגו בזה רבותי נ"ע. והדבר מפוקפק מאוד לדעתי. כי הלא אין הדבר מסויים. כי מי יודע כמה אנשים שכחו למכור חמצם וכמה חמץ יש להם. והרי בגוף ענין מכ"ח כתבו האחרונים לפרט פרטי החמוצים כפי האפשר וכן מקומות החמץ כדי שלא יהא דבר שאינו מסויים וכמה אחרונים אוסרים אם לא פרט. ובנ"ד הוי ודאי אינו מסויים. וכן שכירות המקומות הוי ודאי דבר שאינו מסויים. כיון שאין ידוע כלל בשעת המכירה איפוא הם. ועוד יש לחוש משום ברירה דהא אפשר שזה ששכח למכור לא יבוא לרב זה רק ילך לרב אחר למכור. וא"כ ודאי אין נכלל חמצו במכירה זו כיון שאינו יודע ממנו כלל. ורק כשבא אח"כ לפני הרב ומודיע ששכח למכור. מתברר שגם שלו בכלל המכירה ובבני העיר י"ל שמוכר של כל בני העיר כי בודאי לא ילך בער"פ לעיר אחרת למכור חמצו. אבל בבן כפר לא שייך זה. כי אף אם כפר זה שייך לעיר הזאת בכ"ז ידוע שבני הכפרים מוכרים חמצם בעיר שמזדמנים בה אף שאין להם שייכות שם. ואף בבן העיר אפשר שנוסע לעסקו לעיר אחרת ומוכר שם חמצו. כי ירא שישכח בבואו לביתו או יאחר הזמן ויש לדון הרבה בחששות הנ"ל. אך לא אאריך אחרי שהרבה אחרונים הקילו למכור חמץ בלא דעת המוכר. והסומך עליהם בחמץ שעבר עה"פ מאן מירמא מידו וכן האריך בשו"ת באר יצחק להתיר בזה לאחה"פ. אך לא העיר בחששות שהזכרנו. וי"ל דכוונתו רק היכא שידוע את של מי הוא מוכר. דלא שייך חששות הנ"ל. ובכ"ז יש להקל באיסור דרבנן

ועוד יש לדון דהא כתב הנו"ב ועוד הרבה אחרונים להתיר בחמץ שעבר עה"פ אם היה אנוס במילתא דלא שכיחא. דלא קנסו רבנן בכה"ג. ובנ"ד שהרב הורה לו שהוא מותר להשהות החמץ על סמך המכירה. אין לך אונס גדול מזה שעשה ע"פ הוראת החכם. וכן הביא בשערי תשובה סי' תמ"ח ובשאר אחרונים דבכה"ג מיקרי אונס. וע' ריש הוריות וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ט. וגם הוי מילתא דלא שכיחא. ואף שהשכחה הוי שכיח. אבל זה שהרב יכתוב החמץ אח"כ בהשט"מ ויסמוך על מכירה הקודמת. זה אינו מצוי. ושפיר י"ל דלא קנסו בכה"ג. ובמה שהשהה עד חצות עדיין לא נאסר כי הלא כתב כ"ת שספק לו כי אולי היה אז עוד בשעה ששית דהוי רק דרבנן. ובזה לא נאמר לקנסו אחר הפסח. וכדקיי"ל בשו"ע ס"ס תמ"ז דבחמץ נוקשה דהוי דרבנן לא קנסו אחה"פ. ואף דבנ"ד הוי ספק. מ"מ הוי רק ספק דרבנן. וא"ל דאיתחזק איסורא שכבר נאסר בשעה ששית מדרבנן. ז"א דזה איסור אחר לגמרי. ואין מחזיקין מאיסור לאיסור. ואף שיש פוסקים דס"ל שמחזיקין מאיסור לאיסור מ"מ הרי יש הרבה פוסקים דס"ל דסד"ר לקולא אף באתחזק איסורא. וא"כ הוי ס"ס. ועוד נראה דלהחזיק מאיסור לאיסור שייך רק אם כשנולד הספק אנו מעמידים הדבר בחזקת איסור כמו שהיה. אבל בנ"ד בשעה שנולד הספק בע"פ כחצות היום אין דנין אז על איסורו. דאז בלא"ה אסור משום איסור חמץ. ורק אחר הפסח אנו דנין עליו ועוד נראה דמאיסור תורה לאיסור דרבנן אין מחזיקין לכ"ע דהא עכ"פ ודאי הוקל איסורו מכפי שהיה שאין בו איסור תורה. וממילא אפשר שגם דרבנן אין בו. ונראה ראיה מהא דקיי"ל ביבמות (דף כ"ד) דספק חלוצה מותרת משום דהוי דרבנן. וקשה דהא קודם חליצה היתה אסורה משום יבמה לשוק. וא"כ יש לה חזקת איסור ותיקשי להש"ך סי' ק"י דס"ל דסד"ר לחומרא היכא דאיתחזק איסורא. ויקשה עליו מדעת הראשונים הסוברים דמחזיקים מאיסור לאיסור. ועכצ"ל כמש"ל דמדאורייתא לדרבנן לכ"ע אין מחזיקים. ויש לדחות דשם האיסור מקודם הוי ג"כ רק מספק ע"ש. וגם י"ל דספק חלוצה משמע מלשון הש"ס דקיל טפי. ובלא"ה קשה שם דהא יש לה חזקת איסור משום הבחנה והוי ג"כ דרבנן. ואפשר דכיון שאסורה משום יבמה לשוק. ואם היא אשת אחיו אסורה לו משום אשת אח אם היא מעוברת. א"כ הוי איסור דאורייתא ואקצר מקוצר הפנאי

ועוי"ל דבאיסור שקבוע לו זמן וכמו בנ"ד בחדשי הבחנה או בפסח לא שייך להחזיק מאיסור לאיסור. כיון דעל כרחינו כלה זמן האיסור. ואף דבספק גדול או קטן הזכירו התו' ביבמות (דף ס"ט) סברא דאוקמא אחזקה וע' קדושין (דף ע"ט). היינו רק כשהספק הוא בגוף הדבר אם כלה הזמן או לא. אבל בנ"ד שהזמן ודאי כלה. ורק יש לנו ספק באיסור אחר. אין שייך לומר חזקה. ויש ליישב בזה הרבה קושיות וההכרח לקצר. ועוי"ל לשיטת הפוסקים דבע"פ ליכא לאו דבל יראה רק עשה דתשביתו. דלא קנסו אחר הפסח רק משום שעבר על בל יראה כדאיתא בש"ס (דף כ"ט). אבל בע"פ שלא עבר על בל יראה לא קנסו בזה. ומער"פ ואילך היה אנוס בהוראת הרב. וכמדומה שכ"כ הנו"ב וכמה אחרונים דבע"פ לא שייך קנס זה. עכ"פ יש להתיר בנ"ד את החמץ של זה

ומ"ש כבודו דהוי חמץ ברשות עכו"ם. הוא תמוה דבמה קנה הרשות. ואם כוונתו שקנה הרשות במה שהשכירו בלא דעת בעלים דהוי זכות. א"כ גם החמץ הוי מכירה גמורה לסברא זו. ובאמת יש לדון דאף דמכירת החמץ הוי זכות. מ"מ שכירות הרשות אפשר שאינו זכות דבכסף לא קנה כיון שנותן הכסף הוא עכו"ם שאינו יכול לעשות שליח. וכתבו התו' בב"מ (דף ע"א ע"ב) דבזכיה בעינן שיהא שלוחו של בעל הממון. וצ"ל שקנין שכירות המקום הוא ע"י השטר. ובשטר בעינן שיהא מוכח מתוכו איה מקום השכירות. ובנ"ד לא נתברר זה. ואף שיש לדחות בכ"ז יש לפקפק הרבה בזה. וע' שו"ת באר יצחק שהאריך בזה ומסיק ג"כ שאין ראוי לעשות כן ומ"ש כבודו דלהכי לא חשש לאיסור בל יראה דהא ביטל החמץ. ז"א דהא הלך להרב למכור חמצו. וא"כ לא הפקירו וביטלו. וביטל רק את החמץ שלא הזמין למוכרו וז"ב. וכמה אחרונים לא הרגישו בזה ודנו בכה"ג מצד הביטול וז"א כנ"ל. ואף שאמר כל חמירא דאיכא ברשותי לבטיל. בכ"ז כיון שהולך למכרו הרי מגלה דעת שאינו מבטלו. ועכ"פ הרי הוא חוזר וזוכה בו ע"י חצירו כיון דגלי דעתו שאינו רוצה להפקירו וחפץ למוכרו ולקבל דמיו. ובאמת לפי מה שהמנהג כעת למכור כל חמץ שיש לו בכל מקום יש לדון דלא מהני הביטול כיון שדעתו למכור כל החמץ שיש לו. אך י"ל דמ"מ יודע שהקונה לא יחפש בחורין ובסדקין אולי יש פירורי חמץ באיזה מקום וכן המוכר לא יחפש יותר ממה שחיפשו קודם הפסח שכל ישראל מנקים ומחפשים עד מקום שידם מגעת. ולזה דעתו לבטל את החמץ שישאר שלא תשיגנו יד הקונה. אבל החמץ הידוע לו אינו מבטלו. באשר חפץ למוכרו. ואף שביטל החמץ סמוך לזמן ביעורו. מ"מ בנ"ד היה חושב שיש לו עוד