דברי מלכיאל ד כח

ומ"ש בחיבורי שם שהאיסורים הותרו בפקו"נ והבאתי ראיה מדקיי"ל שאין עושין ע"י עכו"ם. והקשה כת"ר דהלא הרמב"ם ס"ל דשבת דחויה לגבי פקו"נ ובכ"ז כתב שאין עושין ע"י עכו"ם. הנה בחיבורי שם קצרתי בזה באשר כי הבאתי זה דרך אגב. וכוונתי שם רק לעורר שנראה עיקר כדעת הסוברים שכל האיסורים הותרו לגבי פקו"נ. דבאמת קשה טובא על הסוברים דהוי רק דיחוי דהא קיי"ל ביומא (דף ו') דלמ"ד דטומאה דחויה מהדרינן על טהרה בכל האפשר. וא"כ ה"נ ניהדר לעשות ע"י עכו"ם או קטן וכדומה. ובאמת יש פוסקים דס"ל הכי והובאה דעתם באו"ח סימן שכ"ח סי"ב ועל הרמב"ם דס"ל דשבת דחויה לגבי פקו"נ קשה למה סתם דבריו. וכמדומה שהפוסקים כתבו דהיינו רק כשיש לחוש לשיהוי ואיחור. וז"א דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי. ועוד דממ"נ אם יש באיחור קצת חשש סכנה. א"כ פשוט שאין לאחר דהא זה עצמו הוי פקו"נ. ואם אין בו חשש סכנה. ודאי למ"ד דהוי דחויה צריך לעשות ע"י עכו"ם אף כשיתאחר קצת. וכ"כ באמת קצת אחרונים להלכה. ולזה נלע"ד דגם הרמב"ם ס"ל שכל האיסורים הותרו לגבי פקו"נ. ומ"ש רפ"ב מה"ש דחויה שבת אצל סכ"נ לאו דווקא הוא. ומשום שנזכר בש"ס כמה פעמים לשון דוחה שבת לזה כתב לשון דחויה וע' תשב"ץ ח"ג סימן ל"ז ל"ח בזה. והראיה שהרי כתב הרמב"ם שם שדחויה אצל סכנת נפשות כשאר איסורים. ובשאר איסורים כתב בהמ"א פי"ד הל"ז שאין מחזירין על היתר בסכ"נ רק ממהרין לתת לו אף דבר איסור והיינו משום דס"ל דהותרה ולא מהדרינן על היתר וכמש"ל. ומש"ש הכ"מ הוא דחוק לענ"ד ואכמ"ל בזה. וכן מוכח ממ"ש הרמב"ם בפ"ב מה"ש וביתר ביאור בפירוש המשנה ספי"ח דשבת הטעם שבמקום פקו"נ עושים רק ע"י גדולי ישראל כי אם יעשו ע"י קטנים או עכו"ם יבואו להקל בחילול שבת כי לא ידעו שזה הותר רק בשביל פקו"נ ע"ש. ואי נימא שדחוי' היא לגבי פקו"נ. וא"כ מדאורייתא צריך להדר לעשות בהיתר וכדאיתא ביומא (דף ו'). וא"כ איך אפשר שיתקנו לעשות דווקא בגדולים בשביל איזה חשש. ואף שיש כח ביד חז"ל לעקור ד"ת היינו היכא דאיכא מיגדר מילתא וכדומה ע' יבמות (דף צ') ובתוס' שם. אבל לא בכה"ג. ועכצ"ל כמש"ל דהרמב"ם ס"ל דהותרה. והפוסקים דס"ל דחויה כתבו הטעם שלא יקלו בהצלת נפש ויסברו שאסור לחלל שבת בשביל פקו"נ וזה א"ש שתקנו כן חז"ל בשביל הצלת נפש. וע' אשכול ה' מילה סימן ל"ו בזה ובנחל אשכול שם. שוב ראיתי בשו"ת חסד לאברהם מהדו"ת חא"ח סימן ס"ז שכתב ג"כ דהרמב"ם ס"ל הותרה. ומ"ש דחויה הוא לאו דווקא. והנה מצינו במ"ק (דף ה') שצריך לציין הקברים כדי להציל הכהנים מטומאה אף שצריך הוצאה ע"ז ומייתי עלה כמה קראי וגם קרא דלפ"ע ע"ש. וכבר פלפלו האחרונים אם שייך לפ"ע במה שהוא שוא"ת ואינו מודיע האיסור לחבירו. ואכמ"ל בזה באשר ל"ד לנ"ד במסוכן שאם אין לו של היתר מותר לו לאכול איסור. ורק בהספקת מאכל כשר לאנשים בריאים שיש לחוש שיאכלו טריפות אף בלי סכנה רק מתוך צער ודוחק. יש לדון שיהי' חיוב בזה מצד לפ"ע ואקצר

סימן טז

הנה עתה נדפס ס' פני הארי החי וראיתי בסימן ל' שהקשה על מ"ש בחיבורי ח"א סימן כ"ח אות י"ז דהא כתב הריב"ש סי' שפ"ז דאונס המתחדש אח"כ לא מיקרי אונס לענין נדר. וכן באונס ממון כתב הגר"א בסימן רל"ב סקכ"ד דלא הוי אונס. והנה הקושיא היא רק למי שלא ראה גוף דברי בחיבורי ובב"י ובשו"ע שם. כי שם הבאתי דברי הר"ן והרא"ש שכתבו דאף בנתחדש אח"כ מיקרי אונס וכ"פ בשו"ע ובש"ך שם סקכ"א. והב"י הביא שם במקומו דברי הריב"ש הנ"ל. והכריעו כדעת הר"ן והרא"ש והרשב"א שהביא הב"י שם. וגם הריב"ש בעצמו בסימן ת"ס משמע להדיא דלא ס"ל הכי והובא בב"י שם. ובמל"מ פ"ג מה' שבועות ה"א כתב דגם הריב"ש מודה בזה ע"ש. ודבריו נכונים למעיין שם ואכמ"ל בזה

וע"ד אונס ממון. ג"כ בל אדע מה חידש לנו. הלא הבאתי בחיבורי דברי השו"ע בסימן רל"ב סי"ב. ואף שהגר"א הביא שם שיטות הסוברים דאונס ממון לא הוי אונס. מ"מ הלא בש"ע פסק דהוי אונס. וכי לא ידעתי שיש מחמירים בזה אחרי שהובאה דעתם במקומו בסימן רל"ב שם בב"י ובאחרונים. רק כתבתי שבמנהג של קטניות יש טעם להתיר ע"פ ההלכה הקבועה בשו"ע והבאתי בחיבורי שם ראיות לזה. ועוד דאף הגר"א ז"ל שנראה דעתו שם דאונס ממון שנתחדש אח"כ לא הוי אונס אם אין בו חשש סכנה וחולי. כתב בסימן רכ"ח ס"ק ק"י דבחרם הקהילות בשידוכין שפיר אמרי' דאדעתא דהכי לא תקנו. אף בדבר שאין בו סכנה. ורק בשבועה ונדר ל"א הכי משום דאין פותחין בנולד ע"ש. וא"כ במנהג איסור קטניות שאין כאן נדר מפורש. ודאי דלא חמיר מחרם הקהילות. ומודה הגר"א דבמקום אונס ממון שרי. ואף בדבר שנתחדש אח"כ כדקיי"ל בח' הקהלות. ובפרט לפמ"ש בחיבורי שם להתיר רק לעניים. ודאי דהוי אונס גמור. וע' בזה במהרי"ט בראשונות סימן א' ובחי"ד סימן כ"ו

סימן יז כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה יוסף אברהם נ"י מו"צ באסטראווא

ע"ד מ"ש המרדכי דלהכי מתענין בה"ב אחר פסח מפני שאז התענו אנשי ננוה כדאיתא בירושלמי פ' אין עומדין והקשה הב"י סימן תכ"ט דהא איתא בתענית (דף י"ד) שהתענו בתקופת תמוז. וזהו אחר הפסח שבירושלמי. וכתב כבודו לישב דאחר הפסח א"א לפרש על תמוז כדאיתא בח"מ ס"ס מ"ג בשם הרי"ו שהוא רק עד רוב ימים שבין פסח לעצרת וגם דבש"ס ליכא שהתענו בתמוז רק ששאלו שם מה יעשו אם יצטרכו לגשמים בתמוז. אבל באמת דרכם היה לשאול ולהתענות אחר הפסח כפשטות לשון הירושלמי. וא"ש דברי המרדכי

והנה אף שכת"ר בא לישב דברי המרדכי. בכ"ז נראה העיקר כהב"י דהא דאחר הפסח דבח"מ ס"ס מ"ג היינו רק בשטרות שבא להגביל הזמן. וא"כ אין לומר שכוונתו על סוף הקיץ. דלפ"ז למה אומר אחר הפסח. לימא קודם ר"ה או אחר שבועות וכדומה. וילפינן לה מהא דאיתא בש"ס בפסחים (דף ק"ו) בלשון קמי שבתא ובתר שבתא. אבל הכא לא בא להגביל הזמן. רק שבא להורות שהיה אחר כלות זמן הקבוע לשאלה. והיינו אחר הפסח. דאף שמפסיקין מלשאול ביו"ט ראשון. מ"מ הא בחוה"מ אין מתענין. ולהכי קאמר בירושלמי דבני ננוה צריכין מיעבד תענית בתר פסחא. והכוונה שאז כבר כלה זמן הקבוע לשאלה. אבל לא בא לבאר באיזה זמן היה בקיץ. כי אין נ"מ לדינא. וגם כי נראה דעובדא דירושלמי היינו עובדא דבבלא (דף י"ד) ששאלו לרבי. ובבלי הכוונה ששאלו בדרך כלל איך שהם צריכים לגשמים כל הקיץ אף בתקופת תמוז. ואז אין זמן שאלה וזו היא כוונת הב"י. ומ"מ דברי כבודו נכונים לישב דברי המרדכי שלא יהיו תמוהים כ"כ: