דברי מלכיאל ד כז

על כמה עצבונות דחשיב אח"כ צער הריון ולידה וגידול בנים וקשה דהא דרשו במדרש שם עצבונך זה צער גידול בנים לחוד. אך י"ל דצער גידול בנים הוי צער נמשך בכל עת והוי עצבונות מרובים. אכן עדיין קשה דהיכן מצינו שלשון רבים יהא בקשר היחס. והו"ל למיכתב עצביך ולא עצבונך. וצ"ל דאף שהנו"ן בא בשביל לשון רבים. בכ"ז נקבע בעצם השם. וכשבא בקשר היחס נשאר הנו"ן במקומו. והרונך ג"כ צ"ל דקאי על הריונות רבים והוא דוחק. והעיקר לענ"ד כמש"ל שהטעם מפני שהוא בנין הכבד. והוא מוכרח לדעת הרד"ק ושאר מפרשים שכתבו דנו"ן הוי סימן הקטנה

וצ"ל לדעתם דזה ודאי שיש שמות שהנו"ן נוסף בהם בלי שום טעם וכמו דרבן פשתן קלשון וכדומה. ורק יש שהנו"ן בא להקטין. ולזה בשמות עצבון הריון ודומיהם שנגזרו הבנין הכבד ובאו על חוזק הפעולה. עכצ"ל שהנו"ן הוא נוסף בלי שום טעם. אבל בשם שבת שגם בלא הנו"ן הוא מבנין הכבד כמש"ל כיון שיש דגיש בעין הפעל. עכצ"ל שבשבתון נוסף הנו"ן להקטין. והיינו אף שבדבר האסור ביו"ט איסורו חמור. וצריך ליזהר כמו בשבת. מ"מ יש הרבה דברים המותרים ביו"ט. וחיוב השביתה בו פחותה מבשבת. כן צ"ל לדעת הרד"ק

סימן טו כבוד ידידי הרה"ג וכו' מו"ה שלמה נ"י הרב דק' פאראזאווא

, ע"ד מ"ש בחיבורי ח"א ס"ס כ"ח שאם אחד בסכנה ומותר לו לאכול דבר איסור. ואפשר בהיתר ע"י הוצאה מרובה, אבל אין זה ביכולתו. אין מחוייב חבירו העשיר להשתדל להשיג את ההיתר עבורו. ותמה כת"ר דא"כ לא יצטרכו לתת מעות חטים לעניים על פסח וכן לאנה"צ על מאכל כשר. וכל ישראל מחמירים בזה. לדעתי אין מזה ראיה כלל. דבאמת אין עני בישראל שיצטרך לאכול חמץ בשביל עניותו. דהא אפשר לו בקטניות ותפוחי אדמה וכדומה. וגם הלא לא יהא מותר לו לאכול חמץ רק כשיהא מסוכן מחמת רעבון. ולזה מצוה רבה להספיק לעניים צרכי החג למען יהי' להם מה לאכול וגם שיקיימו מצות מצה. דודאי היא צדקה עצומה לזכות את חבירו בקיום מ"ע דאורייתא וכן שיוכלו העניים להתענג בחג ולא יסבלו רעבון. אבל כשהוא מסוכן והותר לו לאכול דבר איסור. שפיר י"ל שאין מחוייב חבירו להספיק לו היתר. וחילוק זה שייך ג"כ לענין אנה"צ שיש להם לחם לאכול ומים לשתות ויכולים לחיות בלא בשר ובכ"ז מצוה רבה להספיק להם תבשילים כשרים שלא יצטרכו לאכול רק לחם ומים. וגם כי ע"פ רוב לא יוכלו לעמוד בנסיון ויאכלו מאכלות אסורות ויעברו על כמה איסורים חמורים שהרי לא הותר לאכול רק במקום סכ"נ. ובזה ודאי מצוה להוציא הוצאות להצילם מן האיסור. וכמו שמצינו שתקנו חז"ל לשחרר חצי' שפחה וחצי' בת חורין היכא דעבדי בה אינשי איסורא. והיינו משום שיש בזה איסור. וראיתי שכת"ר הביא מזה ראיה שצריך לפזר ממון כדי להציל את חבירו מאיסור. ותמה אני איך דימה זה לזה. דבנ"ד כיון שהוא מסוכן ואין לפניו רק איסור. הרי הותר לו לאכלו ואינו עושה איסור כלל. משא"כ התם נכשלים בה בנ"א ועושים איסור גמור. וגם י"ל דשם חייב לשחררה מצד לאו דלא תשים דמים בביתך שכל אדם מחוייב לסלק דבר שיוכל אדם ליזוק בו את גופו. ומכ"ש בדבר שיוכל ליזוק בנפשו ולחטוא בו דודאי צריך לסלק הנזק וכמ"ש במד"ר פרשת פנחס גדול המחטיאו יותר מן ההורגו. ואף דהכא הם פושעים במזיד. מ"מ כבר כתבו התוס' בשבת (דף ד') דדמו לאנוסים ע"ש. אבל מ"מ ודאי שדינם כמזידים ולא כאנוסים. ומה שמחוייב לשחרר חצי עבד וחצי ב"ח בשביל פו"ר. הוא רק תקנת חז"ל וכדחשיב לה בפ' השולח גבי הנהו שהתקינו מפני תיקון העולם. אבל מדינא אינו חייב לאבד ממונו כדי לזכות את חבירו ומ"מ מצות צדקה יש בזה וכעין הא דאיתא בברכות (דף כ"א) דעביד קו"ח חיי עולם מחיי שעה. וה"ה הכא כיון שמצוה לתת מממונו לעני להחיות גופו. כ"ש שמצוה לתת לו להחיות נשמתו. וכעין הא דאיתא במכות (דף י') דיליף מוחי שמגלין רבו עמו כי היכי דתהוי ליה חיותא. אכן בחולה שיש בו סכנה שמותר לו לאכול דבר איסור. ואדרבא אסור לו להחמיר על עצמו בזה י"ל שאין מצוה על חבירו להוציא ממון כדי להספיק לו היתר. כיון שאינו מצילו מאיסור כלל. ואף אי נימא שיש מצוה. אבל חיובא ודאי ליכא. ומ"ש כת"ר מהא דר"פ ע"פ שנותנים לעני על ד' כוסות. אינו שייך לנ"ד וכמש"ל דודאי הוי בכלל צדקה להספיק לעני צרכי מצוה. ורק שם חידש לנו שלא יפחתו לו מזה בשום ענין. וכמו שהחיוב לתת לעני שלש סעודות בשבת כדאיתא בשבת (דף קי"ח) וכפירוש הרשב"ם בר"פ ע"פ. ואדרבא יש ראיה מזה שבכל המצות אינו חיוב גמור להספיק לעני. ורק בזה תיקנו שלא יפחתו. וגבי שבת פליג ר"ע באמת שם וס"ל שיעשה שבתו חול ולא יצטרך לבריות. ויש לחלק בין מצות ג"ס בשבת ובין שאר מצות ואכ"מ. וכן מ"ש כת"ר מב"ק (דף ס"ט) אין שייך לכאן דשם עושים איסור עכ"פ בשוגג או במזיד. אבל כאן אין איסור כלל אחרי שמותר לכתחילה לעשות

ומ"ש כת"ר דהרי כתב הר"ן שיותר טוב לשחוט בשבת מלהאכילו נבילות. ובודאי היינו דאף לאחר מותר לשחוט עבור החולה. וזה ודאי שאם אפשר להשוחט למצוא עבור התולה בשר כשר שלא יצטרך לשחוט בשבת. מחוייב להוציא ממון על זה. הרי מוכח שצריך להוציא ממון כדי להציל חבירו מאיסור. לדעתי אין מזה ראיה. דהנה מן הדין מוטל על כל ישראל להציל את חבירו מסכנת נפש. ואף להוציא ממונו על זה כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ג) שחייב למיטרח ולמיגר אגורי ויליף לה מקרא דל"ת על דם רעך. והנה הראב"ד כתב הטעם דלהכי שוחטין עבורו לפי שאיסור שבת עומד כנגדו מקודם. והר"ן כתב לפי שבנבילה עובר על כל כזית. והנה בין להראב"ד בין להר"ן מוטל על כל ישראל הנמצאים אצלו לחלל שבת לשחוט עבורו כדי להצילו מסכנה. ואף דאפשר בנבילה. מ"מ כיון שאפשר שישחטו עבורו ממילא לא הותר לו איסור נבילה, דהא קיי"ל שמאכילין הקל הקל וכיון שיש לפניו איסור קל. לא הותר לו החמור. ולהר"ן מיקרי נבילה איסור חמור. ואף להראב"ד כיון שאיסור שבת עומד נגדו קודם איסור נבילה. ממילא הותר לחלל שבת עבורו. וכיון שאנו חייבים לשחוט עבורו בשביל סכ"נ. ממילא כשאפשר להשיג היתר בהוצאת ממון. ודאי שאסור לשחוט. דכיון שחייב להוציא ממונו להציל חבירו מסכנה כמש"ל. א"כ מחוייב לקנות משלו בשר כשר כדי שלא יצטרך לשחוט עבור החולה. וה"ז דומה כאלו יש היתר מוכן לפניו דודאי אסור לחלל שבת. דלא גרע מהא דמאכילין הקל תחילה אף אם הוא ביוקר גדול, אבל כשאין להחולה שום דבר רק דבר איסור ומותר לו לאכלו. שוב אין חיוב על אחר להוציא ממונו להספיק לו היתר. רק מצד מצות צדקה. דאין זה בכלל הצלה מסכנה כיון שהותר לו לאכול את האיסור. ולהפוסקים החולקים על הר"ן בזה וס"ל שיאכל נבילה ולא ישחטו בשבת וע' תשב"ץ ח"ג סימן ל"ח. י"ל שאין חיוב על אחר להוציא ממון להספיק לו היתר. ובגוף דברי הראב"ד והר"ן יש לי להאריך ואכ"מ, וגם בהא דמיטרח ואגורי יש להאריך מהא דנדרים (דף פ') כביסתם וחיי אחרים וע' באה"ע סימן פ' בב"ש סקט"ו שדעת הרמב"ם שכביסתם קודמת. וכן יש לדון מסוגיא דב"ק (דף פ' ודף פ"א ע"ב) ואכמ"ל: