דברי מלכיאל ד כה

קושיית כבודו בהא דשבת (דף צ"ו) דשפיר לא הוצרכו להביא נדבת המשכן דרך המדבר

וע"ד שכתבתי שזה שהוציא מרע"ה האוהל חוץ למחנה. היה בעשית העגל ואח"כ השיבו לתוך המחנה. והקשה כבודו דהא מפורש ברש"י בברכות (דף ס"ג) ורמב"ן פ' תשא שהחזירו רק אחר שהוקם המשכן. הנה בגור ארי' פ' תשא כתב שהחזירו אחר יה"כ כשנתרצה הקב"ה. וכן מוכח מפשטות הש"ס דברכות. וכן מוכח בשבת (דף צ"ו ע"ב) דפירש"י דלהכי היתה מחנה לויה רה"ר שהכל היו מצויין אצל מרע"ה. ומפורש שם בש"ס משה היכי יתיב במחנה לויה הרי שבשעת עשיית המשכן היה מקומו של מרע"ה במחנה לויה תוך המחנה ולא חוץ למחנה. דהא התם איירי בעת עשייתו קודם שהוקם. ולדעת רש"י ורמב"ן צ"ל שאוהל שלו היה בתוך המחנה. רק אוהל מועד שהארון עומד שם היה מחוץ למחנה עד שהוקם המשכן והכניסו לשם את הארון. וכדאיתא בברכות (דף ס"ג) שהארון עמד באוהל שם. והטעם שלא השיב את האוה"מ לתוך המחנה תיכף אחר יוה"כ י"ל דכיון שנצטוו אז על עשיית המשכן. וידע שלא יהי' הארון באוה"מ זה רק לשעה עד שיוגמר המשכן. לא רצה לטלטל את הארון בשביל זמן קצר. וכדקיי"ל להלכה באו"ח ס"ס קל"ה שאין לטלטל ס"ת למקום שאינו קבוע. ואף שכתבו האחרונים שם דסגי בג"פ או לאדם חשוב. מ"מ החמיר מרע"ה בס"ת שכתבה בעצמו ובארון הקודש ששכינה שרתה שם ועתיד לעמוד בביהמ"ק. ואף שהקמת המשכן היה בר"ח ניסן. מ"מ מתחילה לא ידע מרע"ה שיומשך כ"כ. ומעשה המשכן נגמר מקודם הרבה. רק לא נצטוה על הקמתו עד ר"ח ניסן. ועכ"פ כיון שמרע"ה היה עיקר ישיבתו בתוך המחנה א"כ נתישבו דברינו. והעיקר לענ"ד כהגו"א ששב להמחנה אחר יוה"כ. וע' שבת (דף פ"ח) דמפרש הש"ס קרא דמשה יקח את האוהל דקאי על הכתרים ע"ש ברש"י. ובלא"ה למאי דילפינן זורק ומושיט בשבת (דף מ"ט) מעגלות של משכן. זה היה אחר הקמת המשכן. אך התו' כתבו בשבת (דף צ"ח) ד"ה הניחא דרה"ר ילפינן ממחנה לויה והיינו כדאיתא (בדף צ"ו ע"ב) דיליף מקרא דקודם הקמת המשכן ע"ש בתו' ד"ה וממאי

וע"ד שכתבתי שרה"ר היה רק במקומו של מרע"ה. והקשה כבודו דהא מפורש בתנחומא פ' במדבר שכל הדגלים היו רחוקים מיל מן המשכן. אני תמה דהא כתבתי שם להדיא דזה רק קודם הקמת המשכן וסידור הדגלים. ובפרט לפמש"ל שהאוה"מ היה חוץ למחנה. רק אהלו של משה ודירתו היה בתוך המחנה ושם היה רה"ר. ודאי לא הוצרכו להרחיק ממנו מיל. דרק מהארון יליף במדרש שם שצריך להרחיק מיל וע' ילקוט ס"פ פקודי סדר חניית הדגלים והלוים ואכמ"ל בזה. ומ"ש במכתבי לחלק בין נסיעה לחנייה. והקשה דאיתא בתנחומא שם כחנייתן כך נסיעתן. יראה שם דמפורש שמקודם היה חונה המשכן. ורק מפרש שם סדר הנסיעה שיהודה היה נוסע בתחילה וחונה בתחילה. וכן נתבאר שם סדר נסיעת וחניית ענני כבוד ע"ש

סימן יב

מכתב כ"ק הגיעני לנכון. ויאושר כוחו על אשר התעורר בדבר הזה. כי זה מכבר נפלא בעיני מדוע ידפיסו הלוחות בלי השגחה מבעלי הוראה. ולמסור דבר גדול כזה לאנשים שאינם מוחזקים ליראי ד' יוכל לצמוח מזה קלקול גדול ח"ו. וכבר העיר בזה הח"ס בחלק ששי סי' ל"ה וראוי שיפרסמו הרבנים אשר בכל שנה יקחו הסכמה על הלוחות מרב גדול שיכתוב בפירוש ששם עינו עליהם ונעשו כהוגן. אולם בגוף הדבר אשר העיר מעכ"ק בנוגע לקביעות של שנת תרס"ב תרס"ג שכתב הפר"ח שיש ט"ס בטור בזה לדעתי אין מה להרעיש בזה ולהתאסף לאסיפה. כי כל רואה יראה שצדקו דברי הפר"ח בזה אשר שנת תרס"ב היא חסירה. ושנת תרס"ג היא הש"א. כי הלא המולד של תשרי תרס"ג הוא הי"ז שצ"ד. ולפ"ז יהא ר"ה ביום ה'. כיון שאין כאן שום טעם לדחות ר"ה על יום אחר. וכמ"ש הטור בעצמו שאין ר"ה נדחה רק בשביל ד' דחיות יעו"ש. וא"כ יש בין ר"ה של תרס"ב לר"ה תרס"ג ד' ימים. ומבואר בטור שם שהיא חסירה כשהשנה מעוברת. ומולד תשרי תרס"ד הוא ג"ב ק"צ. כשנוסיף ד"ח תתע"ו על הי"ז שצ"ד. חל ר"ה ביום ג'. כי אין שום טעם לדחותו. והרי יש ד' ימים בין ר"ה תרס"ג לר"ה תרס"ד. ומבואר בטור שהיא שלימה כשהשנה פשוטה. וממילא יהי' פסח בשנת תרס"ג ביום א' כידוע. ויפה כתב הפר"ח שסימן שנת תרס"ג הוא הש"א. ואין כאן מקום לפלפל כלל. ומ"ש מעכ"ק אשר לחשוב חשבונות העיבור היו חכמי ישראל מתאספים יחד. זה היה רק בימיהם שלא היו להם כללים מיוחדים לקביעות. רק היו מחשבים כפי מהלך הלבנה. והיה להם בזה אז חשבונות שונים. וכעין דאיתא בר"ה (דף כ"ה) פעמים בארוכה וכו' וגם כמה פעמים עיברו או קידשו בשביל טעמים שונים כפי ראות עיני ב"ד. אבל אצלינו אין שייך זה. כי אין רשות לחכמי ישראל לזוז כל שהוא מהכללים המסודרים לנו בסדרי הקביעות. וכעת להתאסף אודות זה. כמדומה שיש לחוש שעי"ז יוציאו המתחדשים קול שגם בזה"ז תלוי הקביעות בדעת חכמי ישראל. ועי"ז יאספו את החכמים להרע הרעפארמאטין. ומי יודע מה שיחדשו בקביעות השנה. ויפרצו ח"ו פרצה גדולה בחומת הדת. אשר עד עתה לא נועז איש להטיל שום ספק בקביעות השנים. ורק ראוי שיסכימו כמה גדולים יחד ולפרסם זה במכתב נדפס אשר הלוחות יודפסו בהסכמת גדולים שיכתבו בפירוש שעיינו ומצאו שנסדר יפה כד"ת וכהלכה

סימן יג

ע"ד שכתב מעכ"ק טעם למה כתבו הראשונים שר"ה נדחה בשביל מולד זקן. ולא שארי ר"ח. מפני דקיי"ל דבשניות הקב"ה דן את העולם כמ"ש המג"א סי' תקפ"ב סק"ז. ובעינן שיהא המשפט בזמן החידוש כדכתיב תקעו בחודש וגו' משפט לאלקי יעקב. ורצה לדעת דעתי בזה. הנה אף כי דבר חכמה אמר. בכ"ז אינו נכון לדעתי דאיך אפשר שיקבעו כלל קבוע על יסוד דבר שיש בזה פלוגתא בש"ס. ולמ"ד שבראשונות דן לא יכון כלל זה. והרי אין בכללי הדחיות שום מחלוקת. ועוד דא"כ היה ראוי להקפיד שהתקיעות יהיו אחר המולד כדכתיב תקעו בחודש. ועכצ"ל דחודש קרי את כל היום וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' קידוש החודש שלפי שא"א לקבוע ר"ח באמצע היום שאין מחשבים שעות לחדשים. לזה קבעו ר"ח בתחילת היום שהמולד נופל בו

ונלע"ד הטעם בזה דהנה איתא בר"ה (דף כ') פלוגתא אי מאיימין על העדים לקדש חודש אף שלא נראה. או לעברו אף שנראה. ואביי משני הא בניסן ותשרי הא בשאר חדשים. ופירש"י דבניסן ותשרי מקדשין שלא בזמנו לפי שכל המועדות תלויין בהן. והתו' כתבו שיש מפרשים