דברי מלכיאל ד כב

והיינו דכיון שהם של העכו"ם. לזה אין ידוע מאיזה מקום הביאם אבל אי איירי בשל ישראל. א"כ שפיר קאמר רב דאיירי שידוע שבאו ממקום קרוב. ועדיין יקשה לדעת הרמב"ם וההכרח לקצר]

עכ"פ בנ"ד נראה שיש להתיר שיביאו החלב לעיר במוש"ק וא"צ בכדי שיעשו. ובלא"ה נראה לפמ"ש כתר"ה בשאלה שמכירת החלב תהי ביום א' בוקר. וא"כ הוי שפיר בכדי שיעשה דהא במשך הלילה אפשר להביא דבר משמונה פרסאות. ואף שיש פוסקים דס"ל שאין מצרפין הלילה לשיעור כדי שיעשה. מ"מ אין דיעה זו עיקרית להלכה. וגם כי עתה הדרך להוביל סחורות בלילה. ושפיר כ"ע מודו בזה. דהא טעם הפוסקים שהחמירו בזה הוא רק מפני שאין רגילים להביא בלילה יעו"ש. משא"כ בנ"ד. ועיקר החשש של מעכ"ת בזה הוא מפני הפרסום. ובזה ודאי אין להחמיר מכל הטעמים שבארנו. ובפרט שהרבה פוסקים כתבו שאיסור עולמית הוא רק גבי מת שגנאי למת שיקבר בארון וקבר שנתפרסם שנעשה בשבילו בשבת, ועוד דהא כתבו התוס' בשבת (דף קנ"א) ד"ה עכו"ם שלא נאסר עולמית רק כשהובא בשביל ישראל מיוחד אבל לא כשהובא בשביל כמה בנ"א ע"ש. ובנ"ד הרי החלב מובא בשביל כמה בנ"א. ואף הרמב"ם וש"פ שהחמירו שם גבי חלילין אם הובאו דרך סרטיא בפרהסיא. היינו רק דשם הובאו בשביל מת זה. ואין לנו לתלות שיסברו שהובאו בשביל אחרים. וגם כי ע"פ רוב יודעים בעיר שלא נמצא עוד מת רק זה. אבל בנ"ד שבפירוש מובא החלב בשביל רבים. לא שייך סברא דפרהסיא. וסגי בכדי שיעשו. וכן מוכח מהא דתנן בפ"ב דמכשירין גבי מרחץ וירק. שאם רוב ישראל אסור למו"ש בכדי שיעשה. והובא ברמב"ם וש"פ להלכה. וקשה דהו"ל להרמב"ם לפרש שאם הוא בפרהסיא אסור אף בכדי שיעשה. וגם כי ירק המובא לשוק למכור הרי הוא מפורסם לכל. שהרי באים לקנות וכיון שרוב ישראל הרי מוכח שהובא עבור ישראל. ומוכח כדעת התו' דכיון שבא בשביל כמה בנ"א לא שייך איסור זה. ואף להרמב"ן ועוד ראשונים דמשמע מדבריהם בשבת (דף קנ"א) דאסור בפרהסיא אף אם אינו מפורסם שהובא בשביל איש מיוחד. מ"מ נראה דבנ"ד שרי דהעכו"ם עושה בשלו ואין מוכרח לומר שמוליכים החלב רק בשביל ישראל. וכמש"ל דאפשר אף שלא בשביל ישראל היו מוליכים ג"כ ועוד נראה דרק היכא שהעכו"ם עושה בשביל הישראל שיהנה מזה בשבת או תיכף למו"ש. דאז אסור משום שמא יצוה להעכו"ם לעשות כזה. או משום שנהנה ממלאכת שבת לשיטת רש"י. וממילא אם הוא בפרהסיא אסרוהו לעולם אבל אם העכו"ם עושה זה עבור הישראל שיהנה ממנה אחר כדי שיעשה. א"כ הרי היה יכול העכו"ם לעשותה אחר שבת. ועושה זה בשבת לטובת עצמו מאיזה טעם שיש לו. א"כ לא מיקרי זה עושה בשביל ישראל. דהא דעביד בשבת הוא אדעתא דנפשו ולטובתו. וזה ודאי מפורסם שהחלב מובא כדי למכרו ביום א'. ועוד נראה דהא הרמב"ם פ"ו מה"ש הי"ג כתב שמפורסם שעושה עבור ישראל ולא ידעו שקצץ רק יסברו שהישראל שכרו לעשות מלאכה בשבת. ולפ"ז בנ"ד שידוע לכל שהישראלים שבעיר ההיא לא שכרו את העכו"ם שיביא להם חלב. רק הוא מביא מעצמו כדי למכרו. ועדיף טפי מקצץ. בזה ודאי שרי. ומיושב בזה מה שלא כתב הרמב"ם גבי מרחץ וירק שאם הדבר מפורסם אסור עולמית. והיינו משום דשם ידוע לכל שלא שכרו הישראל. רק העכו"ם עושה בשל עצמו כדי להרויח

סימן

ע"ד מ"ש בחיבורי ח"א סימן ג' אות ח' להקשות על היש"ש פ' מרובה שכתב שסעודת חינוך בתים הוי רק סעודת מריעות. דהא מנהג זה מובא בתנחומא ובשאילתות. וכתב כ"ת דהבאר שבע סימן ע' כתב להוכיח דבחו"ל הוי סעודת הרשות מירושלמי פ"ח דסוטה ה"ד שהבונה בית בחו"ל אינו חוזר ממערכת המלחמה לפי שאין מצוה בחינוכו. והיינו כהיש"ש. הנה דברי הב"ש הללו הביא כבר המג"א סימן תקס"ח סק"ה והביא גם דברי היש"ש. כי באמת הם חולקים זע"ז. דביש"ש לא הוזכר חילוק בין א"י לחו"ל. ובחיבורי שם לא הארכתי בזה. כי שם הבאתי דברי השאלתות הנ"ל. והעירותי בדרך אגב שנעלם זה מהיש"ש יעו"ש. ובאמת קשה גם על הב"ש מה שלא הביא דברי השאלתות. ובשאלתות משמע שאין חילוק בין א"י לחו"ל. ובגוף דברי הב"ש נראה לדחות ראייתו. דהא קרא דמערכי המלחמה איירי כשישראל שרויין על אדמתם. ואחד בנה בית בחו"ל דהוי עבירה לצאת מא"י לחו"ל. לזה אינו חוזר על חינוכו. ואף דקיי"ל שאף אם השכיר הבית לאחר מיקרי חינוך לענין חזרה. וא"כ אפשר שישכיר הבית שבחו"ל לאחר שדר כבר בחו"ל. מ"מ הא אינו רשאי לצאת מא"י לחו"ל בשביל חינוך הבית. וכן איתא בכתובות (דף קי"א) שאסר ר"ח לצאת לחו"ל בשביל יבום ע"ש. וע' מ"ש בזה בחיבורי ח"ב סימן קל"ז וח"ג סימן נ'. וע' ע"ז (דף י"ג) ובתו' שם. ונראה דכיון שאינו רשאי לצאת לדור בחו"ל. ממילא אין שום צד מצוה בבנין בתים שם וחינוכם. אכן עתה שאנו דרים בקביעות בחו"ל י"ל שיש מצוה בחינוך בית כמ"ש השאלתות. וכבר נאמר בירמיה כ"ט על גלות בבל בנו בתים ושבו בהם נטעו גנות וגו' וקחו לבניכם נשים וגו'. ובכתובות (דף נ"ב ע"ב וקדושין (דף ל' ע"ב) יליף מינה שמצוה להשיא לבנו אשה ולתת נדוניא לבתו יעו"ש. ורק על בנו בתים אמרינן בב"ב (דף כ"ט) דהוי רק עצה טובה ולא מצוה. ומ"מ עצה טובה של הנביאים יש בזה ג"כ דררא דמצוה

ולכאורה קשה היכי יליף מקרא דקחו נשים למצוה. דילמא הוי ג"כ רק עצה טובה. וצ"ל דאי לא הוי מצוה בא"י לא היה שייך שהנביא יתן להם עצה טובה בזה. ורק על הדברים שהיו מצווים בא"י אומר להם הנביא שיעשו כן גם בבבל. ולזה גבי בית הוי מצוה התלויה בקרקע בא"י. אבל להשיא אשה אין חילוק בין א"י לבבל. וגם דכיון שאומר הנביא שיקחו נשים לבניהם מוכח ממילא שכן הי' מנהגם שהאב ישתדל להשיא לבנו. וכן לתת נדוניא לבתו. ושפיר יליף הש"ס מזה. ובאמת נראה שיש מצוה בחינוך בית בחו"ל שעי"ז יקיים מצות מזוזה. דהא הדר בבית חבירו אינו חייב רק מדרבנן כמ"ש התוס' במנחות (דף מ"ד). ואף שמי שאין לו בית פטור ממזוזה. מ"מ מצוה להביא א"ע לידי חיוב המצוה וכדאיתא במנחות (דף מ"א) דבעידן רתחא עונשים על מי שלא הביא א"ע לידי חיוב המצוה ע"ש גבי ציצית. ואף שכתבו התוס' ריש ערכין דהאידנא שאין דרך ללבוש טלית בת ד' כנפות אין נענשים ע"ז. אבל לדור בבית הלא כל אדם מוכרח. לזה ראוי להשתדל להביא א"ע לידי חיוב מזוזה מה"ת אכן אם הוא דר בא"י. אזי אין שום מצוה לבנות בחו"ל כיון שאסור לו לדור שם. ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל דהא אפשר שישכיר לאחר את ביתו שבחו"ל. דא"כ לא הוי מצוה בחינוכו דהא אינו מחויב במזוזה. ורק שעדיין יקשה מבית העצים ובית התבן. וצ"ל דמ"מ כיון שדר בא"י מצוה עליו לבנות בנינו בא"י משום ישוב א"י. ולא להרבות בנינים בחו"ל. אבל מי שדר בחו"ל י"ל דהוי חינוכו מצוה וכמש"ל. ומה שמוכיח הש"ס בב"ב (דף כ"ט) דעצה טובה קמ"ל מקרא דבנו בתים י"ל דסמיך אסיפא דקרא דמייתי בש"ס שם נטעו גנות ואכלו פרין. אבל בנו בתים י"ל דהוי ג"כ קצת מצוה משום חיוב מזוזה כמש"ל. וי"ל דלהכי קאמר הש"ס בב"ב שם עוד ראיה דעצה טובה קמ"ל מקרא דונתתם בכלי חרס. משום דהא דבנו בתים יש לדחות כנ"ל. אך בפשוטו י"ל שמוכיח