דברי מלכיאל ד רט

יכתבו בגט כפי הדרוש ע"פ דין. ואין להקפיד בזה (טו) ויותר נכון בכגון זה שלא לכתוב כלל שם אבי האשה. כי ע"פ רוב אינו יודע בבירור את שמו כפי הדרוש לכתוב בגט. ויבוא הדבר לידי פסול: ובאופן כזה יוכל לכתוב הגט אח"כ במתינות ובישוב הדעת כראוי. ואם יש להם בנים (טז) א"צ למהר לתת הגט לה כי יוכלו לתתו לה אחר כלות המלחמה אם יראו שלא שב האיש הזה מהמלחמה. אכן נראה שיותר נכון לכתבו ולחתמו מקודם. כי בהמשך זמן גדול (יז) אפשר שיארע איזה סיבה לאחד מן האנשים השייכים לגט זה שלא יוכל לכתבו או לחתמו. וגם כי אפשר ישכחו העדים את הדבר במשך הזמן. אבל כשיהי' מוכן הגט וההרשאה. אזי יוכלו למסרו אח"כ כנ"ל. ובהגט (יח) יכתבו את הזמן של היום שיכתבו את הגט (יט) ולא יכתבו בו מקום עמידת האיש. ולא מקום עמידת האשה: ובכתיבת ההרשאה (כ) לא יכתבו כנוסח ההרשאה הקבועה באשר כי הלא לא נאמרו בנידון זה כל הדברים הכתובים שם רק יכתבו בקוצר בפנינו עדים ח"מ. ביום חודש שנה פלוני לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן בפלונית מתא דיתבא וכו'. אמר הבעל פב"פ פב"פ אני ממנה אותך פב"פ לשליח לתת לאשתי פב"פ את הגט שיכתוב פב"פ. ובפנינו קיבל הבעל פב"פ על עצמו בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל את הגט ולא את השליחות. והגט שכתבו פב"פ שעליו נעשה פב"פ שליח להולכה כאמור נכתב ונחתם בפלונית מתא דיתבא וכו' ביום חודש שנה לבריאת עולם ועדיו החתומים בו פב"פ ופב"פ ומה שראינו ושמענו ונעשה בפנינו כתבנו יחתמנו והכל שריר וקיים (כא) ויכתבו בתחילת ההרשאה את היום שעשהו לשליח (כב). ואם עדי ההרשאה הם ג"כ עדי החתימה. יכתבו בההרשאה ואנחנו הח"מ חתומים בו לעדים. ואם עשה את השליח בביתו או בכפר. וא"א שיהיו העדים בעת כתיבת הגט. אזי יכתבו בהרשאה בפנינו וכו' אמר הבעל פב"פ אני ממנה את פב"פ שיכתוב לגרש בו את אשתי פב"פ. ואת פב"פ ופב"פ שיחתמו לעדים על הגט שיכתוב פב"פ לגרש בו את אשתי פב"פ. ואת פב"פ לשליח לתת הגט לאשתי פב"פ ובפנינו קיבל על עצמו הבעל בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל את הגט ולא את השליחות ומה ששמענו כתבנו וחתמנו והכל שריר וקיים. ואם עשה לשלוחים את כל הנמצאים בעיר. וכנ"ל. אזי יכתבו העדים בהרשאה כפי הלשון שהגיד. והיינו בפנינו וכו' אמר הבעל פב"פ אני ממנה את כל הנמצאים בעיר הזאת. [אי פלונית אם עשה זה בכפר או בעיר אחרת] שכל אחד מהם יכתוב גט לגרש בו את אשתי פב"פ וכל שנים מהם יחתמו גט לאשתי פב"פ וכל אחד מהם יתן הגט לאשתי פב"פ. וניתן לבאר אשר בשהעה"ד (כג) כשר אף אם לא יקבל עליו בח' ובשבועה שלא לבטל הגט והשליחות וכמ"ש בחיבורי שם. ובאופן כזה. לא יכתבו זה בההרשאה: ביאור יאמר את שמה. רק איזה סימנים מובהקים שידעו שמכוין לאשה זו. סגי ג"כ. ולא גרע שם שהכל קוראים בו מסי' בעלמא. והוא יודע שב"ד יכתבו הגט כדין. ואף שכתבו האחרונים שהמגרש לא יאמר להסופר איך לכתוב איזה אות או תיבה. כדי שלא יהא זה כקפידא. היינו רק כשמצוה לו לכתוב כן. אבל הכא אינו מצוה לכתוב כן. רק אומר שיכתוב לגרש את אשתי פב"ב. וכשמכוין הסופר לכתוב לשמה. א"צ לחשוב את כל שמות שלה כפי שכתוב בגט. כי הוא צריך רק לחשוב שכותב לגרש האשה הזאת אשת המגרש הזה. אבל לא בכל שמות שלה. ובאמת גם שם כתבו הפוסקים שאין זה רק מצד חומרא. אבל מן הדין הוי כמראה מקום לו לפי שסבור המגרש שכן צריך לכתוב ואף דקיי"ל בגיטין (דף ס"ה) ובשו"ע סי' קמ"א סמ"ה דבאומר שיתן לה במקום פלוני הוי קפידא. שאני התם שיש בזה סברא דזילותא וכדומה וכמבואר בפוסקים. וגם דשם א"ל זה בשעת השליחות. והרי לא עשהו לשליח רק למקום פלוני ולא למקום אחר. והרי לענין בית ועלי' כתב שם הב"ש דלא הוי קפידא רק באומר אלא ע"ש. ורק שיש חולקים עליו בזה. באשר עשהו שליח רק לבית ולא לעלי' ע"ש בפוסקים. אבל בנ"ד שאינו אומר לו בפירוש כשמצוהו לכתוב הגט שיכתוב כן בגט. בודאי אינו קפידא. ורק שרוצה להזכירה. ויזכיר שמה כפי שקורא אותה תדיר ודמי להא דגיטין (ד' ס"ה) באומר הרי היא במקום פלוני ונמצאת במקום אחר דהוי כמראה מקום ומותר ליתן לה שם הגט

(טו) באשר מזדמן הרבה פעמים שאינו יודע שם חותנו כראוי. לזה נכון שלא לכתבו כלל ולסמוך עמ"ש בשו"ע סי' קכ"ט סי"ט שאם השמיטו שם אבי האשה כשר. וכתבו שם האחרונים שאם נסתפקו בשם האב נכון שלא לכתבו כלל. ואף שכתבו הרדב"ז והנוב"ת סי' קי"ג דזה שייך רק בגט הניתן מיד המגרש להאשה. אבל ע"י שליח שאין כותבים מקום עמידת האשה יש לחוש בזה דלא הוי מוכח מתוכו דהא יש הרבה נשים הנקראות בשם זה. מ"מ נלע"ד שאצלינו שיש חרגמ"ה שלא לישא ב' נשים הוי שפיר מוכח מתוכו. ואף דלעיל אות ד' כתבנו שלכתחילה יש לצאת ידי דעת הסוברים שיש לחוש לאשה אחרת אף בזה"ז. מ"מ היכא שיש לחוש שיופסל הגט עי"ז אין לחוש לזה. וגם דזה ודאי לא שכיח שיהיו לו ב' נשים ושתיהן בשם אחד. והוי מיעוטא דמיעוטא דודאי ל"ח לה. גם בלא"ה כתב הנו"ב שם שבשעה"ד יש להקל

(טז) לכאורה י"ל שצריך לתת לה תיכף הגט. כי אח"כ אם יצא קול שמת במלחמה ולא יהי' בירור גמור. לא יוכלו לתת לה הגט כדי שלא להצריכה כרוז לכהונה אם יתברר אח"כ שמת. וכעין הא דאיתא ביבמות (דף קי"ט ע"ב). אך ז"א דהתם דרוב בנים הם של קיימא. לזה חיישינן שא"צ חליצה. אבל בנ"ד אדרבא הרי יש לו חזקת חיים. ואף בהניחו חולה קיי"ל בגיטין (דף כ"ח) שנותנו בחזקת קיים. ול"ח שמא מת ותצטרך כרוז לכהונה. ואף בנפל למים שאין להם סוף או בגוסס וכדומה שרובן למיתה כתבו המהרי"ט ח"א ר"ס ס"ו ובשו"ת לחם רב סי' ל"ג שאין חוששין בגט להצרכת כרוז לכהונה וע' שו"ת ברית אברהם סי' ס"ד ויש להאריך בענין זה. אבל העיקר הוא כנ"ל. ולזה אם יש לחוש שאח"כ יחזור אחד מהם ולא ינשאו זה לזה. יכולים להשהות נתינת הגט עד שיראו שיש חשש עיגון

(יז) אף דקיי"ל דלא חיישינן למיתה. בכ"ז יש לחוש לכתחילה שלא לעגן בת ישראל. וגם דשמא יקרה סיבה אחרת דשמא יסעו למקום רחוק או לא ירצו לכתוב ולחתום הגט. או שיחלו ולא יוכלו לכתוב ולחתום וכדומה. ותרי מיעוטי מצטרפי לרובא כדאיתא בקידושין (דף ע"ג). ולזה נכון למהר לכתוב הגט

(יח) כן מפורש באה"ע סימן קכ"ז ס"ו וע"ש באחרונים לענין דיעבד

(יט) כן קיי"ל בסי' קכ"ח ס"ב ובשו"ת הלק"ט ושבות יעקב סי' ואף שי"א לכתוב העומדת. בכל זה העיקר שלא לכתוב

(כ) אף שכתבו האחרונים שאין לשנות לשון ההרשאה שבפוסקים. בכ"ז בנ"ד שההכרח לשנות הלשון אין בזה חשש: (כא) זה פשוט כי נ"מ לענין ביטול השליחות או חזרה מהשליחות וכדומה: (כב) כ"כ בגט מקושר

(כג) כ"ה בשו"ת ב"ח הישועות סי' ק"ב ושו"ת גאוני בתראי