דברי מלכיאל ד רד

הנה אף כי בזה תיקן יפה לשון מקרבנא טפי. אבל לדינא הדבר צ"ע דהא קיי"ל בח"מ ס"ס רמ"ז דקרובים משמעותו רק פסולי עדות ואין בכלל המשמעות קורבת הדעת. והראיה דהא קיי"ל בכתובות (דף פ"ה) דשכן וקרוב שכן עדיף ות"ח ושכן ת"ח עדיף. והכא אף אם נאמר דההוא גברא היה מקורב יותר מרב אידי. מ"מ הרי רב אידי ת"ח ועדיף מיניה. וע"כ דכיון דאמר לקריביה אין שייך כלל סברות אלו רק הקרוב קרוב קודם וכן הוכיח מזה בשטמ"ק בב"ב (דף ל"ג). רק שהביא בשם הרמב"ן שנסתפק בזה לענין אם אחד ת"ח ע"ש. וא"כ אף להרמב"ן הו"ל למסור לר"א מפני שהוא ת"ח כי נראה דההוא גברא לא היה ת"ח וכמ"ש בשטמ"ק שם

ועדיין יש לקיים דבריו לפמ"ש הטור ח"מ סי' רנ"ג הובא ברמ"א שם סכ"ט דאף בשכן ות"ח אם ידוע שדעתו היתה יותר מקורבת עם השכן יתנו לשכן. וא"כ ה"נ י"ל שכן טען ההוא גברא. ונתפוס כסברת הרמב"ן שהזכרנו שנסתפק לומר דאף באומר לקרובו ת"ח קודם. וה"נ נימא שאותו שדעתו מקורבת עמו קודם. אבל ז"א דא"כ מאי קאמר ראב"א אנא קריבנא טפי וכו'. דמאי נ"מ בקריבות כיון שאף אם ההוא גברא קרוב טפי הרי ר"א ת"ח. ועיקר טענת ההוא גברא הוי משום שדעתו מקורבת כנ"ל. וקריבנא אין לפרש דקאי על קריבות הדעת. ולפ"ז עיקר טענותם שהוא מצד שכן ות"ח שהזכרנו חסר מן הספר. וצ"ל שלא היה ידוע שרב אידי היה קרוב. דאם ידעו זה הו"ל מעיקרא לאוקמא ביד ר"א כיון שהוא ת"ח וההוא גברא לא ידע אם דעתו מקורבת או לא. וגם בלא"ה לשיטת רש"י שטעם שת"ח קודם מפני שבשעת מיתה מצדיק מעשיו ליתא לדין הטור הנ"ל. וכמ"ש בבאר הגולה שם ס"ס רנ"ג. ובאמת צ"ע על הטור מנ"ל לחדש זה ואכמ"ל בזה. עכ"פ נדחה דברי כבודו

וראיתי בקצה"ח ס"ס רמ"ז שהביא מ"ש הנ"י בשם הריטב"א דהאומר לקרוביו כל הקרובים פסולי עדות בכלל. וכתב הקצה"ח שמתוס' דב"ב (דף ל"ג) מוכח דס"ל דקרוב קרוב קודם. ותמהני דהריטב"א מיירי באומר לקרוביו לשון רבים. לזה אמרינן כולם בכלל. משא"כ בב"ב שאמר רק לקרובו. פי' לקרוב אחד. עכצ"ל שכוונתו להקרוב יותר מכולם. עוד כתב הקצה"ח דלגי' הר"ח דלבסוף אייתי סהדי דאיהו קריביה א"ש דמשום דאייתי סהדי דאיהו קריביה ור"א לא היה לו עדות שהוא קרוב לו לזה אוקמא ביד ההוא גברא. ותמהני דהא מעיקרא לא היה שום בירור דהא פסקו כל דאלים גבר וכמש"ש הרשב"ם. ולבסוף היה להיפוך שהעידו שר"א קרוב. ואם רצה ליישב לפי דעתו הו"ל לגרוס ראב"א אמר אנא קריבנא וההוא גברא אמר אנא קריבנא

ואגב אזכיר מה שראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ר"ח בראובן ששלח לחבירו שיבנה חורבתו או שיטע גינתו ואח"כ אמר שירד שלא ברשות. ופסק שאם היה השליח עכו"ם אף שיש עדים ששלחו מ"מ הוי שלא ברשות וידו על התחתונה כיון שאין שליחות לעכו"ם. ואף דאיכא גילוי דעתא שרוצה שיבנה חדא דמשום גילוי דעתא לא מפקינן ממונא. ותו דאף גילוי מילתא ליכא מדשלח ערבי ולא ישראל. ומ"מ משביעין אותו שלא היתה כוונתו בשעה ששלחו לתת לו רשות לבנות ורק אם השליח ישראל אז אם יש ע"א עם השליח חייב. ואם אין עד נשבע שבועה דאורייתא נגד השליח אף שהלה טוען שמא ע"פ השליח עכ"ד. ולענ"ד צ"ע טובא דאטו יש נ"מ בזה אם יש בשליחות הערבי ממש או לא והלא קיי"ל בגיטין דף ס"ו) דאומר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו הוי שליחות גמור. וכדאיתא בכתובות (דף ע' ע"ב) שמוציאין ממון באומר כל השומע יזון. ואף בגילוי דעתא לחוד אמרינן בב"מ (דף ק"א) בגדרה ונטרה דידו על העליונה יעו"ש וכ"פ הרמב"ם והמחבר בסי' שע"ה ס"ג. ורק הרא"ש כ' בב"מ שם שזה רק בשדה העשויה ליטע אבל באין עשויה ליטע לא אמרינן הכי וי"ל דזה רק אחר שכבר נטע. אבל אי גלי דעתו קודם נטיעה שרצונו בכך. הוי כשדה העשויה ליטע דאין לך עשויה ליטע יותר מזה כיון שהבעלים רוצים בכך. ונראה פשוט שבזה אף הרא"ש והטור מודים שידו על העליונה. וכ"כ שם הרא"ש דרק באומר הואיל וכבר נטעת אני רוצה לקיימם אז ידו עה"ת. ומ"ש בטור סי' שע"ה ס"ב באמר שחפץ לקיימם היינו שאמר אחר הנטיעה ולא קודם. וז"ב לענ"ד. ובפרט שרוב הפוסקים ס"ל דמהני גילוי דעת אף באין עשויה ליטע כמ"ש הרא"ש שם וכ"כ בב"י שם

ונראה דגם שליחות יש כאן דכיון שצוה בפירוש ששמעון יבנה חורבתו ואין העכו"ם רק כמעשה קוף בעלמא להביא הדברים לאזני שמעון. וא"צ בזה דיני שליחות וכהא דעירוב שנתנו על הקוף להוליכו שם. וכן בגט דקיי"ל למעשה כרבנן קמאי לשלוח ע"י כותי וע"י פאסט ולעשות שליח במקום הנתינה. ובהא דכתובות י"ל דל"ד שאומר כל השומע קולי. אלא אף שיאמר כל הרוצה לזון יזון. או כל אשר יתודע מדברי יזון ג"כ הוי שליחות. דהא הש"ס תלי שם החילוק בין יזון לכל הזן. ולא בין שומע קולי לכל הזן יעו"ש. ואף דאמרינן בנדרים (דף ל"ו ע"ב) דכל הרוצה לתרום יבוא ויתרום לא הוי שליחות גמור יעו"ש ובר"ן. י"ל דשאני התם די"ל שכוונתו ליתן רשות לכל מי שירצה לזכות במצות הפרשה כי בלי רשותו אסור. אבל בעלמא מי פתי יסור הנה לבנות בית של חבירו להניח מעותיו על קרן הצבי אם לא שכוונתו לעשות שליחותו בזה. ומכ"ש בנ"ד שאמר בפירוש שמצוה לשמעון לבנות. וזה יש לדחות ואקצר

סימן קנב

ע"ד דברי הנו"ב סי' ר"ה בהא דתני ושייר שכתבתי בחיבורי ח"ג סי' פ"ג לחלק בין אלו לשאר דוכתי. והקשה כ"ת שלשון שייר משמע פחות ממחצה כמ"ש הרשב"א גבי טחול. ז"א דהא מצינו במנחות דקרי שיריים מה שנשאר מן הקומץ. אף שהקומץ הוא מיעוט. וכן נותר מיקרי אף שניתותר הרבה. אבל יש שיור בכמות. ויש שיור באיכות. ולזה במנחות שהעיקר הוא הקומץ נקרא השאר שיריים. וכ"ה במדרש רות. ותשאר האשה ושני בניה שנעשתה שיירי מנחות. וזה צריך ביאור. ולפמ"ש א"ש שהוקשה להמדרש למה קרי לה שאר כיון שמת רק אלימלך. ונשארו נעמי ומחלון וכליון. והוי השיור יותר מן העיקר. ותירץ דהכוונה כמו שיירי מנחות. שאין תלוי במספר הנשאר. רק באיכות הדבר שהקומץ הוא העיקר. וה"ה הכא אלימלך היה עיקרו של בית. ולזה י"ל תני ושייר היכא דמאי דתני הוי דברים היותר נכבדים בערך הענין ההוא ואין זה תלוי במספר. אכן היכא דתני ואלו. אין סברא שיהא המשוייר יותר מן מה ששנה. אבל גבי טחול דאין שייך עיקר וטפל. שפיר דייק הרשב"א שהוא פחות ממחצה, וזהו כוונתי בחיבורי שם. ועפ"ז יש ליישב מה שקשה על הנודע ביהודה מכמה מקומות בש"ס. וזה דורש אריכות ואין לי פנאי לזה

ואשר הקשה כ"ת בסוגיא דעירובין (דף ל"ז) שפלפלו המפרשים בסתם נודר מן הככר אם כוונתו על איסור הנאה. דהא איבעיא הוא בירושלמי שהובא בר"ן נדרים (דף ל"ה) בנודר מן הככר אם מותר לחמם ידיו בו. הנה האיבעיא שם אינה מצד הנאה. דאי נימא הכי הול"ל בפשיטות אם שרי בהנאה. רק האיבעיא שם אי הוי זה דרך הנאתו. ואסיק אדעתו לאסור זה. ואף דבירושלמי שם מוקי להא דשבועות (דף כ"ב) באומר שלא אטעמנה. היינו משום דבעי למימר דחימום ידיו הוי דרך הנאה. וכ"כ המחנה אפרים הלכות נדרים סימן כ"ז דזה הוי שלא כדה"נ. רק מה שהחליט