דברי מלכיאל ד רא

הפקדון להניח שם פקדונו אם ייחד לו מקום כמ"ש הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה ע"א) וע"ש בתוס' ד"ה ה"ג וע' ב"מ (דף מ"א ע"א) ומהרי"ט סימן ס"ה וקצה"ח סימן קפ"ט. וה"נ הוא ש"ש על כסף בעליו ומקנה המקום לבעליו. ולזה כשמניח שם מכספו עבור בעליו קונה המקום לבעליו. ודעת בעליו הוא כן שכל מה שיבוא לרשות שכירו מעסק שלו יזכה לו רשותו ומה שמשתמר לדעת השכיר הוי כבעליו כיון שהוא שלוחו וכמ"ש התוס' בגיטין (דף ע"ט ע"ב) ד"ה פנימית שהשוכר הוא שלוחו של משכיר ומיקרי משתמר לדעתו אף נגד השוכר בעצמו ע"ש. ומכ"ש הכא בשכיר. וע' ח"מ סימן ר' ובאחרונים שם. וע"ש בנתיבות סק"ג דבמוקף מחיצות הוי משתמר וע"ש בקצה"ח ואקצר. וגם כי ע"פ רוב השכירים בעסק יער דרים בבית השייך לבעל היער. והוי רשותו ממש. ושפיר קונה לו רשותו וא"כ הוי קנין למי שפרע. ולדעת המח"א אף לקנין גמור

ואם אינו מאמינו להשכיר שניכה ע"ז משכירתו או ששילם במזומנים למקום שמונח כסף הבעלים. לכאורה י"ל דליהוי כמוציא על פיו דנאמן בשבועה היכא דהאי ידע והאי לא ידע כדקיי"ל בסימן צ"א. אכן הכא שאף אם נתן אין כאן קנין גמור רק למי שפרע. וכבר כתב הש"ך ר"ס ר"ד דלא שייך להשביע גבי מי שפרע. אך י"ל שזה רק לענין להשביע את הרוצה לחזור בו דשבועה חמירא ממי שפרע. אבל אם הרוצה לקיים המקח רוצה לישבע כדי לחייב את החוזר במי שפרע שפיר יכולים להשביע. ויש לדחות דכיון שהטעם הוא דשבועה בעינן על כפירת ממון. א"כ הכא שאין כאן כפירת ממון רק טענת מש"פ אין משביעים אותו אף אם רוצה לישבע. ויותר נראה שמשביעים אותו. דהא נ"מ לענין תשלומי המעות למי הם שייכים אם להשכיר או לבעל העצים. וזה נ"מ לכמה דינים כגון לגבי בעלי חובות וכדומה. אכן אם הלה מניח המעות בב"ד. ואומר להשכיר טול אותם אם בשבילך או בשביל בעל העצים. נראה דבזה אין מקום להשביעו אף אם חפץ לישבע. רק יש להטיל על הלה מי שפרע סתם אם הוא מאמינו בלבו ואומר שאינו מאמינו וכמ"ש הקצה"ח סי' פ"ז סקכ"ב ור"ס ר"ד. אכן בנ"ד שהשכיר חוזר בו ודאי שאין להשביעו וכמ"ש הש"ך. ורק אם מודה שכבר ניכה משכרו בעד חוב זה או שילם במזומן. אזי חייב מש"פ. ואם אומר שלא ניכה ולא שילם אומרים לו מש"פ סתם אם אין האמת כדבריו וכמ"ש הקצה"ח כנ"ל

סימן קמח

ואשר נסתפק אם יש לאחד טו"ת על השכיר שבעסק היער בעסק שעשה עם השכיר בעסקי היער. אי מיקרי השכיר הנתבע בזה או בעל היער וצריך התובע ללכת למקום בעל היער לדון עמו

הנה אם חפץ השכיר הזה עמו יכול לדון בלי כתב הרשאה מיחדת לדין זה אחרי שהוא העוסק בכל עסק זה במקום בעליו והוא עשה עם הלה את העסק אשר אודותיו ידונו כעת. וכ"כ המהרי"ט חח"מ ס"ס ל"ג שמי שנמסרה לידו סחורת חבירו למכרה יוכל לדון בעסק זה בלי הרשאת בעל הסחורה כי ידוע שסומך עליו בכל דבר ואם מצד שהנתבע אינו יכול לעשות מורשה ע' חיבורי ח"ג סי' קס"ז שבארנו דשכיר העוסק בעסק שלו הוי כהבע"ד בעצמו. ועוד עדיף מיניה דהא הבע"ד בעצמו אינו יודע את תוכן הענין רק השכיר הזה שעשה העסק. והלא עיקר הטעם דקיי"ל בסי' קכ"ד שהנתבע אינו עושה מורשה הוא כדי שלא יטעון שקר. והכא אדרבא הבעלים יש לחוש שיטענו שקר כי אינם יודעים האמת. ורק אם הבעלים מוחים בפירוש ואומרים שידונו בעצמם ולא שכיר שלהם. ודאי שיכולים למחות כי בזה מבטלים את שליחות השכיר לענין זה. וכדין כל מרשה שיכול לבטל ההרשאה בכל עת

ואם השכיר אינו רוצה לדון עמו ומדחה אותו שיתבע את בעליו נראה שיכול לכוף את השכיר לדון עמו. דהא עיקר הטעם שנהגו שהתובע הולך אחר הנתבע כתבו הפוסקים שהוא שלא יוכל כל אחד לתבוע אנשים רחוקים ממנו לדין. והלה יתפשר עמו כדי להפטר מטורח הנסיעה ומההוצאה ע"ז. וע' רשד"ם חח"מ סי' ז' ומהריב"ל סימן צ"ז ס"ג. אבל הכא הלא אינו דורש שהבעלים יבואו לדון עמו רק שהשכיר ידון עמו במקומו: וגם הא כתב הרשד"ם סי' ק"ג שאם אחר שעשה העסק יצא הנתבע למקום אחר. יכול התובע לכופו שיבוא למקומו הראשון לדון עמו. כי לא עשה העסק על מנת שירחיק נדוד ויצטרך לילך אחריו. ומכ"ש הכא שעשה העסק עם השכיר והוא נמצא במקומו הראשון. וגם דכיון שהעסק ביד השכיר הרי יכול לתבעו מדינא דר' נתן. ועדיפא מינה אם הוא תובע דבר שהוא בעין. ובכל נפקד אם הוא יודע שהפקדון הוא באמת של אחר בודאי מחויב למסרו לבעל החפץ כדקיי"ל בב"ב (דף נ"ב) ובאה"ע ר"ס פ"ו ע"ש בב"ש בשם מהרי"ו וע' ח"מ סי' נ"ח ס"ג. ואף אם מסר הנפקד את הפקדון לבע"ח של המפקיד. פטור כדקיי"ל בח"מ ס"ס ק"ה. ועח"מ סי' קכ"ה ס"ג ובאחרונים שם לחלק בין יש לו נכסים אחרים ואית לו פסידא בזה או לא וע' בתומים שם. ואף דהיכי שתובע מדר"נ צריך מקודם לדון עם הבע"ד בעצמו ולזכות אצלו. מ"מ הכא שטוען הלה שהשכיר יודע שמגיע לו תביעתו זאת והשכיר בעצמו יודע שלבעליו לא היה שום עסק עם זה. ודאי שצריך לענותו לדין. ואם יתחייב בדין לשלם איזה סך ויאמר שאפשר שבעליו ישלם באיזה תשלומים אחרים באופן דאית ליה פסידא אם ישלם השכיר מעסק זה. אזי יהי' זה, ג"כ ע"פ ד"ת לפי טענותיהם. דאפשר יתברר שהעסק הזה משועבד לתשלום תביעתו. ומכ"ש אם טענתו על חפץ בעין שקנהו וכדומה. או שלפי ראות עיני ב"ד יתברר דליכא פסידא. אכן אם העסק כבר נגמר והשכיר אינו אצל בעליו. אז בודאי שצריך לתבוע את הבעלים. שהרי נפסקה שליחותו והרשאתו. אם לא שיש לו תביעה על השכיר עצמו מעסק זה

ולכאורה רציתי להביא ראיה מהא דקיי"ל בגיטין (דף נ"ב) ובקדושין (דף מ"ב) ובח"מ סי' ר"צ ס"ב שאפוטרופוס אינו יכול לדון על תביעת שום אדם מהיתומים. נראה מזה דרק ביתומים הדין כן כמ"ש הפוסקים שם הטעם שלא מנו ב"ד אותו לאפוטרופוס לטובת אחרים אבל גדול שעשה את אחד אפוטרופוס על ביתו ועסקו. ודאי שיכול ומחויב לענות לכל אדם על תביעותיו: אך ז"א די"ל דבגדול פשיטא שא"י לענות כיון שהבע"ד יכול לענותו בעצמו אבל ביתומים הו"א שהאפוטרופוס הוא כבע"ד כיון שהם קטנים. וקמ"ל דמ"מ אינו כבע"ד לענין זה. ומ"מ נראה דאף ביתומים אם יש לאחד טו"ת על נכסי היתומים על ידי איזה פסק שעשה עם האפוטרופוס בנכסיהם. בזה ודאי מחויב האפוטרופוס לדון עם התובע. דאלת"ה לא יחפוץ שום איש לסחור עם אפוטרופוס. ורק על טענות שיש על אביהם אין רשות להאפוטרופוס לדון. וע' ב"ק (דף ל"ט) דאיתא שם שגובין מעליית אפוטרופוס אם נגח השור לפי שאין גובין מנכסי יתומים קטנים ע"ש. שהנגיחה היתה בעת אפוטרופסותם ולא בחיי האב. מ"מ א"י לתבוע מהיתומים משום דשם אין התביעה מצד איזה עסק. רק מצד נזק שבא ע"י שלא שמר האפוטרופוס את השור ע"ש ברש"י. להכי משלם. וממילא שפיר י"ל דה"ה גדול שמינה אפוטרופוס על נכסיו יכול לדון עם מי שיש לו תביעה ע"י עסק שעשה עמו בנכסי בעליו וכמש"ל. וע' מח"א ה' מכירה סי' ט"ו וה' שלוחין סי' י"א שכתב דפועל הוי כעבד שידו כיד רבו מהא