דברי מלכיאל ד כ

ועוד ראשונים שהיה מנהגם להשתמש בחלילים רק למתי ישראל. מ"מ אין זה דעת הרמב"ם דכל כה"ג הו"ל להרמב"ם לפרושי. ועוד דהא כתב הש"ך בסי' קנ"ז סק"ד ותב"ש סי' ב' שאם יודעים רבים מזה מיקרי ג"כ פרהסיא. והכא כשימכרו החלב ידעו הכל שהובא בשבת. וגם דעכ"פ צריך להמתין בכדי הבאה ממקום שבאו כיון שאין נמצא במקום קרוב מזה. ולזה לדעתי אין תועלת בתקנה זו

אכ

ן בגוף הדבר יש לדון כי הלא כתב מעכ"ת שעשו על הפאבריק שטר מכירה לעכו"ם כדי להתיר המלאכה בו בש"ק. ולפ"ז בלי ספק עשו המכירה גם על הסוסים והעגלות ועל כל העסק. וא"כ הוי הכל של עכו"ם. והרי כתב המג"א סי' רנ"ב דרק בעושה בשל ישראל אסור אם עשה בשביל ישראל. אבל בעושה בשלו מותר אף אם עשה בשביל ישראל. דהא אינו מוכרח לתתו לישראל ויכול למכרו לעכו"ם ג"כ. וה"ה בנ"ד אף שנעשה החלב בהשגחת ישראל מ"מ יכול למכרו לעכו"ם. ולכאורה קשה ע"ז דהא בביצה (דף כ"ד) איתא דעכו"ם שהביא דורון לישראל ביו"ט אסור הרי דאף בשל עכו"ם אסור. וכן תנן בפ"ב דמכשירין שאם הביאו ירק למכור לעיר שרובה ישראל אסור למו"ש בכדי שיביאו. הרי שאסור אף בשל עכו"ם. וצ"ל דכיון שעושה בפירוש רק בשביל ישראל אסור. ובירק אף שיש שם מחצה עכו"ם ואם ימצא למכור הירק לעכו"ם לא יחפש דווקא על ישראלים. מ"מ דרך המביאים ירק למכור לשער להביא לפי ערך כמות אנשי העיר. כדי שלא ישאר לו למחר ויתקלקל הירק כדאיתא בתענית (דף כ"ג ע"ב) ובר"ה (דף כ"א). וא"כ כוונתו רק בשביל ישראל. וכן בדורון כיון שרוצה לההנות את הישראל אין שייך לומר שהיה נותן לאחר משא"כ במנעלים שכיון שעוסק במכירת מנעלים ודאי אפשר שיזדמן לו למכור מנעלים אלו. ואם אמר להעכו"ם בפירוש שיעשה לו דווקא על מו"ש י"ל דבאמת אסור וכמ"ש המאירי בשבת (דף י"א) וע"ש בר"ן מ"ש לחלק בין כביסה להדלקת נר וא"כ בנ"ד שעושים בפירוש בשביל ישראלים. אין שייך סברא זו וגם כי ודאי מקח חלב כשר יקר יותר משאר חלב כי הלא יש להמוכר הוצאות יתירות על זה. ועדיין יש לדון דנראה דאף שהסוחר ומנהלי העסק עושים זה בשביל ישראל אבל העגלונים המוליכים את החלב אין יודעים מזה. והם עושים רק אדעתא דנפשייהו להרויח שכר פעולתם. וכמ"ש הפוסקים דבקצץ מיקרי דעביד אדעתא דנפשיה. ורק כשאומר לו הישראל שצריך דווקא בשבת או במו"ש הרי עושה בפירוש בשביל הישראל. אבל העגלונים בנ"ד אין יודעים מאומה אם הוא חלב כשר או לא כי להם הכל אחד. והרי עושים ע"ד עצמם. ואם הסוסים הם של בעל הפאבריק והעגלונים הם ג"כ שכירי יום תמידים בפאבריק. מ"מ כיון שהם עושים זה רק למלאות שעבודם לבעל הפאבריק. ובעל הפאבריק הוא עכו"ם. כיון שנעשה שטר מכירה. וגם כי יש שותפים עכו"ם לעסק זה. א"כ אינם עושים בשביל ישראל

אכן קשה לחדש כן. דא"כ נימא שאם עכו"ם חפץ לשלוח דורון לישראל בשבת. וצוה לשכירו עכו"ם לתלוש מן המחובר בשבת. והוא לקחו ונתנו להישראל, נימא דשרי כיון שהשכיר תלשו ע"ד בעליו העכו"ם. ואף אי נימא דבכה"ג אסור משום גזירה דפירות הנושרים וכמבואר בפוסקים. מ"מ נימא כן בשארי מלאכות. וזה לא מצינו בפוסקים. ונראה דכיון שכל הפוסקים כתבו הטעם בזה שמא יצוה הישראל להעכו"ם לעשות עבורו מלאכה בשבת. ואף דהוי גזירה לגזירה. צ"ל דחדא גזירה היא משום דודאי יעשה כן כי לא ידע לחלק, א"כ ה"ה היכא שהעכו"ם ציוה לאחר לעשות. יש לגזור שמא יאמר הישראל לעכו"ם לעשות עבורו. כי לא ידע לחלק בזה אבל מ"מ יש לדון להקל בזה דהא אף באומר לעכו"ם שיצוה לעכו"ם אחר כתב החות יאיר סי' נ"ג שיש להקל. וכעין זה איתא באה"ע ס"ס ה' וע"ש באחרונים. וע' מג"א סי' תמ"ח לענין אם יש שליחות עכו"ם לעכו"ם. וכן מצינו שצירפו האחרונים סברא זו גבי הטלת מום בבכור שעכו"ם יצוה לעכו"ם אחר. ואף שהמח"א ה' שכירות פועלים כתב דשכירו הוי כידו אף בעכו"ם. כבר בארנו בס"ד במק"א שאינו עיקר להלכה. אכן יש לדחות זה דהא כתב הרשב"א בתשובה והובא להלכה בסי' תקט"ו ס"ט שאם שיגר ישראל דורון לחבירו ע"י עכו"ם והעכו"ם נתעכב והביאו בי"ט מחוץ לתחום מותר אף למי שהובא בשבילו. וע"ש בט"ז ומג"א דהיינו משום שאינם של עכו"ם ולא שייך טעם דגזירה שמא יצוה להעכו"ם להביא. וע"ש בתו' רעק"א שעיקר הטעם הוא משום שהעכו"ם עושה על דעתו או דעת משלחו. ולא על דעת מי שנשתלחו לו. ומבואר שם שאם לא נתעכב בדרך. רק שלחו אותו בפירוש שיוליך בשבת אסור אף שעושה ע"ד משלחו. ועדיין יש לחלק דאפשר שזה רק כשישראל שלחו אבל בעכו"ם המשלח אפשר שרי בכה"ג. אכן למעשה אין לסמוך ע"ז. ובגוף דברי הרשב"א הנ"ל שכתב דכיון שאינם של העכו"ם אין שייך גזירה שמא יאמר לו להביא צ"ע דהא מ"מ כיון שיראה שהותר לו כשהובא חוץ לתחום. יצוה בפעם אחרת להביא משלו. וצ"ל דכיון שיראה שמתירין לו בשביל שישראל אחר שלח לו. ממילא לא יטעה להתיר לצוות לעכו"ם להביא את שלו. והוא דחיק. והנה אפשר לומר בזה דכיון שהיה אפשר להביא מע"ש. ורק העכו"ם הביא בשבת בשביל שנתעכב לטובתו. אין לחוש לזה. אבל ברשב"א אין מבואר זה. ומטרדותי אקצר

והנה ראיתי בשו"ת גו"ו כלל ג' סי' כ"א שהתיר לקנות במו"ש גבינה שנעשתה בשבת מפני שהחלב של עכו"ם ואין שם ישראל על החלב. והישראל קונה רק הגבינה ולא החלב. וא"כ עושה העכו"ם את הגבינה לצורך עצמו כדי שיוכל למכור להישראל. ואין שם הישראל נקרא על החלב והגבינה. כי לא נקנה לו עד שנעשה גבינה. ואף כי מה שהביא שם ראיה מהשלט"ג ספ"ק דע"ז. לדעתי אינה ראיה. כי השלט"ג שם איירי רק לענין שיהא מותר להישראל לעמוד בשעת עשיית הגבינות. אבל לא לענין היתר אכילה. ואפשר ס"ל דבאמת צריך בכה"ג להמתין אחר שבת בכדי שיעשו. ובגו"ו שם הקשה על ההג"מ רפ"ו מה"ש והסמ"ג שכתבו שמותר לומר לעבדו ושפחתו בחול למה לא עשית זה בשבת. כגון לכבות או להדליק. אבל לומר לו שיעשה כן אסור. והובא דין זה בש"ע סי' ש"ז ס"ב. והקשה הגו"ו דהא אף אם הדליק העכו"ם מעצמו אסור ליהנות. ומכ"ש כשירמוז לו שיעשה כן. ונדחק מאוד יעו"ש שכתב שהמישב את זה כפשטו מובילנא מאניה לבי מסותא. ולענ"ד שאין כוונת הסמ"ג וההג"מ שמקורו מהסמ"ג לענין שיהא מותר ליהנות לאור הנר בשבת. רק שמותר לומר כן. והוא רוצה שיכבה הנר כדי שלא ידלק כולו. או שידליק האש כדי שיהא חם בבית ולא יתקלקלו דברים שמזיק להם הקור. או שלאור הנר העבד עצמו יוכל לעשות מלאכתו כראוי. והראיה שהרי כתבו זה הסמ"ג וההג"א אהא דשבת (דף י"ח) דב"ה מתירין עם השמש. ושם איירי שלא אמר לו שיעשה בשבת. ואדרבא אם א"ל הישראל שיעשה בשבת אסור כמבואר בסי' רנ"ב ס"ב וע' ט"ז סי' ש"ז סק"ג. וכ"כ הט"ז שם בסק"ב לדמות הך דסמ"ג והג"מ הנ"ל להא דכל המכבה אינו מפסיד. ושם גבי דליקה אינו נהנה מגוף הדבר בשבת. רק שממילא באה לו הנאה שלא תשרף ביתו. ומיושבים דברי ההג"מ הנ"ל בפשיטות בע"ה

עכ"פ חזינן שהגו"ו היקל בכה"ג אחר שבת בכדי שיעשו וצירף שם טעם כדי שיהא מצוי לישראלים גבינה לחה תיכף ביום א' ע"ש. וה"ה בנ"ד. ולכאורה קשה טובא עליו מהא דתנן בפ"ב דמכשירין דירק שנמכר במו"ש אסור